יהודה ושומרון הסיפור של כל יהודי? – מאת: חדווה אריאל

יהודה ושומרון הסיפור של כל יהודי?

חדוה אריאל

הסיפור הציוני

לפני מספר שנים למדתי באוניברסיטת בר אילן בקורס של ד"ר טלילה אלירם  בשם: "שירי ארץ ישראל – הז'אנר והתפתחותו". על אף שנרשמתי לקורס מאילוצי מערכת בלבד נהניתי מכל רגע ושמחתי על ההזדמנות שנפלה בחלקי. בקורס שרנו משירי ארץ ישראל הישנה והנשכחת. באמצעות השירים התחברנו לחוויות החלוצים בוני הארץ השוממה.  הקורס היה חוויה מרתקת ודרך השירים המרגשים למדנו רבות על ראשית דרכה של ההתיישבות הציונית, התבססותה, הרחבתה והתפתחותה.

התעוררות השיבה של עם ישראל לארצו מיוחדת ומרגשת ואינה כדבר הצפוי ומובן מאליו. הייתה זו חוויה שהרטיטה לבבות. אך לא זו בלבד, אלא שחוויה זו באה לידי ביטוי בשירים שגם בחלוף העונות והאופנות ממשיכים ללוות אותנו ברגעים של התרפקות וערגה על ימי ראשית הציונות ושיבת ציון כמאמר השיר,

בוא שיר עברי, מן הגיא, מן העמק 
והבא איתך את טעם הניגון הישן. 
בדרום פורח רגב בצפון נמס השלג 
חזור שיר עברי, אל תהיה ביישן. 

שר בכל השפות ומכה בכל קצב 
מה שיש, פחות או יותר 
אבל שיר עברי, הוא עוד כאן, 
הוא עודנו, הוא איננו מוותר. 

(מילים ולחן: קובי לוריא)

לפני הקורס חשבתי, שהעולים החלוצים בוני הארץ ביטאו באופן ספונטאני את הלך רוחם בשירה, וכך הורישו לנו – הדורות הבאים רשמים וחוויות מרגשות בשירי ארץ ישראל היפים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית אולם ד"ר טלילה אלירם פתחה בפנינו צוהר אל מאחורי הקלעים של שירי ארץ ישראל היפים. היא סיפרה כי שירים רבים היו פרי יוזמה של מנהיגי התנועה הציונית אשר שילמו ליוצרים שיכתבו שירים וילחינו אותם. מטרת השירים הייתה  להפיץ את הרעיון הציוני בכל העולם. הישוב היהודי בארץ היה קטן ודל והשקיע ביצירת התרבות הישראלית החדשה. מנהיגי הישוב  הבינו שהדרך הטובה ביותר להשפיע על היהודים לעזוב את הגולה ולעלות לארץ היא באמצעות שירי עם ובעיקר שירי ילדים שיילמדו בגני ילדים. נביא דוגמה משיר שכולנו גדלנו עליו: "האוטו שלנו גדול וירוק האוטו שלנו נוסע רחוק בבוקר נוסע בערב הוא שב מביא לתנובה ביצים וחלב" שיר זה מנציח לדורות את "מחלבת תנובה" של ההתיישבות העובדת החלוצית. על אף שבחנויות נמכרים היום מוצרי חלב תוצרת ישראלית ממחלבות נוספות, כל ילד קטן מכיר את מחלבת "תנובה" מהשיר העממי הישן.

סיפורה של טלילה טלטל אותי. מחשבותיי נדדו אל ההתיישבות ביש"ע. ניסיתי להיזכר אלו שירים הושרו בפי המתנחלים בעליות לסבסטיה או לישובים אחרים ובימי פריחתה של תנועת גוש אמונים?

"השומרון כולו שלנו – של ארץ ישראל",

"עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום",

"ושבו בנים לגבולם"

ועוד פסוקים מן המקורות. אמנם שירים אלו סחפו והלהיבו את מתנחלי גוש אמונים והשרו חוויה עוצמתית של דבקות במטרה. אך האם אחד משירים אלו הפך לשיר עם? האם שרים אותו לפחות בגני הילדים ביש"ע? שירים אלו סייעו להתנחל בגבעות, אבל היו חסרי כל ערך בנוגע ל"התנחלות בלבבות". בכלל, התודעה שהובילה אותנו להתיישב ביש"ע לא הפכה להיות נחלת הכלל. יש לכך הסברים רבים, ואני מבקשת להוסיף עליהם עוד אחד, שאולי יפתיע את הקוראים: לא תיעדנו את העשייה שלנו, לא בכלים של תרבות ואמנות גבוהה, ולא בספרות ושירה עממיים.

מועצת יש"ע ומנהיגות הישובים משקיעים מאמצים רבים בהסברת ערכה של ההתיישבות, תוך שימוש בטיעונים היסטוריים, ביטחוניים ואחרים. אולם לצערנו, כל מה שנעשה לא מספיק, ובכוונתי לטעון כי "העיקר חסר מן הספר".

הסיפור השולט

בזיכרון הישראלי הקולקטיבי הרעיונות והחזון של התנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה היהודית. הן בנו את המדינה, הן הקימו את ה'הגנה' ואת צה"ל ודאגו לביטחון המדינה שבדרך. הישראלי היפה האולטימטיבי מהמדינה הצעירה מצויר כצעיר בהיר עור עם בלורית, כדמותו של הקיבוצניק, על אף שהיו בארץ גם יהודים בגוונים אחרים.

"בהקמת הקיבוצים בארץ שתלו עץ, בנו צריף והקימו ארכיון" אמר פרופסור יוסי גולדשטיין מאוניברסיטת אריאל בשומרון. הקמת הקיבוצים דרשה השקעה רבה של משאבים. למי היה זמן פנוי וכסף פנוי לארכיון? נשאל את עצמנו: מה חשוב יותר? להקים קיבוץ או לתעד את הקמת הקיבוץ? בשבילם שני הדברים היו חשובים באותה מידה. חשיבותו של הארכיון בקיבוץ הייתה בהעברת הסיפור של הקיבוץ לרבים ולדורות הבאים ובכך הושקעו משאבים רבים. מקימי הקיבוץ הבינו שמי שמספר את ההיסטוריה קובע את התודעה של הדורות הבאים.

תנועות אחרות מאותה תקופה, שלא השקיעו מספיק בתיעוד ידועות פחות לציבור ולא נצרבו בתודעה הקולקטיבית על אף שסיפורי הגבורה שלהן הירואיים לא פחות מיישובי תנועת העבודה.  סיפורי קרבות גבורה ממלחמת השחרור והקמת המדינה ביישובי הקיבוץ הדתי: בארות יצחק, כפר דרום וטירת צבי – אינם מוכרים מספיק לקהל הרחב.

מתנועת העבודה יכולים אנו ללמוד כיצד מעצבים תודעה: היא תיעדה את כל מפעליה. הקימה מוזיאונים. הזמינה כתיבה של ספרים לכל הגילאים המתארים את חיי המתיישבים החלוצים, יצרה הצגות תיאטרון וסרטי קולנוע, והשכילה לתעד את מפעליה בכל כלי הביטוי האומנותיים ובכל הרמות.

ומה אתנו? האם השכלנו ללמוד מהם כדי לעצב את התודעה הלאומית על פי דרכנו?

הסיפור שלא סופר

בהרבה ישובים ביו"ש אין ארכיונים מסודרים עם מוצגים, מסמכים, תמונות וסרטי וידיאו.

אין מוזיאונים המציגים את סיפור הורתם ולידתם של היישובים וימיהם הראשונים.

למה אין ארכיון מסודר ונגיש של תנועת גוש אמונים עם פרוטוקולים של הישיבות הארוכות שהתקיימו אל תוך הלילה? למה אין תיעוד מסודר של מבצעי העלייה וההתנחלות?

האם יש בידינו הקלטות של ראשוני המתנחלים בכל יישוב המספרים זיכרונות מאותם ימים ראשונים?

למה אין ספרות יפה מושכת ומרתקת המתארת את החוויות המרגשות והמרתקות מהקמת הישובים ועד ימינו אלה? ספרות יפה נדרשת לכל גיל מגיל הרך, נוער ומבוגרים. למה אין שירי עם המוכרים לרבים?

כמה מחקרים היסטוריים או סוציולוגיים נערכו ביוזמתנו על סיפור ההתיישבות ביו"ש? האם מישהו מתוכנו מעודד סטודנטים ודוקטורנטים לערוך מחקרי עומק על מתיישבי יהודה ושומרון, שיהוו תשתית למבט מחקרי חיובי על ההתיישבות, או שאנו מותירים את הזירה מעצבת התודעה בידי אחרים?

בקרית ארבע, אריאל וערים אחרות ביו"ש הוקמו היכלי תרבות ראויים לשמם. האם הן מייצרים ומייצאים תוצרת אומנותית מקומית לציבור הרחב? משהו שמציג את הוויית החיים של ההתיישבות, או שהם מסתפקים ביבוא אומנים ממרכז הארץ?  אני מצפה שהיכל תרבות יהיה מוקד ליצירה של הצגות דרמה וסרטי קולנוע שיתארו את חוויית החיים ביו"ש, הדילמות, הערכים והרוח המיוחדת ויוצגו בכל רחבי הארץ.

במוסף 'אתנחתא' בעיתון בשבע מתאריך ד' בתשרי תשע"ז מופיע ראיון עם הבמאי מורדי קירשנר שראיין מאות מעקורי גוש קטיף – חומר שישמש כתשתית לסרטים עתידיים. קירשנר מספר בריאיון שהציע לתעד את ההתיישבות ביו"ש לקראת מלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים ולהראות את הדברים היפים. כולם הסכימו, אבל לא התקדמו לידי מעשה. לדבריו: "אם יהיו חומרים מצולמים שיצולמו בידי האנשים הנכונים, מהזווית הנכונה, עם השאלות הנכונות, הם יהיו הבסיס לסרטים של ה- BBC ודומיה, ספרים או כל יצירה עתידית. אפשר לצלם ריאיון על רקע גדר תיל או על רקע דשא ופרחים – דבר שתלוי בזווית המצלמה".

סיפור אנושי אך טראגי

מן הסתם תשאלו: מדוע אני טוענת שאין מוזיאונים? הרי יש לפחות שלושה: בכפר עציון, בבית הדסה ובניצן – המתעדים את סיפורי ההתיישבות בחברון, בגוש עציון ובגוש קטיף. בשלושת המקומות מתוארים סיפורים טראגיים על קהילות שחרבו ואשר חורבנן נחרת בזיכרוננו כחוויה טראומטית – הסיפורים על מאורעות תרפ"ט בחברון בידי פורעים ערביים, נפילתו הטראגית של קיבוץ כפר עציון וחורבן גוש קטיף בידי ממשלת ישראל.

לאחר חורבן גוש קטיף היה פרץ של יצירה על ההתיישבות בו ועל חיי המתיישבים בספרות, שירה וסרטים בצילום מצב טראגי. נעשו גם מחקרים רבים על גוש קטיף בלי פרופורציה מספרית למחקרים על ההתיישבות כולה. את גוש קטיף תיעדנו בצורה מרשימה רק אחרי שהסיפור נגמר.

מוטיב נוסף בסיפור על מתיישבי יש"ע המצליח לחלחל לחלקים יותר נרחבים בציבור מצוי בסיפורים אנושיים על גבורתם של הנופלים  מבין המתיישבים, כמו: רועי קליין, אלירז פרץ, בניה ריין ואחרים.

האם צריך לחכות למוות, לחורבן ולטרגדיות כדי להשקיע משאבים בתיעוד היישובים והמתיישבים ביש"ע? האם צריך לחכות לאסון כדי  להקים מוזאונים לרבים? האם המסר של ההתיישבות הוא סבל, מוות וחורבן טראגי? או מסר של חיים?

הסיפור הקטוע

בעשור האחרון עולה ופורח פרויקט התיירות ביו"ש. מושקעים בכך משאבים רבים ומחשבה רבה. מרגש מאוד לפגוש אלפי מטיילים בחגים ביו"ש במסלולי נוף וטבע מהיפים בארץ, במעיינות, באתרים היסטוריים מימי אבותינו. מציעים למטיילים אטרקציות, מופעים, הפעלות לילדים, מרוץ התנ"ך, ספורט. יקבי בוטיק ועוד. התפתחות מרשימה ומדהימה המפגישה את המטיילים עם עבר היסטורי מפואר של חבל ארץ בו חיו אבותינו וגם ישובים בני זמננו המחיים את העבר. אולם בלי משים, אנחנו מספרים למטיילים סיפור קטוע וחתוך כעץ ללא גזע. הסיפור מתחיל בעבר, באבות האומה והמכבים– אלו השורשים, עובר להווה בימינו – הישובים ביו"ש כיום – אלו  הענפים. אולם חסר חלק משמעותי בסיפור מלפני כמעט יובל שנים. חסר הסיפור על הורתם ולידתם של הישובים הראשונים ביש"ע שלאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – זהו הגזע. לספר על ההתיישבות ביש"ע בלי לספר את סיפור המייסדים, זה לספר סיפור קטוע, אשר חסרה בו החוליה המקשרת בין העבר לבין ההווה.

הסיפור המעוות

אם אנחנו לא מספרים את הסיפור – אין וואקום – הסיפור שלנו מסופר ע"י שונאינו ומתנגדינו או על ידי אנשים שלא מבינים אותנו. הסיפור המסופר היום בארץ ובעולם על ההתנחלויות הוא סיפור של ערבים סובלים ומסכנים שהינם קורבן הכיבוש ומפעל ההתנחלויות. שהמתנחלים הם חבורה של שודדי אדמות. שהמתנחלים כפו עצמם על מדינת ישראל, "גנבו למדינה את הסוסים עם האורווה". שמפעל ההתנחלות מתנכר לשכבות המצוקה בישראל. שהמתנחלים שונאי ערבים ומתנכלים להם. שהמתנחלים לא אנושיים, הזויים, מקריבים את ילדיהם על מזבח המשיחיות, גרים במבנים זמניים, ערי שינה ועוד כהנה וכהנה.

הסיפור המעוות מסופר מעל כל במה אפשרית: בתיאטרון, בקולנוע, ספרות שירה. ישנם יוצרים ואומנים הבוחרים במודע להציג אותנו באור שלילי וישנם יוצרים שאינם מבינים אותנו ומציגים אותנו באור לא אנושי ובצורה מעוותת כמו סרטיו של יוסי סידר 'ההסדר' ו'מדורת השבט' או הצגת 'חבלי משיח'. נכתבה עלינו ספרות מחקרית רבה ורובה המכריע מציגה אותנו באור שלילי.

 

ואנחנו מנגד משקיעים משאבים רבים בתעמולה באמצעות שיווק, פרסום, סיורים, פיתוח תיירות, אירועי שיא והפגנות ועונים בסיסמאות פלקטיות המחזקות – מבלי משים – את אותו אוסף דימויים שלילי המודבק אלינו, במקום לספר סיפור אותנטי, חי, אנושי ונוגע ללב.

סיפור היובל

בכ"ז באלול תשע"ז נציין יובל חמישים לשיבת הבנים לכפר עציון בית ילדותם. כעבור חצי שנה, בליל הסדר תשע"ח נציין יובל חמישים לשיבת הבנים – 'מתנחלי חברון' לעיר האבות במלון פארק. לקראת יובל להתיישבות ביו"ש אני מציעה שנעניק לה מתנה חגיגית את סיפור החיים שלה.

בשנים האחרונות היו מספר יוזמות מבורכות שהינן סנוניות ראשונות לתיעוד סיפור ההתיישבות ביו"ש:

באולפנת עופרה הוציאו שני ספרים בשם "כדי להגשים חלום" – סיפורי ראשונים על אודות הקמת הישובים בבנימין. בספרים אגדו סיפורים מרתקים ונוגעים ללב שסיפרו ותיקי בנימין לתלמידות האולפנא במסגרת תכנית "סיפורו של מקום " פרי יוזמה משותפת של משרד החינוך, מכון "יד בן צבי" והמשרד לאזרחים ותיקים. הספר חשוב מאוד אך ראויים המייסדים שסיפורם יערך בראיונות גם ע"י אנשי מקצוע מבוגרים ולא רק על ידי נערות ותיעשה עבודה שיטתית עם כל מייסדי הישובים.

עמותת ותיקי בנימין יזמה הקמת ארכיונים ביישובי בנימין לאיסוף מסמכים מימי הקמת היישובים לפני עשרות שנים ועד ימינו אלה. בהקמת הארכיונים בבנימין המתנדבים הוותיקים נתקלים בקשיים וחסרים אפילו משאבים מינימליים כמו: חדר מתאים, מחשב או מכונת צילום. בניית ארכיון על ידי מתנדבים לא דורשת משאבים רבים אולם דורשת הערכה לחשיבותם ועדיפות גבוהה ביחס לכל פעילות יישובית אחרת. ארכיונים לא יתרוממו אם מנהיגות הישובים לא תראה בכך ערך משמעותי ותשקיע בכך משאבים ככל שיידרש. 

השתתפתי בשיחה מרתקת מפי בני קצובר מאלון מורה על הורתו ולידתו של גרעין אלון מורה מתוך 'מתנחלי חברון'. סיפור מרתק על ניסיונות העלייה לסבסטיה שהובילו להתחלת התיישבות בשומרון במחנה קדום – היום קדומים, ובהמשך אלון מורה ועוד 'הרבה אלוני מורה'. האם אפשר להתוודע לסיפור גם ביצירה ספרותית או סרט קולנוע?

חשיבות התיעוד התחוורה לי מתוך התנסות אישית. החלטנו – אחיי, אחיותיי ואני, לתעד את סיפור החיים של הורינו: הרב אליעזר ורות ולדמן – מראשוני 'מתנחלי חברון' המתקרבים לגיל גבורות. הקלטנו אותם מספרים על הרוח הגדולה שהניעה אותם להתנחל ביו"ש ודחפה אותם לחברון מיד אחרי מלחמת ששת הימים – המלחמה שיצרה מהפך בחייהם – חיינו. שמענו את סיפורם על הימים הראשונים במלון פארק ובממשל הצבאי בחברון. הייתי ילדה קטנה בליל הסדר הראשון של 'מתנחלי חברון' במלון פארק בחברון והסיפור של הורי העניק נופך נוסף והשלים עבורי את סיפור ילדותי מנקודת מבטם הבוגרת. תיעדנו את סיפור חייהם בשביל הנכדים, הנינים והדורות הבאים. תוך כדי עבודה על החומרים, תפסתי שהסיפור על ראשית ההתיישבות חסר גם ברמה הציבורית. אנו, כציבור, לא מכירים את סיפורה של ההתיישבות ביש"ע מראשיתו. ואם אנו לא מחוברים לסיפור של עצמנו, איך נספר אותו לאחרים?

 

הוריי לא היו לבד בסיפור. חלק מחבריהם, ראשוני 'מתנחלי חברון', הלכו לעולמם וסיפורם הלך עמם, כמו: הרב משה לוינגר, אקל'ה גנירם וציפי ליבני ז"ל. למה אנו מחכים? לכך שלא יישאר מי שיספר? האם מישהו ירים את הכפפה למבצע הצלת הסיפור של ראשית ההתיישבות לפני שיהיה מאוחר מידיי?

מתוך הסיפור על החזון של מתנחלי חברון

בסיפור שסיפרו הוריי הם תיארו את החזון והחלום שלהם ושל חבריהם על ההתיישבות בחברון וביו"ש. מובא כאן ציטוט מדבריהם:

"לפני שהגענו לחברון דיברנו על החזון של 'מתנחלי חברון' בפגישות עם אנשים שהתעניינו. המטרה בפגישות האלה הייתה לגבש את הקבוצה. לא פרסמנו את זה באופן רשמי, אבל אנשים שמעו שמתארגנים לעלות לחברון ויצרו אתנו קשר. נפגשנו ודיווחנו על התקדמות התהליך. נפגשנו לפחות פעם אחת בתל אביב – בבית כנסת או איזו ישיבה. גיבשנו יחד את החזון והמשכנו בכך גם בממשל. בממשל חיינו חיי קומונה בחדר אוכל משותף. זו הייתה חוויה כמו קיבוץ – וגם היו אספות חברים ושם גם דיברנו על החזון.  החזון שלנו היה שחברון היהודית צריכה להיות עיר גדולה. אז היו בעיר הערבית 50 אלף תושבים. לכן דיברנו שהישוב שלנו צריך להיות לא פחות מ-50 אלף תושבים. צריך להיות גדול מזה, אבל לא פחות. כך שמבחינת גודל היישוב לא רצינו להגביל וגם מבחינה מהותית של חיבור כל חלקי העם, החזון אצלנו היה שחברון חייבת לכלול את כל חלקי העם. כל הגוונים השונים. ואכן כך היה מההתחלה,  כי חברון  מחברת ומאחדת, ובאופן עקרוני לא צריך להסתגר. לא צריך להסתגר! ובכלל גם ביהודה ושומרון אם רוצים ציבור המוני אז צריך שיהיה פתוח לכולם, ולמשוך את כולם. וגם חשבנו שזאת הדרך הטובה ביותר להשפיע. לפעול ביחד כשיש אידיאל משותף. והאמת היא שאת הדרך הזאת קיבלנו בישיבה, מהרב צבי יהודה, את חשיבות הקשר עם כל חלקי העם. אמנם אנחנו לא הדבקנו אחרים במגמה שלנו של ישוב פתוח. בישוב קהילתי יש בד"כ ועדת קבלה. ואצלנו מלכתחילה המגמה הייתה שלא תהיה ועדת קבלה אלא לכל ישראל. קודם כל חברון צריכה להיות עיר גדולה."

האם מישהו יודע שבקרית ארבע קלטו משפחות מצוקה מתוך תפיסה של חיבור הדגל החברתי והדגל ההתיישבותי? מישהו יודע שכבר בליל הסדר הראשון במלון פארק בחברון הסבו יחדיו דתיים וחילוניים, מימין ומשמאל? מישהו מכיר את יחסי השכנות הטובים בין המתנחלים לערביי חברון שהיו חלק מתפיסת עולמה על ההתיישבות באותם ימים?

עוד יסופר על זה היום אחי

ההתיישבות ביש"ע ידעה מבצעים מורכבים מזה ויכלה להם. היינו שותפים יחדיו  במבצעים מרשימים רבי עוצמה שהשפיעו על מדינת ישראל והעולם כולו. יש בין המתנחלים ואוהדיהם בארץ ובעולם משוררים, מלחינים, יוצרים, סופרים ואומנים מכל התחומים מוכשרים ביותר ובעלי שם. בשנים האחרונות כבשו את המיינסטרים של המוסיקה הישראלית שירים עם ערכים ומסרים דתיים הנשמעים בסגנון מוסיקה עכשווי בשפה מדוברת ועממית על ידי מיטב המשוררים, המלחינים והזמרים. אם נתגייס כולנו למבצע הנחלת סיפור ההתיישבות יש סיכוי  שנצליח להעביר למיינסטרים גם את המסר והערכים של ההתיישבות . שילוב ידיים ושיתוף פעולה של כל הגורמים יאפשר לסיפור ההתיישבות להתנחל בלבבות. מייסדים ותיקים עם צעירים מדור הבנים והנכדים. אומנים ויוצרים מכל התחומים, יזמים יחידים, מזכירויות הישובים, הרשויות המקומיות ותומכינו הרבים מחוץ לישובים ובמשרדי ממשלה.

בראשית המבצע ירואיינו את מייסדי היישובים מספרים את סיפור הקמת הישובים מהזווית  האישית, הקהילתית והציבורית. סיפורים אלו יהוו תשתית לארכיון,  למוזיאון, למחקרים אקדמאים, ספרים, סרטים וכלי ביטוי אחרים.

יש לתת עדיפות גבוהה ותנופה משמעותית לארכיונים היישוביים. לתת לארכיונים מקום משמעותי בישוב תרתי משמע. להשקיע בכך כל תקציב שיידרש למימון מכשור טכנולוגי וכוח אדם. לאסוף מסמכים, פרוטוקולים, תמונות, סרטים, הקלטות, מוצגים מימים ראשונים ועד ימינו. הארכיונים יהוו מקור לתיעוד ויצירה תרבותית.

כדי שהסיפור יסופר אין מנוס מלשלם לאומנים ויוצרים מכל התחומים על יצירה של שירים, עיצוב מוזיאונים, סרטים, תיאטרון, כדי שיספרו סיפור בתיאור חי, נושם ובלתי אמצעי. סופרים בסדר גודל של דבורה עומר או גלילה רון פדר-עמית.

בד בבד יש להציע מלגות רבות לחוקרים בתחומי דעת שונים על ההתיישבות ביש"ע ועל המתיישבים בה. עלינו לפצות על החסר במחקרים המזוהים עם הערכים שלנו ולתת לחוקרים בדורות הבאים מקורות אקדמאים להתבסס עליהם מזווית אחרת.

יטען מי שיטען שיותר חשוב להשקיע משאבים בהרחבת ההתיישבות מאשר בתיעוד העבר וחיינו בהווה אולם הניסיון בגוש קטיף הראה שבתים וחממות חרבו כשכשלנו בקרב על התודעה. סיפור מעצב תודעה ותודעה מעצבת מציאות. סיפורים על העבר יחזקו את העתיד כפי שאמר יגאל אלון: "עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים