ליום ירושלים

תשע עשרה שנה

קשה הוא כל ניתוק. קשה הוא ניתוקה של אשה מבעלה בימי נידתה; קשה הוא ניתוקו של איש האדמה מאדמתו במשך שנת השמיטה; קשה הוא ניתוקו של העם מארצו בשנות הגלות הארוכות. ניתוקים אלו, עם כל גודל הקושי שיש בהם, גם ברכה גנוזה בהם. הגעגועים, הכיסופים והציפייה, טעם חדש הם נותנים במפגש המחודש. בזכותם ניתן למצוא תוכן עמוק יותר באותו קשר: הן המשפחתי, הן החקלאי והן הלאומי.

     שמירת השמיטה, עם הקושי, הניתוק והכיסופים שיש בה, היא הבונה את התודעה הערכית ביחס של האדם אל אדמתו, כך שלא יהיה קשר כלכלי גרידא כי אם קשר של שליחות, של ייעוד. ומכיון שלא זכינו לחיות את אותה תודעה דרך שמירת השמיטה, נאלצנו להגיע אליה דרך הגלות. "בעוון שמיטה גלו ישראל". אך בניגוד לגלות ולגאולה, שהן תופעות חד-פעמיות כמעט, השמיטה היא מחזוריות קבועה, המלווה את האדם לאורך כל ימי חייו. כי רק מהלך חינוכי עקבי ורצוף הוא הדרך לבניית תודעה נכונה בלב האדם, ולא די באירוע חד-פעמי לשם כך.

     גם מהלכי הגאולה מראים את אותה מחזוריות. לא בבת אחת באה הגאולה. גם לא במהלך רצוף של עלייה. בדרך יש גם מורדות. לא פעם אחת, אלא פעמיים פוקד ה' את עמו בסיומה של פרשת התוכחה. לאחר שעם ישראל מגיע עד "אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם", מגיעה עת התחלת הגאולה – "וזכרתי את בריתי יעקוב… והארץ אזכור". ובהמשכה הגאולה – "וזכרתי להם ברית ראשונים". תם עידן הגלות. ומה באמצע? עוד גלות?! – "והארץ תיעזב מהם ותירץ את שבתותיה". מה פשר הדבר?

     על כך עונה "אביהם של ישראל", הרמב"ן:

כי גם אחרי הזכירה תיעזב מהם. רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד  אחרי תשע-עשרה שנה שנבנה הבית… וחזרה קדושת הארץ.

מדהים לראות את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. עם ישראל נפקד ושב לארצו. זוכה הוא להקים את מדינתו. אך עיר הקודש והמקדש – דווקא אז, לאחר מאות שנים שלא פסק בה יישוב יהודי – נעזבת. וכאז כן הפעם: תשע עשרה שנה.

     נסתרות מאִתנו דרכיו של רבון העולם. אך לא נוכל להסב את עינינו מן ההדגשה של שמירת השמיטה. השמיטה – הרי היא הינתקות מכוונת מן הארץ למשך שנה תמימה. ניתוק זה, יוצר יחס חדש ועמוק מאת האדם אל האדמה. שנה זו של געגוע וכיסופים מעמיקה את התודעה של קדושת האדמה של ארץ ישראל. אם השמיטה לא נשמרת באופן מעשי – נאלצים אנו להגיע לאותן תחושות בדרך הקשה: "בעוון שמיטה גלו ישראל". ניתוק של אלפיים שנה מארץ ישראל יצר תודעה לאומית שונה ביחס אל הארץ (גם אם לא תמיד הדבר בולט אצל כל אחד). ביחס לירושלים, נדרשו כיסופים מיוחדים, תיקון מיוחד. כך הולך הוא תהליך הגאולה, אחיזה ונטישה, בנין וחורבן, כדי להיאחז ולבנות מחדש, ממקור אחר, עמוק יותר, ערכי יותר, קדוש יותר.

 

"הנה זה עומד אחר כותלנו"

הכותל – איזוב ועצבת

הכותל – עופרת ודם.

יש אנשים עם לב של אבן,

יש אבנים עם לב אדם.

כך כתב המשורר בהשראת דברים שכתב מורנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כשלושים שנה לפני כן:

יש לבבות ויש לבבות. יש לִבות אדם, ויש לִבות אבנים.

ויש אבנים ויש אבנים. יש אבני דומה, ויש אבנים לבבות.

לכאורה הכותל אינו אלא קיר אטום. אמנם עתיק, אולם יש עתיקים ממנו בעולם. אמנם גבוה ומרשים, אולם יש גבוהים ומרשימים ממנו פי כמה וכמה. מבט עמוק וחודר נדרש כדי לחוש את מה שהוא מבטא: את הכיסופים של עשרות דורות, את התפילות של אבות ואמהות, את דמעות העשוקים ושמחת החוגגים שעברו על פניו במשך מאות בשנים.

     יש שראו בו – בכותל העתיק והבלוי אשר שיחי איזוב וצלף משתרשים בין אבניו, אשר אבניו סדוקות ושחוקות מגשם, את סמל הזקנה של העם היהודי. אך "כותל הדמעות" קראו לו, כמבטא אבל בלתי פוסק של עם מזדקן על עבר מפואר שחלף לבלי שוב, כמבטא חוט של עצב הנסוך על פניו של ישיש המסרב למות אף שהגיעה שעתו. כאילו אין בו בכותל אלא המחשה קלושה של תפארת עבר המעידה כמאה עדים על המסכנות של ההווה והחידלון הנשקף מן העתיד.

     אולם בכ"ח באייר נפל דבר בישראל. באחת נתחלפה נקודת המבט. רואים אנו יותר ויותר עד כמה איתן הוא הכותל, יציב וחזק. כל מהרסיו ומחריביו – אימפריות רומא וביזנטיון, ממלכת פרס וחליפות ערב – עברו מן העולם, והוא נשאר על עומדו כביטוי עמוק ומוחשי של נצח ישראל, כזכר למקדש החרב וכסמל האמונה בתקומתה המחודשת של הממלכתיות הישראלית ובבנין המקדש השלישי.

מקדש מלך, עיר מלוכה,

קומי צאי מתוך ההפיכה,

רב לך שבת בעמק הבכא,

והוא יחמול עלייך חמלה.

אכן, לא כל עין יכולה לראות זאת. לא כל אדם זוכה לכוון את העין האנושית שלו להיות באותו קו ראייה עם העין הא-להית, בבחינת "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". יש מי שאינו רואה אלא אבנים עתיקות, דוממות, שאין בהן אלא ענין ארכיאולוגי גרידא. דומה כי בלִבו שלו, גבר חלקה של האבן. ויש מי שלב יהודי חם ורגיש פועם בחוזקה בקִרבו. הוא רואה – או חש בעומק נשמתו – גם את מה שמעבר לתמונת האבנים. הוא שומע את קולו של מי ש"עומד אחר כתלנו". קשוב הוא גם לקולה של אותה אידיאה גדולה הניצבת שם, מעבר למה שנראה בעיניים, לקולו של אותו חזון נשגב הקורא לנו מבין השיטין של הכתוב בספר ומבין השיתין (=היסודות) של הקיום הלאומי.

     מי שהאזין היטב כששמע את קולותיהם של הצנחנים, משחררי ירושלים, בבכיים אל מול הכותל; מי שהעמיק ראות בראותו את דמעות הלוחמים המתרפקים על אבניו, מי ששמע את קולות השופר של הרב גורן באותה שעה – זכה לפגוש את מפגש הלבבות: לבו של העם היהודי ו'לב האדם' אשר בתוך האבנים. זה לא דרש שמיעה של המילים, וודאי לא הבנה של השפה העברית. די היה לקלוט את ה'צלילים', לחוש את האווירה, ולהבין ב'אובנתא דלבא' (=הבנת הלב) כי העם היהודי נעור מן התרדמת הארוכה של הגלות וקם לתחייה. מי שקלט את זה, הוא שיוכל גם להצביע אל עבר הכותל ולומר "הנה זה (=הקדוש ברוך הוא) עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים".

 

בית המקדש – בית ה' או 'בית העם'?

חורבן קשה נגזר על הארץ. "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם". אך קשה מכל הוא החורבן שנגזר על לב לבה ובבת עינה: בית המקדש. "ונתתי את עריכם חרבה, והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחוחכם". בדרך כלל קורא הקב"ה לבית המקדש – 'מקדשִי', ולקרבנות המוקרבים בו הוא קורא – 'ריח ניחוחִי'. אך לא כך הפעם: בית המקדש נקרא "מקדשיכם", ואילו הקרבנות נקראים "ריח ניחוחכם". ואכן הראב"ע עומד על כך ומעיר: "שתסור השכינה… ונשמו המקדשים שלכם, והטעם – בתחילה היו מקדשַי". ומשמעות הדברים היא, שחטאי העם מחללים את המקדש והופכים אותו מ'בית ה'' ל'בית העם'.

     לכאורה עומדים דברי הראב"ע בסתירה לדברי הגמרא במסכת מגילה הדורשת מפסוק זה עצמו דרשה הפוכה, ואומר שאפילו בית כנסת שחרב נשאר בקדושתו: "והשימותי את מקדשיכם – קדושתם אף שהם שוממין". וכן מקובלנו כי "שכינה לא זזה מכותל מערבי", למרות חורבנו של הבית לפני קרוב לאלפיים שנה.

     את הניגוד בין מה ששייך לקב"ה לבין מה ששייך לנו, בני האדם, רואים אנו כבר בתחילת הפרשה: "אם בחוקותַי תלכו ואת מצוותַי תשמרו" – בידיעה שהם חוקי ה' ומצוותיו, ולא חוקי האדם – אזי: "ונתתי גשמיכֶם בעִתם". הגשם – אמנם שלנו הוא, אך התורה ומצוותיה – דבר ה' הם. טעות חמורה תהיה ההתייחסות למצוות כאל פולקלור אנושי או תרבות לאומית גרידא.

     כך גם המקדש. המצוה לבנות את בית המקדש מנוסחת בלשון: "ועשו לי מקדש – לשמי". מצוות הקרבנות מנוסחת אף היא באופן בולט בגוף ראשון: "את קרבנִי, לחמִי, לאשַי, ריח ניחוחִי, תשמרו להקריב לי…". החטא המביא את החורבן הוא ההתייחסות אל בית המקדש ואל הקרבנות כאל קמיעות הבאים לשמור על קיומו של העם ועל רווחתו הגופנית או הכלכלית של האדם. זוהי עבודת האלילים, הבאה לרתום את האלים לרצון האדם במקום להביא את האדם לעשות את רצון בוראו.

     על כן אומרת התורה: אם בשבילכם אין אלו אלא "מקדשיכם" ו"ריח ניחוחכם" – סופם להיחרב. אבל דווקא אז, כאשר לא תוכלו להשתמש בהם, תגלו כי הקדושה הא-להית החופפת עליהם לא פסקה מעולם. "קדושתם אע"פ שהן שוממין".

     ואולי, כל זמן ששינוי תודעתי זה לא אירע, ורבים רואים בתורה ובמצוותיה אוסף של לחשים וקמיעות, באים מן השמים כל העיכובים הפוליטיים וההלכתיים מלבנות את בית המקדש…

כל דור שלא נבנה בו בית המקדש, כאילו חרב בימיו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים