ארבעת המינים

מי בראש?

"פרי עץ הדר" – אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.
"כפות תמרים" – אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
"וענף עץ עבות" – אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל, יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
"וערבי נחל" – אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? [הרי] לאבדן אי אפשר!
אלא אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה. הדא הוא דכתיב (=זהו מה שכתוב, עמוס ט): הבונה בשמים מעלותיו". ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר (שם) "ואגודתו על ארץ יסדה".
לפיכך משה מזהיר לישראל: "ולקחתם לכם ביום הראשון…".
כך נכתב במדרש המפורסם (ויק"ר פר' ל סי' יב)אודות ארבעת המינים.
    ואז נשאלת השאלה: במה זכה הלולב שאינו מושלם כמו האתרוג להיות מנהיגם של ארבעת המינים? מדוע מברכים אנו דווקא "על נטילת לולב"ולא 'על נטילת האתרוג', למשל?
    דומה כי יש כאן רמז לסדרי ההנהגה הראויים בישראל. ארבעה טיפוסים מתמודדים על ההנהגה: האתרוג והערבה, הלולב וההדס. מועמדותה של הערבה נפסלת על הסף. עם כל ערכה כמי שמבטאת את סגולת ישראל שאינה תלויה בשום תנאי של תורה ומעשים טובים (ומשום מעלה זו זכתה למצוותה המיוחדת ביום הושענא רבה); עם כל זה שאין אנו דוחים אותה מן האחדות הלאומית לא לה כתר מלוכה. צִבו"ר הוא: צדיקים, בינוניים ורשעים, דווקא לפי הסדר הזה. ואם לאו הרי הוא רוב"ץ תחת משאו, משא עוונותיו. גם האתרוג נפסל מלהנהיג. שלמותו האישית מרחיקה אותו מעט מן האגודה הלאומית. הוא מסתגר ומתבודד, ואך לצורך הברכה הוא ניאות להילוות לרגע אל שאר חלקי העם. ומשום כך, גם הוא לא נאה לו כתר מלוכה.
    ב"מערכת הבחירות" נותרו ההדס והלולב: בעלי התורה מול בעלי המצוות; אנשי הרוח מול אנשי המעשה. אנשי הרוח עיניהם נשואות לשמים. יש להם שאיפות גבוהות ומטרות גדולות. אמנם אינם יודעים כיצד לבצע. אבל לפחות יש להם על מה לחלום. אנשי המעשים הטובים הם "ביצועיסטים" טובים; אך עיניהם טרוטות. יודעים הם כיצד לדאוג לביטחון ולכלכלה, לסדר ולאירגון; אבל כל מגמתם איננה אלא צורכי השעה. על כן צריכים הכול לכפוף את קומתם בפני אנשי הרוח, אלה שהנגיעה בחיי המעשה האפורים לא קיצצה את כנפי שאיפותיהם ולא הקטינה את גדולת חלומותיהם. אלה הלולבים הגבוהים, אשר אופק מבטם גבוה מכולם, הם שייתנו את הכיוון ואת המגמה לכולם.
    שונה היא דעתו של גדול הפייטנים שאף הוא על בעלי המדרש ייחשב ר' אליעזר הקליר, הכותב בפיוט לחג הסוכות (המופיע במחזורים לפני "קדושה"):
בכפותלכנות בעלי מעשים נעימים, בעבות לכנות ישרים במצוותחתומים
וכמו בכף תומר טעם ולא ריח, כן בעם זו בעלי מצוות בלא דת וריח.
וכמו בעבות ריח וטעם מר, כן בינימו הוגי דת וחיכם מר…
לדעת הקליר, הלולב מבטא את בעלי המעשים, וההדס את בעלי התורה ואנשי הרוח. לדעתו, לא ניתן להעמיד בראש את ההדסים, בעלי התורה. מדברים הם גבוהה גבוהה בדבר ערכים נעלים ומטרות נאצלות, אך אינם יודעים כיצד ליישם אותם בחיי המעשה. אם בחייהם הפרטיים לא הצליחו, כיצד יצליחו בהנהגה הלאומית? על כן תימסר ההנהגה דווקא לאנשי המעשה, שמתוך רגש טבעי ואינטואיציה בריאה יודעים הם לכוון לרצון קונם, ולהוביל את העם כולו בעקבותיהם.
    ובעצם, אין מחלוקת של ממש בין שני בעלי המדרש. שתי הנהגות הן: הנהגה רוחנית והנהגה מעשית. קשורות הן זו בזו, ותלויות הן זו בזו. סנהדרין ונבואה מצד אחד, מלכות וכהונה מצד שני. אנשי הרוח ינהיגו את הכיוון הרוחני, ואנשי המעשה את הביצוע המעשי. וכלשונו של הקליר:
וכמו הם אגודים אלה באלה,
כן תלויים אלה באלה,
למשוך אלה את אלה,
ולכפר אלה על אלה,
לעשות אלה כאלה,
להנעים זמירות אלה
למי ברא אלה.

 

"מאני קרבא"

"סוכת שלום"היא הבשורה הגדולה של חג הסוכות. בכל ערב מתפללים אנו: "ופרוש עלינו סוכת שלומך", ובכל ליל שבת ויום טוב מוסיפים אנו: "ופרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום", וחותמים בברכת "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים".
    אולם לא רק חג של שלום הוא חג הסוכות, כי אם גם חג של מלחמה. לא רק "סוכת שלום"חופפת עלינו, כי אם גם כלי מלחמה בידינו, כפי שמכונים ארבעת המינים בספר הזוהר "מאני קרבא"(=כלי מלחמה). לא קשה לראות את הדמיון שבין הלולב לבין חרב שלופה, בין עלי ההדס החופפים על הענף לבין שריון הקשקשים, בין האתרוג לבין אבני קלע מושלכות, ואף בין עלי הערבה לבין חיצים מתעופפים. ואכן בספר החשמונאים מתואר מצעד הניצחון של החשמונאים לאחר כיבוש מצודת החקרא שבירושלים, כאשר לולבים בידיהם. גם סדר הנענוע של ארבעת המינים הולכה והבאה שלוש פעמים לכל צד, ניתן לראותה כתנועה של דקירת חרב המופנה לכל עבר, בבחינת "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה".
    אכן שני קולות עולים מחג הסוכות: קול השלום וקול המלחמה. שתי מידות א-להיות הן, ושניים מן האושפיזין מייצגים אותם: משה רבנו מייצג את מידת ה'נצח' הא-להית, מידה המבטאת בין השאר את הניצחון על כל אויב ומתנכל, ניצחון הבא להבטיח את הקיום הנצחי. אליו שייכים אותם "מאני קרבא",של ארבעת המינים, באומרו: "ייקוב הדין את ההר". אהרן הכהן, מייצג את מידת ה'הוד' הא-להית, מידה המבטאת את השלום. זהו אהרן שהוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אליו שייכים ענני הכבוד ששכנו על עם ישראל במדבר, אותם ענני כבוד שלזכרם נצטווינו במצוות הסוכה (עפ"י 'שפת אמת').
    על שילובן יחד של מצוות החג נוכל לומר את פסוקי התהילים: "יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם"  – בשינה בסוכה. "רוממות א-ל בגרונם"באמירת הלל. "וחרב פיפיות בידם"בנטילת הלולב. "לעשות בהם משפט כתוב"בתורה בה שמחים אנו בשמחת תורה.
    שני הקולות הללו קול השלום וקול המלחמה, עולים יחדיו מחג הסוכות, כשני קולות המשלימים זה את זה, אף אם אינם משלימים זה עם זה. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל ב'אורות הקודש' (ח"ד עמ' תצג-תצד), בפסקה הנושאת את הכותרת, קול השלום:
שני קולות נשמעים בעולם ברעש אדיר:
הקול ההרמוני, הקול התובע מהכל התאמה… קול  ה ש ל ו ם
ולעומתו מרעים הקול המבלבל, הקול השואג לעוצמת המצוי הבודד, ולתגרת החיים בהתגברותו של כל אחד על חבירווכל מידה ומידה ככה מרעמת, וקול ענות  מ ל ח מ ה  נשמע במלוא עולמים.
השנה חל יומו הראשון של חג הסוכות בשבת. ביום זה אין ארבעת המינים. אין 'מאני קרבא'. רק סוכת שלום פרושה ממעל. לידע, להודיע ולהיוודע, כי גם המלחמה שלנו מלחמה לה' ברשעה העולמית(כמו מלחמת גוג ומגוג, עליה קוראים אנו בהפטרת החג)– היא למען השלום, לא "שלום קטיעא" של ותרנות והתרפסות בפני הרשעה, ותרנות הזורקת בוז על המחוייבות הכלל-אנושית לצדק ולמוסר; אלא שלום של שלמות, בו כל צד משלים את החסר אצל חבירו. או אז מתגלה כי הלולב חרב המלחמה הוא בגימטריה: חיי"ם. וכך ממשיך הרב זצ"ל:
ובין הקולות כולם הולך וחודר אותו זרם הקול, של הקול העליון… ההרמוני… המאחד… וממלוא עולמים באים הקולות, אל כל בריה, אל כל רוח ונשמה, אל כל קרב וכליות, אל כל יחיד ביחידיותו, אל כל קיבוץ בקיבוצו, ואל כל לאום בלאומיותו. והנשמות המרכזיות שקויי לשד החיים של הקול ההרמוני, בקרבם אש קודש יוקדת לצמאון השלום, והם הם מלאכי השלום בעולם.
    בחג סוכות זה ובשבת זו, נחזור ונבקש מאת ה' א-להינו, אדון השלום: "ופרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום", ונברך זה את זה בברכת "שבת שלום".
 
 

על אתרוג וערבה בהושענא רבה

ארבעה מינים יש בלולב. כל אחד ואחד מייצג חלק אחר בעם ישראל. הצדיקים – בעלי הטעם והריח, התורה והמעשים; הרשעים – שאין בהם לא מזה ולא מזה; והבינוניים בעלי התורה, מחד גיסא, ובעלי המעשים, מאידך גיסא.
    לא שפר גורלה של הערבה. לא תואר ולא הדר לה, לא טעם ולא ריח. לא זכתה לייצג אלא את הריקנים שבישראל, אלה שאין בידם לא תורה ולא מעשים טובים. והנה, בגדול והנורא מכל ימי החג, ביום הושענא רבה – לא זכתה אלא היא להיות המין המרכזי, בו היו מקיפים את המזבח. ולא לחינם נעשה הדבר כך.
    גדולה היא מעלתם של שלושת המינים, כל אחד מהם צדיק לפי מעלתו המיוחדת. אך חסרונם של כולם – שיונקים הם את מעלתם מכוח עצמם. הם שלמדו את כל התורה, הם שעשו מעשים טובים לרוב. בזכות פועלם האנושי באים הם ליטול את שכרם מאת ה'. מבין אלה, קשה במיוחד הוא מצבו של האתרוג. אמנם מהודר הוא מכולם. רבב לא דבק בו. לא נקודה שחורה, לא קוץ ולא "בלעטל" (=שריטה שנגרמה לאתרוג על ידי עלה שצמח לידו והתחכך בו). אך דווקא על אדם שכזה אמר בעל "חובות הלבבות" כי סכנתו הגדולה של בעל השלמות אינה אלא השלמות עצמה…
    האדם השלם, בקלות רבה ישאב את כוחו מזכויותיו שלו. יהיה היחיד מכל ארבעת המינים שצורתו ככדור מנופח… ייכשל בגאווה ובהתנשאות ולא ייאגד בקשר אחד עם חבריו, שאר המינים. בקלות ישכח שכל ערכו אינו נובע אלא מהבוחר בעמו ישראל – כולו – באהבה.
    הערבה, לעומתו – כפופת ראש. את ראשה לא תוכל לשאת ולזקוף בגאווה. יודעת היא כי לא תוכל להתקיים אלא בהיותה מחוברת אל הנחל, מקור חייה. יודעת היא כי "אין בה מעשים". וכל פנייתה אל הקב"ה לא באה אלא מכוח סגולת ישראל שבה. לכן, לא זכתה אלא אותה ערבה חבוטה לעמוד במרכזו של יום הושענא רבה.

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים