הנוער במאבק על עמונה (תשס"ו-2006) – סיכונים, הזדמנויות, והפקת לקחים – עו"ס חדוה אריאל

בלבול ומבוכה על דרכי המאבק

עוד במאבק על גוש קטיף היו חילוקי דעות בציבור על דרכי המאבק (חסימות כבישים, סירוב פקודה, התנגדות פסיביתאקטיבית ועוד) אולם היתה תחושה שלכל הזרמים השונים ישנם קווים אדומים שאותם לא יעברו: "לא תהיה אלימות נגד יהודים", ו"לא תהיה מלחמת אחים".
המאבק על גוש קטיף נכשל בעיקר באשמת השלטון שנהג בדיקטטורה שלטונית וחסם את כל דרכי המאבק הדמוקרטי האפשריות (כנסת, משאל עם, וכו') שייצגו חלקים נרחבים בעם שהתנגד להחרבת היישובים. התחושה של מאבק בקיר אטום שלא מאפשר הידברות מתסכלת ו"מפוצצת". תחושה ש"כל זרועות השלטון נגדנו" והיותנו "מיעוט נרדף" מעצימה את חוסר האונים ובמבט ראשוני לא מותירה שום דרך  מלבד מאבק כוחני.
לאחר כשלון המאבק נותרנו כואבים, אבלים ובעיקר מושפלים ומודעים לכך שהתסריט עלול לחזור על עצמו שוב ושוב. שואלים את עצמנו שתי שאלות:
א) שמא אם ננהל את המאבק בדרכים כוחניות יותר ונזיז את הקווים האדומים נצליח למנוע את המכה הבאה?
ב) כיצד נצא מכל המאבק ותוצאותיו – יהיו אשר יהיו – כמה שפחות מושפלים ונרמסים, פחותחסרי אונים ועם יותר כבוד עצמי אנושי בסיסי (מה שנראה שכרגע לא נותנים לנו)?
גם דרכי הטיפול המשפילות במגורשים לאחר הגירוש העצימו את תחושת חוסר המוצא, התסכול והשנאה.

החוויה הטראומטית

כשלון המאבק נחווה אצלנו כטראומה ציבורית, וגרם לטלטלה וסערות רגשיות בעצמה גבוהה.
לא הכרנו מספיק במצוקה הנפשית שלנו ולכן לא השקענו מספיק בטיפול בטראומה לכלל הציבור בכלים מקצועיים של עיבוד הטראומה ברבדים השונים של האישיות: רגשי, שכלי-אידיאולוגי ומעשי.
כתוצאה מכך הגענו אל המאבק בעמונה טעונים מאוד רגשית ומבולבלים באשר לדרכי המאבק [לא מבולבלים, כי אם חלוקים באופן יותר חריף וקיצוני מאשר בעבר]. מה שנזרק עם האבנים היה גם הרבה כעס, כאב, תסכול וניסיון להחזיר לעצמנו תחושת כח לשרוד ולשמור על עצמנו מפני השלטון המחריב את מפעל חיינו [וגם שיקול דעת רציונאלי שיתכן מאוד שהגברת סף האלימות תקשה ואולי אף תמנע חלק מההחרבות הבאות. שופטות הבג"ץ הבא יחשבו פעמיים אם לדחות בקלות דעת הצעת פשרה זו או אחרת, למשל]. ואכן, אחרי המאבק בעמונה התבטאו בני נוער: "הרגשנו שיצאנו עם כבוד"; "יצאנו גיבורים, לא פראיירים"; "היה כיף". [לא ברור לי הקטן למי מכוונים הדברים, ועל מי הם נסובים: על בני הנוער, או על המבוגרים המשתתפים והמכוונים בפעולות האלו. המבוגרים, וגם הנערים ה'מבוגרים', לא דיברו על כבוד ועל פראייריות, ק"ו לא על כיף, אלא על אחריות לעם ישראל וארץ ישראל, שדרשה הפעם התנהגות תקיפה יותר מאשר בעבר. אני מניח שאלו שדיברו על 'כיף' בעמונה הם מיעוט מבוטל. אשמח לדעת אם אני טועה!]

מנהיגות וסמכות

בהתנהלות המאבק על גוש קטיף לא התקיימה הידברות בין ההנהגה לבין הנוער על דרכי המאבק. היו בני נוער שהרגישו שההנהגה חונקת אותם, מורה להם רק מה לא לעשות, ולא מאפשרת להם להיאבק בדרכם. כשלון המאבק על גוש קטיף גרם למשבר אמון בהנהגה אצל כלל הציבור, ובפרט אצל  בני הנוער. בהעדר הנהגה חלופית נוצרה אנרכיה בה בני נוער לוקחים על עצמם להוביל ולנהל את המאבק ע"פ ראות עיניהם, ואינם נשמעים להוראות של מנהיגי המאבק. בשטח היו ביטויים כמו "מועצת יש"ו";  "מועצת פשע"; "מי הם בכלל ועד הישוב היהודי בחברון, הם בכלל לא מייצגים". ו"מי שם על הרבנים, נמאס מהם". [סליחה, אני שוב לא מבין: היו מנהיגים – והיו מנהיגים! הרבה מהמתמרדים במועצת יש"ע וברב אבינר – יקבלו את מרותם של ועד הישוב היהודי בחברון או הרב זלמן מלמד. אי אפשר להכליל בענין זה!] בהעדר מנהיגות וסמכות עלולים בני הנוער להישאר מופקרים ולהיסחף למקומות מסוכנים עד פיקוח נפש ממש, הן ברמה אישית והן ברמה לאומית (=מלחמת אחים).

השלכות של מאבק כוחני והתנהגות אלימה

א) ראשית, בני הנוער לא מודעים למחיר שישלמו על התנהגותם. כמו: פציעה קשה, סירוס הפוריות, ישיבה בכלא למשך תקופות ארוכות ואף פיקוח נפש ממש. (שהרי גם אבנים, אלות וסוסים יכולים להרוג) ישנם בני נוער שדווחו: "הרגשנו פחד מוות"; "ראינו את המוות מול העיניים"; "הרגשנו שנאה ותפילה שהם ימותו".
ב) בני נוער מאמינים בנאיביות, שאם ישתמשו ביותר כוח – ינצחו את המשטרה, היס"מ והצבא, או לפחות יוכלו להגן על עצמם מפניהם; דבר שנראה לי תמים ולא מציאותי. [ככלל את צודקת, אבל בשוליים א"א להתעלם מכך שיתכן מאוד שתהיה לאלימות שהיתה שם תועלת לטווח ארוך, והבנים שלנו מבינים זאת היטב. לדעתם, ויתכן שהם צודקים, החיבוקים בגוש קטיף לא נתנו לנו כמעט שום נקודות זכות בציבור, והמאבק האלים לא הביא עמו הרבה נקודות חובה – השונאים שנאו גם קודם, והרוב הדומם הטיפש לעיתים – לאחר שאבק המאבק מתפזר – מכבד אלימות אידיאולוגית, כפי שהתבטאו רבים בתקשורת.]
ג) בני נוער לא תמיד יהיו מסוגלים להכיל מורכבות ולעשות הפרדה הגיונית ומעשית בין התנהגות במאבק להתנהגות בחיים בכלל – בבית בבי"ס בקהילה וכו'. חוששני שההרגל להתנהגות אלימה יהיו תוצאות גם כלפי כל מי שמאיים על בני הנוער, חולק עליהם ומהווה בר פלוגתא. דוגמא: שימוש בביטויים חריפים בוויכוחים פנימיים כבר עתה.

בנות במאבק

כציבור דתי אנחנו שומרים על הצניעות של בנותינו, ולא מעודדים הליכתן לצבא – וודאי לא ליחידות קרביות משום שבקרב תיפגע צניעותן. במאבק בעל אופי אלים, כשמול הבנות נלחמים יס"מניקים אלימים במיוחד – ודאי שהצניעות נפגעת, ואף יתר מכך – יש חשש להתעללות מינית, כפי שדווחו בנות שהיו בעמונה, שחוו הרגשה של אונס והטרדה מינית. ובכלל, לשדה הקרב לא שולחים נשים, ילדים, וזקנים אלא רק בחורים מגיל שמונה עשרה ומעלה שעברו אימונים ויוצאים לקרב במסגרת שבה יש משמעת והיררכיה. [לגבי הבנות אני מסכים לגמרי, וגם אני לא הרשיתי לבנותיי להיות בעמונה. לגבי נשים מבוגרות, אנשים מבוגרים ונערים בוגרים – אני לא מסכים].

ההורים

אינני יודעת אם ההורים שוחחו קודם המאבק עם ילדיהם, הכינו אותם לצפוי להתרחש, תכננו איתם כיצד יתנהגו וישמרו על עצמם ומה הם גבולות המאבק. אולי ההורים שומעים מילדיהם ש"כולם הולכים וזה בסדר" וסומכים על ההנהגה שלא תפקיר את ילדיהם. יתכן גם שיציאת הילדים למאבק משקיטה את מצפון ההורים על אי השתתפותם שלהם במאבק. כשהילדים חוזרים הביתה לא תמיד הם משתפים את ההורים בחוויותיהם. וגם כאשר הם משתפים, לא תמיד ההורים מבינים, כי הם לא היו שם; דבר המגביר את תחושת הבדידות של בני הנוער, והם עלולים להישאר ללא כתובת שתוכל ללוות, להדריך, לכוון ולהתמודד עם האירועים.
על מנת שבני הנוער לא יהיו מופקרים, חשוב שהורים ילוו אותם ויהיו שותפים למאבק בזירת האירוע עצמה. אם נבצר מההורים להגיע "לשטח", חשוב שידאגו לכך שיהיה מבוגר אחר שייקח אחריות וילווה את ילדיהם. היו בני נוער שאמרו להוריהם שיהיו מבוגרים בשטח שידאגו להם, אבל למעשה התברר שלמרות שהיו מבוגרים בשטח והאמירות היו כנות, במקרים רבים זה לא עמד במבחן המציאות, ועל ההורים לקחת זאת בחשבון.

מסגרות החינוך

רוב המסגרות העדיפו שלא לנקוט עמדה ולהשאיר את ההחלטה על השתתפות התלמידים במאבק ודרכי הניהול שלו על אחריות ההורים בלבד.

הפן האידיאולוגי

בשיחות עם אנשי חינוך התחדדו לי הדברים הבאים:
היחס המביש של המדינה כלפי הציבור שלנו והערכים להם אנו נאמנים, מעמיד בסימן שאלה את יחסנו אל המדינה עצמה, כמו גם אל היותה התגשמות חלק מתהליך הגאולה. כביטוי לשינוי זה היו בני נוער ששרפו את דגל המדינה בעמונה. הנחות יסוד ערכיות התערערו במאבק. יש צורך לזהות עם בני הנוער מה מתך מרכיבי האידיאולוגיה שלנו לא השתנה, אילו תובנות חדשות נוצרו, ובאילו נקודות אידיאולוגיות נוצרו סימני שאלה שאותם צריך לברר ביחד אתם.
בנוסף לכך חשוב להרחיב את מושג ה"גאולה", שאינו תלוי רק בשאלת הגבולות של המדינה, אלא בהרבה תחומים נוספים שניתן לפעול בהם כשותפים במהלך הגאולה, כמו: חזרה בתשובה, שמירת שבת, דמותה המוסרית של המדינה, גיבוש אומה לאחר אלפיים שנות פזורה, ועוד. יש עוד אתגרים רבים לפנינו, גם אם נפסיד, חלילה, במערכה זו או אחרת.
[כאן לענ"ד הנקודה המרכזית: לא יתכן מבחינה לוגית, וכל נער ונערה יבינו את זה, שהתייחסנו אל אחינו הטועים כאחים תועים וטועים כאשר פתחו נגד החוק קניונים בשבת לעשרותיהם, כאשר הביאו במזיד לארץ מאות אלפי גויים, כאשר הכניסו בכח בנות לתוך הטנקים, כאשר רוצחים לנו רבבות עוברים יהודים כל שנה, וכו' וכו', מעשים שיש בהם גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה, ונשארנו רגועים והמשכנו לשיר על ראשית צמיחת גאולתנו, ורק כשמכים אותנו בעלות אותם אחים טועים, או הורסים את בתינו, הם הופכים פתאום לאוייב ושונא. יש כאן כשל לוגי, שרק פלפול חריף יצליח להוציא אותנו מתוכו. מנסיוני הדל – הרבה חברה 'תפסו את הראש' אחרי שדיברו איתם בסגנון הזה, ומשכו לאחד משני הצדדים: או שאכן המדינה הזו נשארה מה שהיתה לגבינו אתמול גם היום, או שאולי החרדים צודקים, וזהו ויכוח ענייני ולגיטימי ושאפשר לדון בו ברצינות ובעמקות, ויש על מה לדבר ועל מה להתווכח. אחת מתופעות הלוואי החיוביות שיש מדיונים אלו הוא חיזוק הרגשת הקשר ושותפות הגורל עם הציבור החרדי, שהוא בן הברית הטבעי שלנו למרות הבזיונות שאנו חוטפים ממנו על ימין ועל שמאל [איפה היו הרב אליהו ור' אברהם שפירא בטכס האדיר של סיום מסכת עירובין?], שאינם חמורים יותר מאלו שאנו חוטפים מ'אחינו הטועים'. ויש להאריך ואכ"מ.]

לסיום – הצעה לתוכנית עבודה, שבאמצעותה יהיו ילדינו מוגנים יותר במאבקים הבאים

אני מציעה שבכל מאבק יעבוד צוות נוער שילווה בצמוד את מטה המאבק החל משלבי התכנון המוקדמים של המאבק, וכמובן, בעת המאבק עצמו. הצוות יהיה נוכח בזירת האירוע.
בצוות יהיו חברים:אנשי חינוך המהווים דמויות שבני הנוער מעריכים, נציגות רבנים [איזה?? מכאן או משם??], אנשי מקצוע מתחום הטיפול (עו"ס או פסיכולוג), נציגות הורים, נציגי מנהיגות הנוער, וכמובן, נציגות של תושבי המקום בו מתנהל המאבק.
הצוות ידאג ליצירת קשר מוקדם עם בני הנוער לשם הכנה נפשית ותכנון של דרכי המאבק, תוך יוזמה לשיחות ודיונים מוקדמים בנושא במסגרות שונות. כמו כן יעמוד הצוות בקשר עם מסגרות החינוך, תנועות הנוער, רכזי הנוער, רבני היישובים, וועדות חינוך ביישובים וכדו', לשם תיאום עמדות מוקדם.
בימי המאבק עצמם ניתן יהיה להבהיר לציבור הנאבק ולבני הנוער מה הן דרכי המאבק וגבולותיו שנקבעו קודם לכן על ידי הצוות. אפשר גם להחתים את הבאים למאבק על התחייבות להישמע להנהגה ולעמוד בכללים, וכן לנקוט באמצעים משמעתיים מול מפירי הכללים.
תוכנית כזאת תאפשר שליטה בגובה הלהבות ותפחית תוצאות הרסניות ומסוכנות של מאבקים שעלולים להתפתח לקרבות כוחניים ואלימים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים