לפורים – מגילת אסתר

"משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה"

(מבט מפתיע על זוגיות ומשפחתיות במגילת אסתר)

 

מגילת אסתר, במעגלים רבים היא נוגעת, במעגל הלאומי (לישראל), במעגל הממלכתי הבינלאומי (לפרס), במעגל העירוני (ערים פרוזות וערים מוקפות), ואף במעגלי החיים האישיים של גיבוריה – אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי. אולם אנו, מבין השיטין של המגילה, ננסה לגעת בעוד מעגל סמוי – המשפחה.

     מגילת אסתר היא מגילה של משפחות הרוסות. משפחתו של אחשוורוש נהרסת באלימות, כאשר אחשוורוש מוציא להורג את ושתי אשתו בעצת ממוכן. בית הוריה של אסתר נהרס כאשר אביה ואִמה מתים בגיל צעיר. גם ביתו של מרדכי נהרס. לפי חז"ל, אסתר היתה אשתו החוקית עד אשר נגזלה בידי אחשוורוש. ואף ביתו של המן נהרס ביום בו נתלה על העץ. רק בית אחד נבנה: בית ישראל.

 

למרבה הפלא, בין הבתים ההרוסים מתבלט בית אחד יציב למדי: ביתו של המן. המתבונן על מערכת היחסים הזוגית שבין זרש להמן, ימצא קשר טוב ביניהם. המן משתף אותה בחוויותיו, הן הטובות והן הרעות. אין לו צורך להסתיר ממנה דבר. כאשר מצבו טוב, והוא מזמין אותה עם אוהביו ("ויבא את אוהביו וזרש אשתו"), כדי לספר להם "את כבוד עושרו ורוב בניו ואת אשר גידלו המלך ואת אשר נישאו…". היא הראשונה הנותנת לו עצה טובה מבחינתו ("ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו"). וכאשר מצבו רע, הוא מרגיש מספיק בטוח בחברתה כדי לספר לה – ורק אחריה לאחרים – על המקרה המצער שעבר עליו. "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו". היא משתתפת בצערו, מבלי לגרום לו לשגות באשליות, אולם אינה מתנדבת להיות הראשונה שתגיד לו את הדברים הרעים. "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". ובעוד ש"אוהביו" הפכו לפתע ל"חכמיו", משנתחוור להם שהשעה אינה משחקת לו, נותרה היא כשהייתה, ותמיד היא "זרש אשתו". אמנם המן הוא "המן הרשע". אבל גם אצל רשעים ניתן למצוא משהו חיובי. לא לחינם אמרו חז"ל כי "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק". וגם לנו מותר ללמוד מהם משהו. אף ייתכן לומר כי אותו צאצא של המן אשר מקום מושבו וישיבתו היו בבני ברק לא היה אחר מאשר ר' עקיבא, והוא הוא שאמר כי "לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים".

     הבית החולני ביותר הוא ביתו של אחשוורוש. בשבילו, האשה אינה אלא חפץ. 'השתמש וזרוק'. אין לו תקשורת נורמלית עם אשתו. עם ושתי אינו מדבר. (אגב, אף פעם היא לא נקראת "אשתו", אלא "המלכה"; דבר המעיד על קשר תיפקודי בלבד, ללא יחס אישי). הוא "מנחית עליה" פקודה, היא מסרבת, והחכמים פוסקים את דינה למיתה מבלי שהוא מנסה לשוחח עִמה ולשמוע ממנה על הרקע למשבר שפרץ ביניהם. מן הסיפור ניכרים דברי חז"ל כי אחשוורוש לא היה ממשפחת מלכים, ולכן התנהג בביתו פנימה כ"עבד כי ימלוך". ושתי, אשר בת מלכים היתה, ובעלת כבוד עצמי – לא הסכימה להיכנע, ונרצחה (גם אם היה זה מכוח "הליך משפטי" כלשהו). גם על אסתר הוא מאיים במוות, עד שהיא פוחדת לבוא אליו ביוזמתה. השיחות ביניהם אינן מאפיינות זוג נשוי, אלא יחסי אדון עם נתין כנוע. "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך, ותיפול לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו". אסתר, אשר גם היא בת מלכים, משיבה לו באותה מטבע, ומסתירה מפניו את סודה. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עַמה". ואף היא, כקודמתה, ושתי, לא מופיעה מעולם בתואר "אשתו", אלא "המלכה". ואף ברגע בו מתפרצת קנאותו הרומנטית של אחשוורוש, צועק הוא על המן: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!", במקום לומר: 'את אשתי' וכדו'.

     הטרגדיה הגדולה היא ביתם המשותף של מרדכי ואסתר. מערכת היחסים בין אסתר למרדכי, מורכבת. הוא היה מבוגר ממנה בשנים לא מעטות, "ויהי אומן את הדסה… ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". ועל כך דורשים חז"ל: "לבית", דהיינו: אשה חוקית. אסתר נוהגת כלפיו בצייתנות. "לא הגידה אסתר את עַמה… כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד". ואף לאחר מכן, "אין אסתר מגדת מולדתה… כאשר ציוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו". אולם צייתנות זו לא נבעה מאיום, אלא מיראת כבוד. בהמשך ישנם ביניהם חילוקי דעות באשר להליכה לבית אחשוורוש, ואסתר לא נרתעת לעמוד על דעתה. כאן רואים אנו זוג המנהל דיאלוג. אין כיפוף ידיים מצד אחד, ואין סירוב מחוצף מצד שני. יש ויכוח. יש דיון, אם כי נוקב, טעון וכבד. ובסופו של דבר ישנה גם החלטה משותפת, אותה מובילה דווקא אסתר. מה מצער הדבר, שדווקא אותה זוגיות בריאה שבאה לידי ביטוי באותו דיון, נהרסה לבלי שוב דווקא כתוצאה מן ההחלטה המשותפת. כאשר הולכת אסתר אל אחשוורוש ביוזמתה – היא נאסרת סופית על מרדכי בעלה, ועל כן היא אומרת: "כאשר אבדתי אבדתי" – "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך".

     אולם קרבנה של אסתר לא היה לשווא. את ביתה הפרטי הקריבה למען הבית הלאומי, להצלת העם מגזירתו של המן, ולבניינו של בית המקדש השני.

     סיפורה של המשפחה, הנסתר במהלכיה המפותלים של מגילת אסתר, מתגלה בסופה, כאשר כל המעגלים מתחברים: הלאומי והמשפחתי, הקהילתי והעירוני. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר". וביחס לכולם, "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם".

 

"זעקה גדולה ומרה"

"ומרדכי ידע את אשר נעשה". נודע לו כי נגזרה הגזירה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". תגובתו של מרדכי לא מאחרת לבוא. מהירה היא וחריפה עד מאוד. "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר". אך תגובתו לא נשארת במישור האישי הפנימי. הוא פורץ החוצה באופן מופגן. "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". ניתן היה לראות כאן זעקת שבר של מי שרואה שכל עולמו חרב עליו. אפשר היה לראות כאן ייאוש. אך ישנה גם דרך אחרת להבנת הדברים.

     דרכו של מרדכי מתבארת מתוך השוואה לתגובתם של שאר היהודים. תגובת המון העם, ספונטנית היא. אין בה תחכום, ואף לא מחשבה מעמיקה, כי אם ביטוי ל'תחושת בטן' טבעית. ואכן תגובתו של הציבור היהודי דומה היא מאוד. "אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד; שק ואפר יוצע לרבים". כמרדכי, אף הם לוקחים שק ואפר. אך מבט מעמיק מראה מיד את ההבדלים. מרדכי לקח שק ואפר בתור לבוש, בו אדם מופיע בחוץ, וכל הופעתו היא בחוץ, בתוך העיר. אחיו, לעומת זאת, לקחו שק ואפר בתור מצע על מיטותיהם, בתוך הבית פנימה. אצל מרדכי שומעים אנו זעקה. אצל אחיו ישנם דברים אחרים: צום ובכי, אבל ומספד. תגובתם בולטת בחוסר התאמתה למצב הנתון. על מה הם סופדים? הרי יש עוד כמעט שנה להתכונן לדורון ולתפילה, למלחמה או לבריחה. האם כבר הגיע הזמן להשלים עם המוות ולעסוק בניסוח של ההספדים? האם גופותיהם כבר מוטלות על הקרקע כדי להתאבל? איזה מקום יש לאבל ומספד על מי שעודנו חי? לאיזו 'בירא עמיקתא' של ייאוש נורא נפלו אותם יהודים, עד שלא נותר להם אלא להכין את ארונות הקבורה ולנסח את הכתובות שייחקקו על גבי המצבות?

     לא זו היא דרכו של מרדכי. אין הוא מתייאש. יש לו דרך פעולה. יודע היא כי דרך זו עלולה להיכשל. אך הוא בטוח בישועה. אף אם אסתר תסרב, ואף אם לא תצליח במשימתה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אנו אין אנו אלא שליחיו של הקב"ה להביא את הישועה לעמו. באור זה יש לשמוע את קול זעקתו של מרדכי. לא קול ענות חלושה יש בו, כאדם הבוכה על מיטתו בביתו פנימה. אף לא קול ענות של איש נדהם וחסר ישע המבקש לפרוק את זעמו בראש כל חוצות. קול ענות גבורה שומעים אנו בזעקתו של מרדכי היהודי, המבקש לעורר את אחיו היהודים מתרדמתם. על כן יוצא הוא להפגנת יחיד ברחובה של עיר. מבקש הוא לפתוח את הלבבות, לסלק את הייאוש ולקרוא ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם. בתוך כך מבקש הוא לעורר את אסתר לפעולה מעשית. יודע הוא כי הסיכונים מרובים והסיכויים קלושים. אך מתוך ביטחון מלא בישועת ה' מבין הוא כי "לעת כזאת הגעת למלכות".

     תהיה דרכו זו של מרדכי היהודי נר לרגלנו בעת בה עומדים אנו על משמר ארצנו וערי א-להינו. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" "כן תהיה לנו!".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים