חג המצות, החירות והאמונה

השאור והדבש

מינים רבים ציוה הקב"ה להקריב לפניו על המזבח: מן החי (בהמות ועופות), מן הצומח (סולת, שמן ויין) ומן הדומם (מים ומלח). אך יש יוצאים מכלל זה: השאור, דהיינו: החמץ; והדבש, דהיינו: פירות מתוקים.

     נקל לנו להבין את משמעותו של איסור החמץ. הן החמץ הוא היצר הרע והגאווה האנושית, ועל כן מצווים אנו לשרוף אותו עמהם בערב הפסח. האדם נדרש לבוא אל מקדש ה' מתוך תודעה של התבטלות. בהרכנת ראש יקריב את עצמו אל ה'. על כן שונה מאד היא דרך הבאת הקרבנות בבית המקדש היהודי מאשר בטקסים מקבילים שהיו נהוגים בידי עובדי האלילים. אין היא נותנת מקום להבעה ספונטנית של רגשות האדם. הכל מוכתב ומודרך. מה להביא, כיצד להביא ומה לעשות בכל שלב ושלב. הקרבת הקרבן תוך שמירה מדוקדקת על פרטי פרטים של הלכות מביאה את האדם לתחושה שהוא מבטל את ה"אגו" הפרטי שלו בפני בוראו. על כן אין להביא את החמץ.

     הדבש מתיקות הפירות שונה הוא מן החמץ. אין הוא מבטא את הגאווה אלא את השאיפה לתענוג גופני. אין רע בתענוג כזה. "עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו" אומר התלמוד הירושלמי בסוף מסכת קידושין. אבל לכל דבר ניתן מקומו הראוי לו. קרבת א-להים יכולה לבוא מתוך תענוג, וטוב שתבוא כך. אבל תענוג זה צריך להיות תענוג רוחני. "ריח ניחוח" שהנשמה נהנית ממנו. לא ניתן להיכנס אל בית המקדש "במגפיים". צריך להתרומם מעל השעבוד לתענוגי הגוף, כדי לזכות לדביקות בה', ומכוחה לקדש גם את חיי המעשה הנמוכים יותר.

     עובדי האלילים, שגם הכרת האלוהים אצלם היתה מוחשית, הלכו בכיוון הפוך: להגיע לאקסטזה דתית דווקא על ידי הוצאה לפועל של הנטיות הגופניות הנמוכות ביותר באישיותם. לא כן חלק ישראל. האדם נדרש להתרומם, להתקדש ולהיטהר כדי לבוא אל הקודש פנימה. הממתקים, שאינם באים להזין את הגוף אלא לענג אותו, לא יכירם מקומם בבית המקדש. התבלין אשר יוגש עם הקרבנות יהיה דווקא המלח, שאינו מצרך מותרות אלא צורך חיוני לשימורו של כל מאכל. הקרבנות הנאכלים לאדם יהיו דווקא אלה העשויים מחומרי המזון הבסיסיים הנחוצים לקיומו של גוף האדם: הדגן, כאשר הוא אפוי כמצה, והבשר. באכילתם לשם מצוה ירומם האדם את כל אכילתו שבמשך השנה.

     אך גם השאור וגם הדבש, שנידחו מן המזבח בכל הקרבנות, יש להם זמן משלהם בו יוכלו גם הם להתקדש: "קרבן ראשית תקריבו אותם": קרבן "שתי הלחם" וביכורי הפירות.

 

 

"על חלות לחם חמץ"

איסור החמץ, לא רק בחג הפסח הוא חל. בבית המקדש חל איסור זה במשך כל ימות השנה. "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה'". מדוע? – על כך ננסה לענות בעקבותיו של המהר"ל מפראג בדרשתו לשבת הגדול.

     המצה – לחם עוני היא, לחם של ענווה. אין בה אלא מה ששם בה האופה: קמח ומים. החמץ אף הוא מורכב מן הקמח ומן המים. מה נוסף בו? הפעילות העצמית שלו. הבצק – הנוצר מאותם קמח ומים – תופח, ובכך מפתח הוא "אגו" מנופח משל עצמו.

     האדם, כמוהו כבצק. יש בו את מה שגנז בו הבורא, ויש בו את ה"אגו" הפרטי המנופח שלו, אותו יוצר הוא בכוחותיו הוא. מצב זה, של "חמץ" טבעו של עולם הוא. אך במקום אחד נדרש האדם לשוב אל מקורו ואל ה"מצה" שבו. במקום אחד עליו לעמוד בקטנות ובהרכנת ראש בפני ה' א-להיו. מקום זה הוא בית המקדש.

     "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – את עצמו, את ה"אגו" שלו יביא לקרבן בפני בוראו.

יוצא מכלל זה – קרבן התודה. "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו". לא כל אדם מביא קרבן תודה. רק זה אשר חלה ונתרפא, נסע במקום סכנה ושב בשלום או שישב בבית האסורים ויצא לחרות. אדם כזה, אשר הרגיש כמה דל כוחו לעמוד בפני איתנים ממנו, אשר חש עד כמה חייו מסורים בידי ה' א-להיו הוא כבר השבית את ה"חמץ" אשר בלבו. אדם אשר כזה, מכיר ומרגיש כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם  מכוחו של מי שאמר והיה העולם. "דעו כי ה' הוא א-להים, הוא עשנו ולו אנחנו" = קרי, וכתיב: "הוא עשנו ולא אנחנו". אדם זה רשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש.

     וכך גם בחג השבועות. מי שמביא את ראשית ביכורי אדמתו לבית ה' א-להיו, בהכרה שכל יבול אדמתו לא בא לו מכוחו ומעוצם ידו אלא מברכת השמים, הוא אשר רשאי ומצווה להביא את קרבן שתי הלחם דווקא מן החמץ.

 

אמונת זרעים

חג הפסח הוא חג האמונה. ראשית התהליך הוא "ויאמן העם", וסופו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". על כן נקראת המצה בשם "מיכלא דמהימנותא" מאכל האמונה.

     עיקרון גדול בדרכי האמונה לומדים אנו מן המצה. לא מכל דבר אפשר לאפות מצה. אין מצה אלא זו הנאפית מחמשת מיני דגן, העלולים להחמיץ. אם אין אפשרות להחמצה, אין להכשיר את המצה. הקטניות, למשל, אינן יכולות להחמיץ, ולכן אין להכשיר את המצה הבאה מהן. האורז נמצא במצב ביניים. יש אצלו תופעה הדומה להחמצה, אולם זו מוגדרת כ"סירחון" ולא כחמץ.

     זוהי גם דרכה של האמונה. יש אמונה הבאה מתוך הרגל ושגרה, ויש אמונה הבאה מתוך מחשבה עצמאית והעמקה אישית. האמונה הבאה מתוך הרגל היא 'אמונה של אורז'. אין בה סכנה של כפירה. אולם סכנה אחרת יש בה: השטחיות המובילה לאמונות תפלות אשר קצר המרחק בינן לבין אלילות. דומה היא לאורז, אשר אינו עלול להגיע לכלל חמץ אולם עלול גם עלול הוא להגיע לכלל סירחון…

     המחשבה האישית, לעומת זאת, סכנה גדולה יש בה. לא ניתן להבטיח מראש את מסקנותיה. האדם החושב עלול להגיע לכפירה כשם שהוא עשוי להגיע לאמונה. אולם דווקא האפשרות להגיע לכפירה היא הנותן לאמונה זו את העומק הנדרש. דווקא ההתמודדות הגלויה עם כל האפשרויות האחרות היא היכולה לבסס את האמונה על יסודות מוצקים ובריאים. אמונה זו היא אמונה של דגן. הדגן הוא סמל החכמה. הגמרא במסכת ברכות (דף מ' ע"א) עומדת על כך ש"אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן". דווקא יכולתו של הדגן להגיע לכלל חימוץ היא המכשירה את המצה היוצאת ממנו.

     אותה אמונה של דגן, שתי פנים הן לה: אמונה של חיטה ואמונה של שעורה. החיטה היא מאכל אדם. אמונה של חיטה כל התחכום האנושי עומד לרשותה. יושב הוא האדם, חושב ומתלבט ואף מתפלסף, מוכיח ומפריך, בונה מגדלים של מחשבה וסותר אותם במחשבה שנייה על מנת לבנותם מחדש. השעורה, לעומתה, היא מאכל בהמה. יש בה תמימות טבעית. אין בה תחכום מתפלסף. אמונה של שעורה זוהי אמונה הבאה מעומק הלב היהודי.

     בפסח מקריבים אנו את קרבן השעורה. בני ישראל במצרים, העיד עליהם ה' א-להיהם כי הם "מאמינים בני מאמינים" באמונה טבעית. רק בשבועות, לאחר מתן תורה, מביאים אנו את קרבן החיטה, הבא לתת עומק שכלי לאמונתנו. אולם בפסח זוכים אנו להיות בבחינת מה שאמרו חז"ל על הפסוק: "אדם ובהמה תושיע ה'" "אלו בני אדם הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה".

     יהי רצון שיתקיים בנו: "ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומתוך כך נזכה לשיר את השירה הגדולה, שירת האמונה, "תשורי מראש אמנה".

 

"שלח עמי – ויעבדוני!"

לוחמי חירות בכל הדורות הלכו לאורה של יציאת מצרים. כך היה במאבקם של הכושים לביטול העבדות בארה"ב וכך היה במאבקם של יהודי בריה"מ לשוב לארצם, כשהם נושאים את השלטים: "שלח את עמי" אולם ביטוי זה לא מופיע בצורתו זו בתורה אף לא פעם אחת. תמיד הוא נצמד להמשך: "שלח את עמי – ויעבדוני", או "שלח את עמי – ויחוגו לי במדבר".

     יציאת מצרים איננה יציאה לחופש במובנו המקובל, של העדר כל מחוייבות לסמכות הנמצאת מעליך. יציאת מצרים איננה אלא "החלפת בוס". עד כה – "עבדים היינו לפרעה במצרים", ומכאן ואילך "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". השעבוד למצרים הוא פסול, לא מפני שהוא שולל את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ולא משום שהוא שולל את זכותו של העבד לעשות ככל העולה על רוחו, אלא מפני שהוא שולל את יכולתו של האדם מישראל לממש את היותו עבד ה'.

     זוהי אחת המשמעויות העמוקות של עבדות מצרים. לא לשווא שם הקב"ה את עמו בחירו להיות עבד בבית העבדים של מצרים, ולא לחינם ציווה לזכור – לא רק את הגאולה, על ידי אכילת המצה, אלא גם את העבדות, על ידי אכילת המרור. אמנם ישנה שאיפה לכך שכל אדם מישראל יעשה את הטוב מתוך הזדהות פנימית מלאה עם רצונו של הקב"ה הטבוע בנשמתו – עבודת בן חורין; אולם עוד ארוכה הדרך לכך. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו להגדה של פסח (עולת ראי"ה ב, רפח-רפט):

ישנם סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. על כן מצִדם הננו צריכים לקבל ג"כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' א-להי ישראל, "יוצרי מבטן לעבד לו" (ישעיה מט, ה), שזה הכישרון קנינו גם כן בעבדות של מצרים.

אכן קשה ומרה היתה העבדות תחת יד הנוגש המצרי. אולם  "רכוש גדול" בא לנו עִמה: 

אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות יישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול גם כן מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית.

האלטרנטיבה לעבדות מצרים איננה חופש מופקר בו יעשה האדם ככל העולה על רוחו. חופש כזה אינו אלא אשליה של חירות. שהרי מנין בא "כל העולה על רוחו"? – מכל הרוחות הנושבות בעולם. ללא מחוייבות למקור ערכים ברור ויציב, נעשה האדם כעלה נידף מפני כל רוח תרבותית וכל אופנה מצויה. חופש מוחלט מכל מחוייבות לגורם אחר ומכל השפעה חיצונית אינו מצוי כלל בעולמנו זה. על כן באה יציאת מצרים ללמדנו כי טוב לנו עבוד את ה' א-להינו מעבוד את מצרים – הן מצרים כיישות מדינית משעבדת, והן כל המְצָרים האחרים אשר העולם הזה מלא בהם ואישיותו של כל אדם משתעבדת להם.

                   והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם…

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

 

 

זכר לעבדות מצרים

מצוות רבות נצטווינו כדי לזכור את יציאת מצרים. מספר מטרות יש לה לזכירה זו. יש מצוות המבקשות להזכיר את עצם היציאה, כמו: איסור חמץ ואכילת מצה. יש מצוות המבקשות להזכיר את העבדות במצרים. ויש מצוות המבקשות להזכיר את שני הדברים.

     בדרך כלל, זכרון היציאה מהווה נימוק למצוות שבין אדם למקום. הן יציאת מצרים היא זו שעשתה אותנו "עבדי ה'". הן כל מטרתה של היציאה לא היתה חופש לשמו אלא "שלח את עמי – ויעבדוני", להיות עבדי ה' ולא "עבדים לעבדים". על כן מתחיל הקב"ה את עשרת הדברות בהכרזה: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכן הציווי לעשיית המשכן ולבניית המקדש מסתיים בפסוק: "וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם".

     המצוות שבין אדם לחבירו – לעומת זאת – מתבססות על זכרון הסבל אשר סבלנו בארץ המיצרים והצרות. כך נצטווינו על היחס לגר: "וגר לא  תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". וכן חובת היחס ההוגן לעבד (וכיום – לשכיר), מצוות הענקה לעבד עברי בעת שחרורו (שהיא המקור התורני לפיצויי פיטורין) ומתנות עניים. הזיכרון הלאומי של הסבל, של הגרות ושל העבדות במצרים, נותן לכל אדם מישראל את הרגישות לסבלו של הזולת, בין אם הוא גר (דבר דומה לכך בימינו – עובד זר), בין אם הוא עבד (הדומה לו בימינו הוא עובד "צווארון כחול") ובין אם הוא עני. מי שלא חווה סבל, מי שלא חש את העינוי על בשרו, לא יוכל להזדהות עם הסובל. אולי הוא יוכל למלא את חובתו כלפיו, אולם לא יוכל לתמוך בו באמת, בבחינת "כי ידעתי את מכאוביו".

     אולם יש מצוות היוצאות משני כללים אלו. ישנן מצוות הנראות כמצוות שבין אדם לחבירו, והנימוק שלהן הוא הזכר ליציאה ולא הזכר לעבדות. כך היא המצוה שלא לזייף את המידות והמשקלות, וכך הוא איסור ריבית. כאן רוצה נותן התורה לומר לנו, שחומרתם של איסורים אלו אינה נובעת רק מהפגיעה בזולת, ויש בהם ביטוי חמור לפגיעה באחדות ה' (בריבית) ובהשגחתו (במשקלות). ואכמ"ל.

     מאידך גיסא ישנה מצוה שבין אדם למקום, המזכירה דווקא את העבדות, והיא בפרשת ואתחנן: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם… על כן ציווך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". המחוייבות לשמירת השבת אכן נובעת מיציאת מצרים. אולם מאין באה הדאגה הכנה, מן הלב, למנוחתם של אחרים כמו למנוחתך שלך: "אתה… ועבדך ואתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשערך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"? לשם כך צריך להזכיר גם את זכרה של העבדות.

            זכרון מצרים יעלה על לבנו בשני היבטיו: הן זכר היציאה והן זכרה של העבדות.

 

 

צרה נוראה נתרגשה על אבותינו במצרים. עבודת פרך על הגברים. גזירת מוות על הבנים. גלות ארוכה וקשה שאת סופה לא ניתן לראות. במצב כה קשה, רבים היו אשר אחז בהם הייאוש. וכך מסופר בגמרא (סוטה יב, א):

עמרם, גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו – אמר: לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.

אמנם לא נואשו עמרם ובני דורו מכך שהגאולה תבוא בסופו של דבר, שהרי אותה נבואה בברית בין הבתרים הודיעה הן על הגלות והן על הגאולה שאחריה; אולם נואשו מכך שהם ובני משפחתם יזכו להיות מן הנגאלים. ואולי העריכו את הסיכון שבהולדת ילדים מול הסיכוי להצילם, וזה נראה בעיניהם קלוש עד מאד (ובמושגים של היום: לא עומד במבחני 'עלות-תועלת'…).

     כנגד המתייאשים עמדו הנשים, ובראשם – מרים הנביאה.

אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת; אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת… עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן…

עמדתן של הנשים לא נסתיימה בכך שביקשו להינשא מחדש, אלא הרבה יותר מכך. וכך מספרת הגמרא (שם יא, ב):

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן… ובאות ושופתות שתי קדירות: אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן…

לא עמידה פסיבית עמדו בנות ישראל שבאותו הדור, אלא עשייה אקטיבית. אמנם לא היה בכך כדי להביא גאולה. אמנם לא היה בכך כדי להבטיח את עתידם של הנולדים. אולם זה מה שהבטיח את המשך הקיום הלאומי עד אשר "הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ וקול התור נשמע בארצנו", וזה מה שהביא לעולם את משה, הגואל הראשון.

     שונה היא נקודת המבט הנשית על העולם מנקודת המבט הגברית. הגבר – ראייתו היא 'קווית'. למרחוק נשואות עיניו. מציב הוא מטרות ארוכות טווח, מתכנן אסטרטגיה, שוקל סיכון מול סיכוי, עלות מול תועלת, ורק משעה שדרכו ברורה, יוצא הוא לדרך כדי להשיג את מטרתו. האשה, לעומתה – ראייתה 'מרחבית' היא. לא אל העתיד הרחוק נשואות עיניה, כי אם אל ההווה. לא תתמקד במטרה כי אם בשלב הנוכחי של התהליך. לא ההישגים מושכים אותה אלא הסיפוק מהפעילות עצמה. אילו גבר בן ימינו היה עושה את החשבון אם כדאי להביא ילדים לעולם – תוך שהוא בוחן לאיזו עמדה יוכלו להגיע בבגרותם – ספק הוא לאיזו מסקנה יגיע. ואילו האשה – כל אשר תחפוץ הוא לאחוז עולל בחיקה, לטפחו ולגדלו, מבלי להיות תלויה בתוצאות אפשריות.

      בסופו של דבר, עמדו בנות ישראל גם ב"מבחן התוצאות", כאשר בסייעתא דשמיא הצליחו לשמור על הילדים ולגדלם, וכל מאמציהם של המצרים למצוא את הילדים ולפגוע בהם הביאו לתוצאה ההפוכה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

     מדרש שמקורו אינו ידוע, המובא בספר 'קב הישר' (פרק פב), מותח קו ישר מאותם ימים אל ימינו אלה:

בשביל ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: בזכות נשים צדקניות, ובשביל שלא שינו את שמם, ובשביל שלא שינו את לשונם, ובשביל שהיו תולין בטחונם בהקב"ה. וכמו שהיתה גאולה ראשונה כן תהיה גאולה אחרונה.

גם בגאולה האחרונה, אומר המדרש, תהיה תקופה כזאת, אשר תוביל רבים לזרועות הייאוש. וגם אז תקומנה נשים צדקניות אשר מתוך תליית הביטחון בקב"ה תמשכנה את טיפוח המשפחה והמשכת החיים גם בתנאים של אי-ודאות. וכך נוכל להבין הנחיות שנתן הגר"א – עוד לפני יותר ממאתיים שנה – לתלמידו, ר' הלל ריבלין משקלוב, הנחיות המובאות בספר 'קול התור':

לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה, על פי הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע"… לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים; אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים… אף מעז יצא מתוק ופועל ידינו ירצה ה', ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי, אזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המיצר נגיע למרחבי-ה.                                              (פרק א)

אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא… וכבר מנו חז"ל את התלאות הבאות בעקבות משיחא. ואנחנו – אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים ועל רצונו שאנו נעסוק באתערותא דלתתא ולעמוד איתן נגד כל ההפרעות והחירופים…            (פרק ב)

כך היא תכונותיו וסגולותיו של יוסף, שהצלחתו באה רק על ידי עשייה, כמו שנאמר על יוסף: "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו"…                                                     (פרק ב)

 

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים