לפורים – עיצומו של יום

"עבדו את ה' ביראה"

לא. לא טעיתי בהקלדה. ידוע גם ידוע הפסוק המושר בפי הכול: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". אולם ישנו פסוק נוסף, המשלים את הפסוק הקודם: "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה". דומה כי חג הפורים מתייחס אל "עבדו את ה' בשמחה". אולם זה קורה דווקא לאחר סיפור המגילה, כאשר הגענו אל "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", בעוד שסיפור המגילה עצמו – על כל תהפוכותיו – יש בו יראה גדולה ורעדה עצומה. ובעל כורחנו נאמר כי הדרך ל"עבדו את ה' בשמחה" עוברת דווקא דרך "עבדו את ה' ביראה".

     ועתה לסיפור המגילה. חרדה נוראה ממלאת את הלבבות. "ובכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". הייאוש ממלא את כל הלבבות. תחושה קשה ביותר של חוסר אונים. אין מה לעשות. כוחו הפוליטי של המן – בשיא השיאים. הוא זוכה לגיבוי מלא מן המלך ומכל שריו ועבדיו. "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך". מרדכי – המורד בהמן – לא מביא שום תועלת, ורק מוסיף שמן על מדורת השנאה. על כן, החודשים הנותרים עד לביצוע הגזירה לא מנוצלים לבריחה או להגנה. ומכיון שיודעים שלאחר הביצוע לא יישאר מי שיתאבל, החליטו הכול לומר 'קדיש' על עצמם – שנה מראש!

     את המהפך מובילה אסתר. מבינה היא כי הליכתה אל אחשוורוש אינה אלא קצה הקרחון של התהליך, אשר עיקרו מתרחש בעמקי הלבבות. "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן הבירה, וצומו עלי, אל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים". לא עוד צום של אובדן תיאבון וייאוש מן החיים. צום של תפילה הוא זה. "דברי הצומות וזעקתם". עומדים רבבות יהודים חסרי אונים בפני מי שאמר והיה העולם. יודעים הם כי הכול מידיו והכול בידיו. מכירים הם בכך שלא סתם באה עליהם הצרה הזאת, כי אם יד ה' עשתה כל זאת. אולי יכולים היו חלק מהם לכעוס עליו. אולם ההכרה בכך שה' הוא הפועל כל זאת – נותנת, באופן פרדוכסלי – תחושת ביטחון מסוימת. זהו המפגש הראשון שלהם עם יראת ה'. עדיין – בחוויה קשה של יראת העונש; אבל יראתו של המן התחלפה אצלם ביראתו של הקב"ה, ויראת עונש זו – הרי היא תחילתה של תחושת קשר אליו.

     יראת העונש – יש בה משהו מדכא. היראה, הפחד – חולשה נוראה יש בהן; אולם בעומק הדברים יש בכך גם מקור כוח. אם הקב"ה הוא כל כך חזק וכל כך מאיים, אזי אפשר גם להישען עליו ולבקש את ישועתו. הוא לא רק מטיל עלינו סמכות. הוא גם סמוך אלינו, ואנו סומכים עליו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".  זה היה כוחה לא-להים של גזירת המן. "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושמונה נביאות שעמדו להם לישראל".

     רק לאחר הירידה על עומק העומקים של חוסר האונים, רק לאחר שחשו הכול כי חוסר האונים שלהם הוא בפני ה' – הגיעה זמנה של הישועה להופיע קמעא קמעא. במוצאי היום השלישי מרכיב המן את מרדכי על הסוס, ובפיו של מרדכי שמים חז"ל את פסוקי התהילים: "ארוממך ה' כי דיליתני… ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור… הסתרת פניך הייתי נבהל… הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה". יום לאחר מכן נתלה המן על העץ, והגלגל החל אט אט להתהפך.

     יראת העונש התחלפה אט אט ביראת הרוממות. העם – אשר הרגיש את החרב המונחת על הצוואר, וראה אותה הולכת ומתרחקת מעל ראשו – למד להעריץ את הגבורה הא-להית, ויחד עם זאת – את אהבת ה' לישראל עמו. עתה, חשו יותר ויותר עד כמה הקב"ה סמוך אליהם, ולא רק פונה אליהם בסמכות מלמעלה. אולם בכך לא היה די. הישועה, בסופו של דבר, לא באה במישרין מיד ה'. הדרך היתה עקיפה. היהודים קיבלו רשות להיקהל ולעמוד על נפשם – בעצמם. עתה יכלו לחוש כי גבורה א-להית זורמת בעורקיהם, וכל אשר יעשו – מכוחו של ה' א-להי ישראל יהיה. ניתן היה להרגיש כי הקב"ה סומך עליהם ומסמיך אותם לעמוד ולהילחם בכוח אשר נתן להם. יראת העונש, אשר התחלפה ביראת הרוממות, הגיע זמנה לפגוש את האהבה. (ולא מקרי הוא, כי שתי האותיות האחרונות של המילה 'יראה' – הן שתי האותיות הראשונות של ה'אהבה': של"ה). מכוחה של אהבה זו חזרו וקיבלו מחדש את התורה; אותה תורה אשר קיבלו בעבר בהר סיני מתוך כפייה סמכותית של "הר כגיגית".

     האם נזכה ותהליך זה – אשר עשה ה' לאבותינו בימים ההם – ישוב ויחזור על עצמו אף לנו בזמן הזה? האם גם אנו נזכה, מתוך "עבדו את ה' ביראה", להגיע אל "עבדו את ה' בשמחה" ובאהבה?

 

 

"למנצח על איילת השחר"

לא תמיד קל לחוג את חג הפורים. בתקופות של רציחות נוראות ופיגועים קשים, משהו בלב לא נותן מנוחה. לָמה? לָמה? ובראש מהדהד מזמור כ"ב בספר תהילים, אותו אמרה אסתר בעת הליכתה אל אחשוורוש.

     אסתר פותחת שם בשאלה הנוקבת עד התהום:

אֵ-לִי אֵ-לִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי? רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי! אֱ-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי.

והקב"ה נראה רחוק מכל רחוק:

וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.

'קדוש' כאן הוא נבדל, נעלה, מרוחק עד מאוד, מרחק שאין אפשרות לגשר עליו. אמנם היו תקופות בהיסטוריה בהן נראה ה' קרוב יותר; אבל זה שייך לעבר הרחוק, לאבות האומה, ואילו עכשיו – כאשר ישראל בגלות, לאחר חורבן הבית הראשון, לא נותר מכל זה דבר. ומכאן נובעת מסקנה אישית קשה עד מאוד:

וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.

אין לי קיום. אין לי משמעות. הערך שלי הוא לא נמוך (כדברי אברהם – "ואנוכי עפר ואפר"), ואף לא אפסי (כדברי משה ואהרן – "ונחנו מה"). הלוואי וזה היה המצב. הערך הקיומי שלי הוא שלילי, "מינוס". תולעת בזויה ולא יותר.

     מתוך תחושה פנימית כל כך קשה, גם המבט סביב נראה עגום ביותר:

סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.

המצב החיצוני הקשה מקרין פעם נוספת על המבט פנימה:

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי…

התחושה הקשה של העדר ערך קיומי מקרינה גם היא על המבט כלפי הגורמים שמסביב:

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.

ואף הזעקה לעזרה מדברת על אויב בזוי ביותר:

הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי.

באותו רגע נסתלקה ההשראה מעל אסתר, ובלבה עולה הרהור של תשובה: האומנם נכון לכנות את המן כ'כלב'? האם מי שנשלח על ידי הקב"ה לאיים עלינו הוא באמת כה בזוי? האם זלזול בנברא לא מהווה זלזול גם בבורא? האם התייחסות כזאת אל השליח, אינה מבזה גם את המשלח?

     'רגע האמת' יוצר שינוי פנימי אצל אסתר, והיא חוזרת ופונה אל הקב"ה בסגנון אחר:

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים (=ראֵמים) עֲנִיתָנִי.

וכמו בכל מצב פרדוכסלי, דווקא היכולת להביע יחס של הערכה וכבוד כלפי הגורם המאיים, חוזר ומקרין על האישיות כולה, המחליפה את הזגוגיות השחורות במשקפיים המורכבות על העיניים, ושמה במקומן זגוגיות ורודות משהו. מן ההכרה בערכו של השליח עולה יחס של יראת כבוד אל המשלח:

יִרְאֵי ה' הַלְלוּהוּ, כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ, וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל.

עמדה זו, שיש בה התחלה של תחושת קשר אל הקב"ה, חוזרת ומקרינה על המבט המופנה פנימה, מבט הבא לידי ביטוי באמירה אופטימית, השונה בתכלית מן האמירות הקודמות:

כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.

באחת נפקחות העיניים לראות את השגחת ה' גם בתוך הצרה והמצוקה. אם הקב"ה הוא האחראי לאיום, אם כן הוא נוכח, הוא קרוב גם כאן ועכשיו. אם עד עתה יכולתי לפגוש את הקב"ה רק בהצלה ובהרווחה, עכשיו – אומרת אסתר – יכולה אני לפגוש את הקב"ה גם בייסורים, בפחדים ובקשיים. דווקא היכולת הזאת, לפגוש את הקב"ה במקום הקשה והאפל ביותר, הוא הפותח את האפשרות לפגוש אותו במקום של אורה ושמחה. או אז, השמחה על ההצלה לא תהיה מלאה בשביעות רצון עצמית, אלא דווקא בענווה ובהתבטלות בפני מי שאמר והיה העולם, המנהיג אותו ואותו בכל עת ובכל שעה. ואז, חושפת ברכת ההודאה על הישועה את משמעותו העמוקה של כל המהלך:

יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה.

מתוך הייסורים נולד עם. לא ייסורי מחלה אלו, וקל וחומר שאינם ייסורים של של מוות. חבלי לידה הם, לידתה המחודשת של האומה. האיילה – אומרים חז"ל במדרש – רחם צר יש לה, ועקיצה כואבת היא זו המסייעת לפתיחתו המלאה כדי להגיע ללידה. על כן פותח מזמור זה בפסוק "למנצח על איילת השחר": ועל כך – במדרש תהילים:

בעלות השחר הלבנה נכנסה, והכוכבים נכנסין, והמזלות הולכין להם. אותה שעה אין חושך גדול ממנו. ואותה שעה הקב"ה עונה לעולם ומלואו, ומעלה את השחר מתוך החושך, ומאיר לעולם.

אמנם פרק זה לא נותן שמץ של תשובה לשאלת "לָמה". אולם הוא נוגע בשאלה גדולה ממנה: שאלת "לְמה". לאן זה מוביל? ללידה כלשהי, אשר לכל אחד מאתנו אחריות עליה – להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. אין אנו יודעים מתי. אין אנו יודעים איך. אף אין אנו יודעים אילו דברים יקרו בדרך – מהם מאירים ומשמחים ומהם קשים ומייסרים. ועם זאת, המגמה, הכיוון, המטרה – גלויים הם וידועים.

כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה. מאי טעמא? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".     (ירושלמי יומא פ"ב ה"ג)

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים