בדרכי הבית – בעקבות התורה והמועדים

 

"שניים כרובים זהב"

על ארון העדות – כפורת, ובה "שני כרובים זהב". על פי חז"ל, היו אלו דמויות של נער ונערה אשר "פניהם איש אל אחיו"במבט אוהב. כמו בשיר השירים, בה מייצגת אהבת הדוד והרעיה את האהבה שבין הקב"ה וכנסת ישראל, כך הוא בין הכרובים (הנצי"ב). ביטוי חזק לכך מובא בגמרא (יומא נד, א):
בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.
ננסה לעמוד על מאפייני הקשר שבין שני הכרובים, וממנו לעמוד על הקשר שבין כנסת ישראל לקב"ה.
     "שנים כרובים"– שני הכרובים שווים זה לזה בכול – ממד השוויון שיש בין האיש לאשתו.
     "מקשה"– יחידה אחת. לא שניים נפרדים לפנינו אלא שני מרכיבים של ישות אחת – המשפחה.
     "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה"– אמנם יש בהם צד שווה, אולם נקודות המוצא שלהם שונות ומנוגדות ("גברים ממאדים – נשים מנוגה"), כאשר כל אחד מהם מביא את נקודת מבטו המיוחדת אל היצירה המשותפת.
     "מן הכפורת תעשו את את הכרובים". הבסיס – משותף. אמנם כל אחד מהם עומד בקצה המנוגד של הכפורת, אולם זוהי כפורת אחת. התשתית הערכית המשותפת עליה נבנה הבית היהודי היא הכפורת, המכסה את ארון הברית שבו לוחות העדות וספר התורה.
     "הכרובים פורשי כנפיים למעלה". המציאות – כבדה. הרגליים קשורות במגבלות רבות. אולם הכנפיים, השאיפות, החלומות – אין להם גבולות. פונים הם למעלה.
     "סוככים בכנפיהם על הכפורת"– החלומות אינם מנותקים מן המציאות אלא מגינים עליה לבל תישחק באפרויות היומיומית.
     "ופניהם איש אל אחיו"– גם כאשר חולמים וגם כאשר לוקחים אחריות להוביל את המציאות היומיומית, שום דבר לא נעשה לבד. כל אחד מביט אל רעהו ומביא בחשבון את קיומו, את צרכיו, את עמדותיו ואת רגשותיו.
     "אל הכפורת יהיו פני הכרובים"– מלבד המבט "איש אל אחיו", מביטים הכרובים למטה, אל לוחות הברית, אל תורת ה' המונחת בתשתית חייהם ומדריכה אותם כיצד להגשים את הערכים והשאיפות הנעלות ביותר בתוך המציאות המורכבת של החיים המעשיים.
     לכך יש לדמות את הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל. כמובן, אין שוויון ביניהם. לא ייתכן שוויון בין הבורא לבין הנברא. אולם ישנה התאמה ביניהם. הקב"ה – הנותן תורה לעמו ישראל, נותן במידה שכנסת ישראל יכולה לקבל.
     ניתן אם כן לראות את שני הכרובים כמייצגים את שני חלקיה של התורה: התורה שבכתב, היורדת מן השמים, והתורה שבעל פה, הצומחת מן העם אשר בארץ. שתיהן עומדות בתווך, בין האידיאלים הא-להיים השמימיים לבין המציאות הארצית.
     לימוד התורה וקיומה הוא נקודת החיבור שבין כנסת ישראל לקב"ה, ובה באה לידי ביטוי אהבתם של שני הכרובים – ה'רביא' וה'ריבה', אשר אין לראותם כשתי ישויות נפרדות אלא כישות אחת. "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו".
 

 

"במראות הצובאות"

מנין היו לבני ישראל כל החומרים לבניית המשכן וכליו? – זאת אין מספרת לנו התורה. אולם כלי אחד יוצא מכלל זה: כיור הנחושת. אין צורך לנחש מנין הובאה הנחושת לכיור, והדברים מפורשים בתורה: "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד". הדברים מתפרשים בתרגומו של אונקלוס: "במחזיית נשיא די אתין לצלאה בתרע משכן זמנא". הנשים שבאו להתפלל בפתח המשכן תרמו את המראות שלהן לכיור. ועדיין הדברים אינם מובנים: מדוע תרמו הנשים את המראות? מדוע דווקא לכיור? ומדוע מפרסמת זאת התורה?
     הראב"ע מפרש – בעקבות התרגום – שהמדובר בנשים שהתנזרו מהנאות העולם. דרכו של עולם וטבעה של אשה – שהיא מבקשת לטפח את יופיה, ולשם כך זקוקה היא למראה, שבאותם ימים עשויה היתה מנחושת. אולם נשים רבות צבאו על פתח אוהל מועד בציפייה לפרוש מהבלי העולם הזה ולהידבק בחיי הנצח. אותן נשים תרמו את מראותיהן לעשיית הכיור, שבעזרתו מנקה האדם את גופו ומקדש את עצמו לבוא אל הקודש פנימה.
     הסבר אחר, ואף מנוגד, יש לו לרש"י. לא פרישות ביטאה תרומת המראות, כי אם את קדושת חיי המשפחה היהודית. אמנם "שקר החן והבל היופי"– אומר הפסוק, אולם "אשה יראת ה' היא תתהלל"ביופייה – כך אומר הגר"א. וכך היה מנהגן של בנות ישראל אשר במצרים. באותם ימים קשים, כאשר העתיד נראה קודר מנשוא, לא היה טעם לחיי המשפחה, וודאי שלא היה כל טעם ללדת ילדים. הבנות – תימסרנה לידי המצרים. הבנים – היאורה יושלכו. ומי שיצליח להסתתר ולשרוד – עבר נרצע יהיה כל ימי חייו, בחומר ובלבנים, ללא כל תקווה. הגברים, אשר חיי עבודת פרך היו חייהם, בבית ובשדה, לא היתה דעתם נתונה לנשותיהם ולמשפחתם. אולם נשים צדקניות שבאותו הדור הן שהוציאו את ישראל ממצרים. הן שלא איבדו את האמונה בכך שאף על פי כן ולמרות הכול ישנו אור גדול בקצה המנהרה החשוכה.
     לקחו הנשים את המראות, טיפחו את יופיין ומשכו אליהן את לבב בעליהן. את המשפחה יש לקיים גם, ודווקא, בתנאים הקשים ביותר. מאמץ נדרש לשם כך. הנטייה הטבעית – הפוכה היתה, והובילה לייאוש. אולם אמונתן של הנשים ניצחה. קרבו הנשים את בעליהן והביאו ילדים לעולם בתוך המיצרים והמחשכים של מצרים.
     כאשר הוקם המשכן, לקחו הנשים את המראות, שבהן התקשטו במצרים, ומסרו אותן להקמת המשכן. בזאת אמרו, כי חיי המשפחה בישראל, לא זו בלבד שאינם עומדים בניגוד לקדושה ולטהרה, כי אם להפך: הם הם המביאים לעולם צבאות רבים של עובדי ה' הבאים בשערי המקדש. אולם תנאי אחד יש לקדושת חיי המשפחה: הנאמנות המוחלטת לברית הנישואין; זו הנאמנות הנבדקת על ידי מי הכיור.
     על כן באה התורה ופרסמה את מקור הנחושת אשר לכיור: "במראות הצובאות, אשר צבאו פתח אוהל מועד".

 

 

"חכמות נשים בנתה ביתה"

המעיין ברשימת המתפקדים במפלגתו של קורח, מזהה מייד דבר תמוה: הרשימה הראשונה כוללת את קורח, דתן ואבירם, און בן פלת ועוד 250 איש. אולם בהמשך הדרך מופיעים כולם, פרט לאחד: און בן פלת, שלא עשה עוד דבר ואף לא נענש על השתתפותו במחלוקת. יש להסיק מכך כי און בן פלת נסוג בפתאומיות מן המהלך שהיה שותף בו, וניצל בשל כך.
     חז"ל תולים את השינוי שעבר על און בן פלת – באשתו. וכך מסופר בגמרא (סנהדרין קט-קי, בתרגום חופשי, על פי הפסיקתא):
אמרה לו: מה איכפת לך? אי משה רב, אתה תלמיד; אי קורח רב, אתה תלמיד. אמר לה: ומה אעשה? כבר נמניתי עמהם בעצה ונשבעתי אתם, ואיני יכול לפרוש! אמרה לו: אני אצילך. השקתו יין עד שנשתכר, וישן לו על המטה, וישבה לה על פתח חצרה וסתרה את שערה והיתה סורקת את ראשה. אמרה: ידעתי שכל עדת קורח, אנשי קודש הם, שנאמר: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", וכן היה. שכיון שבא אחד מהם לשאול על און היה רואה את האשה פרועת ראש וחוזר לאחוריו, בין כך ובין כך נבלעו להם, והוא ניצל.
כנגד אשה זו, מעמידים חז"ל את אשתו של קורח (סנהדרין שם):
אשתו של קורח אמרה לו: ראה מה עשה משה! הוא נעשה מלך. את אחיו עשה כהן גדול. לבני אחיו עשה סגני כהנים. אם מגיעה תרומה – אמר שתהיה לכהן. אי מגיעה מעשר, אותו לוקחים אתם – אמר, תנו אחד מעשרה לכהן. ועוד, שגזז לכם לשערותיכם ונענע אתכם כמו לולב. עיניו נתן בשערותיכם! אמר לה: הרי הוא עצמו גם כן עשה לעצמו כך! אמרה לו: כיון שכל זה עשה לכבודו, אמר הוא גם כן, "תמות נפשי עם פלשתים"…
לא יגעתי מספיק, ולכן לא מצאתי עדיין את הרמז בפסוקים לדברי חז"ל. ושמא הביטוי הסתום "ויקח קורח", מבלי שנתבאר מה לקח, רומז ללקיחה אחרת, שהיא: "כי יקח איש אשה…". ואף אם עדיין לא מצאנו תשובה לשאלה זו, עלינו לעיין בדברי חז"ל, ולא כדי לספק סקרנות היסטורית, אלא כדי לחשוף את האמירה הגנוזה בהם בשבילנו. ולשם כך, נשווה בין שתי הנשים.
     אשת און היא רציונלית ומכוונת את אישה לחשיבה רציונלית. שואלת היא את בעלה: מהי המטרה שלך? מה אתה רוצה להשיג? ומיד מראה לו שלא ישיג דבר בכניסתו למחלוקת, ולכן לא כדאי לו להמשיך. אשת קורח, לעומתה, היא אמוציונלית, ופועלת על האמוציות של בעלה. אין לה טענה הגיונית כנגד דבר ה' שבפי משה. היא מתעלמת מכך שמשה הוא נביא, ומתוך כך מייחסת לו כוונות זדון ללא כל הוכחה וטוענת טענות כנגד עובדות מוצקות. היא מפעילה על בעלה נשק מניפולטיבי רב עוצמה. היא מראה לו עד כמה היא בזה לו בעמידתו הנוכחית בפני משה, היא מציגה אותו כ"פראייר", ובכך דוחפת אותו בכוח למאבק המביא לאובדנו. בכך נחשף כי לא אהבה את אישה אהבת אמת, ולא ראתה בו אלא כלי לטיפוח ה'אגו' שלה. אשתו של און, בניגוד חריף לכך, לא מרגישה אי נוחות במעמדו הציבורי הנוכחי של בעלה. היא מקבלת אותו ואוהבת אוו כמות שהוא. לכן אין היא מבקרת אותו, אלא מגינה עליו מפני היגררות למחוזות לא לו. פתגם עממי אומר כי "מאחרי כל גבר מצליח מסתתרת אשה שאפתנית", אולם יש הבדל עצום בין אשה השואפת להצלחתו של אישה מתוך אהבה ודאגה כנה, לבין מי שמשתמשת בהצלחתו כדי לקדם את מעמדה שלה.
     ההבדל בין שתי הנשים מתבטא גם בהמשך הדרך. בעוד שאשת קורח מדברת הרבה, אך לא עושה בעצמה שום דבר לטובת הענין שהיא מטיפה למענו, אשת און עושה את מעשיה בעצמה. היא לא שולחת את בעלה לעשות ולא מטילה עליו את האחריות, למרות שהוא זה שנכנס למלכודת של המחלוקת, אלא שולחת אותו לישון ועושה בעצמה את הנדרש כדי להצילו. אשת און היא בבחינת 'יער' – הנותן עצים. אשת קורח היא בבחינת 'בער' – שאינו נותן אלא עצות
     על אשת און דרשו חז"ל את הפסוק (משלי יד, א): "חכמות נשים בנתה ביתה".ועל אשת קורח דרשו את הפסוק (שם): "ואיוולת בידה תהרסנה"
 

 

בין אשה לשכינה ביום הכיפורים

סיפור קשה מספרת לנו הגמרא במסכת כתובות (דף סב, ב)על מעשה שאירע בערב יום הכיפורים. מסופר שם על רב רחומי, שהיה מצוי תמיד לפני רבו בישיבה, והיה רגיל לשוב לביתו בכל ערב יום הכיפורים. פעם אחת נמשך בלימודו ולא שב הביתה. היתה אשתו מצפה לו. בכל רגע אמרה: עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. לא בא. חלשה דעתה, עד שירדה דמעה מעיניה. היה רב רחומי יושב על הגג. נשבר הגג מתחתיו ויצאה נשמתו.
     קשה, ואף תמוה מאד הוא הסיפור. אולם דווקא התמיהות שהוא מעלה, יש בהן כדי להפגיש אותנו עם כמה ממשמעויותיו של יום הכיפורים. התמיהה הראשונה היא על מנהגו של רב רחומי. אם החליט שעליו לשוב לביתו רק פעם אחת בשנה, מדוע בחר דווקא בערב יום הכיפורים? הרי לא ניתן למצוא יום בלתי מתאים למפגש משפחתי יותר מאשר יום זה יום שבו התודעה כולה נתונה בעולם רוחני, בחשבון הנפש, בשאיפה להיטהרות אישית, להתעלות ולדביקות א-להית; יום שבו הקשר הזוגי מוגבל, כאחד מחמשת העינויים של יום הצום. האם רב רחומי בא רק לבקש את מחילתה של אשתו בערב יום הכיפורים, כדי לעמוד בתפילה ובווידוי של היום הקדוש במצפון נקי על הצער שגרם לה? קשה יהיה לייחס אליו התנהגות כה צינית ביחס לאשה שכה התגעגעה אליו.
     התשובה לכך נעוצה בהבנה עמוקה יותר בעניינו של יום הכיפורים. כבר המשנה הראשונה במסכת יומא עומדת על כך שהכהן הגדול הנכנס ביום הכיפורים אל קודש הקודשים ומכפר על העם כולו חייב להיות נשוי. השראת השכינה במקום המקודש ביותר, בזמן המקודש ביותר, ועל ידי האדם המקודש ביותר – לא תוכל להתממש על ידי אדם שאינו קשור עם אשה בברית הנישואין. על הקרבן הראשון שמביא הכהן הגדול במיוחד ליום הכיפורים נאמר: "וכיפר בעדוובעד ביתו". השראת השכינה בבית המקדש הלאומי תבוא רק על ידי מי שהשרה את השכינה בבית מקדשו הפרטי, בבחינת "איש ואשה זכו שכינה ביניהם". אין ניגוד בין אהבת ה' לאהבת האשה. שני צדדים של אותה מטבע הן. שיר האהבה הגדול שבין כנסת ישראל לקב"ה – שיר השירים מתאר אהבה זו דווקא במשל אהבתם של הדוד והרעיה. ועל כך אמר ר' עקיבא כי "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים". על כן נאמר במשנה כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות… וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך". דווקא יום הכיפורים בו הושלם מהלך ה"קידושין" של הקב"ה עם כנסת ישראל במתן הלוחות השניים הוא היום המתאים לפתוח בו את תהליך כריתת הברית בין איש מישראל לאשתו. דווקא היום בו מתייחד כל אדם מישראל באהבת ה' הוא היום הראוי לטיפוח האהבה שבין איש לאשתו; כי אהבה אחת הן.
     שמו – רב רחומי – אינו מקרי. "רחומי", בארמית אינו אלא "אהבה". את זאת ביקש רב רחומי להביע בהגיעו לביתו בכל שנה בערב יום הכיפורים – יום האהבה הכפול, בין איש לאשתו ובין יהודי לא-להיו. ביקש בכך להעלות את הקשר שבינו לבין אשתו לספירה הגבוהה ביותר, בה תתמזג אהבה זו באהבת ה'. אולם כאן היתה גם הנקודה בה נפל. ביומו האחרון, נמשך רב רחומי בתלמודו, דבק באהבת התורה ובאהבת ה'. התרומם עד גגו של בית המדרש. אז ושם, בשיאה של חוויית ההתעלות אל אהבת ה', נשכח ממנו הצד השני של אותה מטבע אהבת האשה. אמנם היעדרותו מביתו היתה כדת וכדין על פי ההלכה (רמב"ם הל' אישות יד, ב), הקובעת ש"תלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שתיים ושלוש שנים". אולם הלכה זו, עם כל הקושי הגדול שיש בה, אינה מתירה התעלמות מרגשותיה של בת הזוג, וודאי שאינה מתירה לרמוס אותם. אם נקבע מועד לשוב הביתה, והאשה הגלמודה מצפה ומצפה אל לך לאחר אליה אפילו רגע אחד מיותר. יכולה היא לסבול ולהקריב רבות, למען התורה, למען השראת השכינה (ואף למען עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל); אולם עליך לזהות, לחוש ולהרגיש, מהי אותה "כבשת הרש" שלה, אותה אינך רשאי לגזול ממנה. וכך מסיק רבנו יונה מסוגיא זו:
אף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלוש שניםמדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מידי, ולא ייענש בסיבתה כמו שנענש רב רחומי. וכל שכן אם… מרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר שיש לו ליזהר, כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה.
בנקודת המתח שבין אהבת ה' לאהבת האשה נפל הגג הגבוה בו עמד רב רחומי ועסק בתורה. יסודותיו התגלו כרעועים. הם לא עמדו על קרקע יציבה דיה, ועל לא עמדו בפני דמעה אחת של אשה גלמודה המצפה לאישה שיקיים את הבטחתו וישוב אליה בערב יום הכיפורים.
 

צניעות במגילת רות ובמתן תורה

בדברי חז"ל (שבת קי"ג ע"ב; מדרש זוטא רות פר' ב' סי' ז'), רות דוגמא וסמל היא לצניעות. היא לא הולכת וקובעת את מקומה בשדה עד שהיא מוודאת ששם היא נמצאת בחברתם של אנשים מהוגנים. נזהרת היא בכל תנועה מתנועותיה, שלא תגלה, ואף לא תבליט, את מה שהצינעה וההסתרה יפה לו. אין היא מדברת עם איש שלא לצורך. צניעותה של רות לא רק בסנטימטרים של אורך שרוול וחצאית היא מתבטאת. מהלך חיים שלם יש כאן: של הסתר, של בריחה מכל פרסום ומשיכת תשומת לב מיותרת.
     צניעות זו, של רות המואביה, לא מתוך חולשה של היא באה. רות לא היתה אשה ביישנית, הפוחדת מכל תשומת לב המופנה לעברה. כאשר ראתה לנכון, לא נמנעה מללכת אל הגורן בלילה, למרות שמעשה זה רחוק מאד מדרכי הצניעות המקובלות בישראל. דווקא היכולת לעשות מעשה כה חריג מוכיחה לנו שהתנהגותה הצנועה לפני כן באה מתוך בחירה ולא מתוך תחושת "אין ברירה" או מתוך כניעה ללחץ כלשהו. דווקא זו בת המלכים הצנועה זכתה להיות "אמה של מלכות"בישראל. כי כך היא דרכו של עם ישראל: בצניעות, ולא בראוותנות מוחצנת.
     על כן מדגישה התורה בתחילת ספר במדבר, כי דבר ה' אל משה לא היה סתם "במדבר סיני"אלא דווקא "באוהל מועד", הסגור ומוצנע מעין כול. "אמר הקב"ה: כך הוא כבודי, שאהא מדבר מלפנים…"(מדרש רבה).
     שונה מאד מכל זה היה מעמד הר-סיני. מתן תורה היה בפרהסיא: בקולות וברקים, בענן כבד ובקול שופר ההולך וחזק. הוראת שעה היתה זו, כדי לבסס את האמונה בלבותיהם של בני ישראל. "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם".אולם, דבר שיש בו חיסרון, אף אם הוא נעשה מתוך הכרח בל-יגונה נזקו בצדו. לא ארכו הימים, והעם עשה לו משהו אחר הבולט לעין כול. את האמונה בא-ל הנסתר, המודיע "אנוכי ה' א-להיך", המירו בעגל זהב, שכל אדם יכול להצביע עליו ולומר: "אלה אלוהיך ישראל".
     לכן אמרו חז"ל (מדרש תנחומא כי-תשא סי' ל"א), שמשום כך הוזהר משה בקבלת הלוחות השניים: "ואיש לא יעלה עמך, וגם איש על ירא בכל ההר". וזאת כי:

הלוחות ראשונות, על שניתנו בפומבי לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן (בלוחות השניים)אמר לו הקב"ה (למשה): אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר: "ומה ה' א-להיך דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך".

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים