לפרשת בהעלותך

לפרשת בהעלותך

לא קלה דרכנו       

(על מפת דרכים ומכת דרכים)

פרשת בהעלותך, עוסקת ב'מפת הדרכים' של עם ישראל. לאחר המפקד בו מדובר בפרשת במדבר, לאחר חנוכת המזבח על ידי הנשיאים בפרשת נשוא, הגיע הזמן לצאת לדרך העולה אל הארץ המובטחת, בפרשת בהעלותך.

     לא קלה היא היציאה לדרך. מה נוח יותר מאשר ישיבתם של אוכלי המן בצל הענן, בשגרה וביציבות פיסית ורוחנית? האם קל הוא הדבר לארוז את המיטלטלין ולצאת לדרך? האם קל הוא לעמוד מול השינויים החברתיים והתרבותיים הנובעים מכך? האם קל הוא לחיות במתח מתמיד לקראת התרוממות הענן ותקיעת החצוצרות המורים לצאת לדרך על פי ה'? האם הל הוא להיות תלוי כל הזמן בציווי א-להי פתאומי המורה ללכת או לעצור?

     קשה היא הדרך. אולם שני דברים נותנים את הכוח להמשיך בה: האחד הוא המטרה הנשגבה: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם". והשני הוא הידיעה כי כל קשיי הדרך אשר בה מוליך ה' אותנו – לטובה הם באים. "לכה אתנו והיטבנו לך, כי ה' דיבר טוב על ישראל". שני עקרונות אלו הם שני הצבעים המלווים את 'מפת הדרכים' של עם ישראל: הצבע הכחלחל של הארץ המובטחת הנשקפת באופק הרחוק, מחד גיסא; והעין הטובה, העין האופטימית, הרואה את הטוב הצומח מכל דבר, הרואה את החסד הא-להי השורה עלינו בכל מצב – עין שכולה לבן (ובלשון רבותינו "עינא דכולא חיוורא"), מאידך גיסא.

     אולם יש המאבדים את 'מפת הדרכים'. רואים הם את הקשיים, מתאוננים ומתלוננים. את מקומה של השאיפה הנשגבה להגיע לארץ הבשורה, אל מרחבי ארץ הקודש, תופסת התשוקה אל סיר הבשר, לשוב אל המצָרִים הקטנוניים של ארץ מצרַיִם. אינם יודעים כי גם אם צאן ובקר לרוב יישחט להם, לא יבואו על סיפוקם. כי הנפש לא תימלא, לא מכסף, לא מזהב, ואף לא מסירים גדושים בשר ודגים, חציר ואבטיחים, שומים ובצלים. על כן מצווה הקב"ה את משה לאסוף לו "שבעים איש מזקני ישראל" ולהשרות עליהם רוח נבואה. רק השבת חזון הנביאים לא מרכזה של התודעה הלאומית היא שתשיב את העם כולו אל 'מפת הדרכים' הראויה לו, לאחר שאיבד את דרכו בשדות זרים. 

     עם זאת, לא נאמר נואש. חג הפסח הראשון אשר נחוג במדבר, לא כל העם היה שותף בו. היו אנשים מרי נפש, מדוכאים ואבלים, אשר היו "טמאים לנפש אדם", בעודם קוברים את המתים הנופלים בצד הדרך. היו גם אנשים אשר "בדרך רחוקה" היו, איבדו את הדרך הקרובה והישרה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם. ניתן היה לחשוש כי גם אלה וגם אלה ולא יזכו להיות שותפים בברית שבין העם לא-להיו, אותה ברית הנכרתת בכל שנה מחדש בדם קרבן הפסח. אולם גם הם באים ואומרים: "למה ניגרע לבלתי הקריב… בתוך בני ישראל". גם אנו שייכים לברית יוצאי מצרים. ואכן בא הקב"ה ומצווה: "איש איש כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה לכם… ועשה פסח לה'". גם מי שנפגע מ'מכת הדרכים', גם מי שהלך לו בדרך רחוקה "לכם" – להנאתו ולטובתו האישית והאנוכית – יש לו הזמנות לשוב. עליו לפסוח, לקפתץ ולדלג על כמה וכמה מכשולים העומדים בדרכו חזרה, אולם גם הוא ועשה "פסח" (=פסיחה, דילוג) וישוב אל ה'. אמנם החמיץ את ההזדמנות הראשונה ביום ביעור החמץ, אמנם גרם לעצמו עיכוב גדול, אבל יש "הזדמנות שנייה". יש "פסח שני". על כל אחד מהם נאמר שוב ושוב: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

ויסעו ויחנו על פי ה'

קשים היו המסעות במדבר. אין אנו יודעים אם היה בהם קושי פיסי גדול, מבחינת קצב ההליכה ותנאי הדרך. אבל קושי נפשי גדול מאד היה שם. יוצא אדם לדרך, ואינו יודע מתי יגיע אל מחוז חפצו. אף אינו יודע מתי תהיה התחנה הקרובה, אם בסוף היום הזה או בעוד מספר ימים. ואף כאשר הוא מגיע אל החניה, ומדמה בנפשו כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה בנווה מדבר שוקק מים אינו יודע אם יישאר שם למשך לילה אחד או לתקופה ארוכה. מאידך גיסא, יכול הוא להגיע אל מקום קשה לחניה ולקוות כי לא תארך שהותו שם, תוך שהוא נאלץ להתכונן לאפשרות שישהה שם פרק זמן ארוך. 

     כמעט כל חייל בצה"ל, העובר את פרק הטירונות, חווה על בשרו את המציאות הזאת ומכיר את קשייה. אולם לחייל הטירון – שעבר הכנה נפשית מתאימה, שאין עול משפחה על צווארו ויודע שזוהי תקופה שזמנה קצוב קל הדבר באופן יחסי. לעומת זאת, כאשר מדובר בבעלי משפחות המטופלים בילדים רכים, בעם שאינו יודע כמה זמן יהיה במדבר ושכל מטרתו לא היתה אלא לברוח מן הנוגש המצרי קשה הדבר עד מאד. רוצה הוא האדם להיות אדון לגורלו. גם כאשר הוא נמצא בתנאים קשים, רוצה הוא להכיר את התנאים, להתרגל ולסגל אליהם את אורח חייו כדי שיוכל להפיק מהם את המירב. 

     עם ישראל במדבר לא כן עִמו. אין הוא יכול להתכונן ולהסתגל לשום דבר. הרי הכול משתנה ומתחלף במהירות וללא כל התראה מוקדמת. מערכות חיים שלמות מתמוטטות בחטף. אך שינויים אלה אינם "תאונה" או תקלה מצערת שיצאה במקרה. כל המקריות הזאת היא "רק מה'". "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו". נכון. חיים הם בעולם של חוסר יציבות. אין קרקע מוצקה מתחת לרגליים. כל דבר הוא זמני, ואף לא ידוע כמה זמן. חיים הם באי וודאות מוחלטת. רק נקודה אחת יציבה ומוחלטת נותרה להם בתוך אותו עולם, שבשבילם הוא כל כך מעורער ומבולבל והיא: "את משמרת ה' שמרו, על פי ה' ביד משה".

אויבי ישראל ואויבי ה'

"קומה ה' ויפוצו אויביך"אומר משה בנסוע ארון הברית, ומוסיף: "ויפוצו משנאיך מפניך". מי הם אויבי ה' ומשנאיו? האם מאן דהו יכול לבנות מגדל וראשו בשמים, ולעשות לו סולמות כדי לעלות ולהילחם בו בקב"ה?

     על כך עונה רש"י בשם חז"ל:

"משנאיך" אלו שונאי ישראל. שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם.
את העיקרון הזה לומד רש"י מספר תהילים (פרק פ"ג), שם נאמר: "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש". ומי הם 'אויביך' ו'משנאיך'? "על עמך יערימו סוד, ויתייעצו על צפוניך (=עם ישראל, הנתונים לשמירתו של הקב"ה)".

     גם הרמב"ם בהלכות מלכים, כשהוא מדבר על החייל העומד בקשרי המלחמה, כותב: 

וידע כי על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה… ותהיה מלחמתו לקדש את השם בלבד.

דברים אלו דורשים הסבר מעמיק. אם עם ישראל נלחם על קיומו ועל בטחונו, מלחמה שאיננה אלא "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם"לכאורה, אין כאן אלא מלחמת קיום שכל עם נלחם על קיומו. ומדוע נקראת מלחמה זו בשם "מלחמת ה'"? 

     הדבר נובע מייחודו של עם ישראל. לא "ככל הגויים בית ישראל". כל עם קיים למען עצמו. עם ישראל קיים למען ייעודו. אם לא היתה טבועה בעם היהודי תודעה עמוקה של ייעוד, לא היה לו כוח לשרוד במשך שנות הגלות הנוראה שעבר, וודאי שלא היה בו כוח לשוב לארצו. בעצם קיומו מבטא העם היהודי את היותו עם ה', גם אם חלקים גדולים ממנו אינם שומרים את מצוותיו. תמיד יודעים אנו ואף כל העולם יודע כי אנו "עם התנ"ך", הנושא עמו את בשורת התיקון האמוני והמוסרי של האנושות כולה, באור ה'. גם אם הדבר אינו ידוע ברובד הרציונלי, הגלוי, הוא מוחשי עד מאד ברובד האינטואיטיבי, הסמוי. לא ניתן להימלט מן הגורל היהודי, ואי אפשר לברוח מן הייעוד הישראלי. גם אם חלקים גדולים בעם ישראל שוכחים את ייחודם, באים הגויים ומזכירים להם מאין באו ולאן הם הולכים. אלא שאם עם ישראל אינו מודע מספיק לכך שעם ה' הוא, ואת מלחמות ה' הוא נלחם, מתקשה הוא לגייס תעצומות נפש כדי להילחם, ואף להקריב למען הניצחון. אם קיומו של הפרט הוא המטרה העליונה, מדוע להקריב עתה חיים של פרט אחד בהווה בעד חיים של פרטים אחרים בעתיד? ומדוע לגרום סיכון כלשהו כדי למנוע פגיעה בכבודו של העם, אם כבוד זה אינו שוביניזם גס מן הסוג הנחות ביותר?

     יתירה מזאת. אם תודעת הייעוד חסרה, גם אין מספיק כוחות נפש כדי להכות באויב, ורגשי רחמים וחמלה מתעוררים שלא במקומם, תוך הפנמה בלתי מודעת של מוסר נוצרי מזוייף. בכך נכשל אחאב מלך ישראל לאחר נצחונו הניסי על צבא ארם, כאשר בן-הדד מלך ארם מסתתר במרתף ה"מוקטעה" שלו באפק וממתין לקץ. בעצת עבדיו, יוצא בן-הדד כאשר שק העבדות אזור במותניו וחבל התלייה מונח על ראשו (כשהוא מביע בכך בגלוי את מוכנותו להיות "שאהיד"). ידע בן-הדד "כי מלכי ישראל, כי מלכי חסד הם", ויחוסו עליו. וכך היה, כאשר במקום לעשות משפט צדק עם אויבי ה' וישראל עמו, מנצל אחאב את ההזדמנות לכרות ברית שלום תמורת שטחים ושווקים בדמשק. על כך באה הביקורת הא-להית הנוקבת: "יען כי שילחת את איש חרמי מידי, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". לא אויבך האישי הוא, שאתה רשאי לחון אותו על פי רגשותיך וחישוביך הפוליטיים, כי אם אויב ה', אשר המחוייבות למימושו של הצדק הא-להי מחייבת לגזור את דינו לשבט ולא לחסד. רק דוד מלך ישראל, היודע כי על כסא ה' הוא יושב למלוך, וכי מלכותו נושאת על גבה ייעוד גדול של תיקון עולם, הוא המסוגל לומר: "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם"

     על כן אומר משה רבנו בתחילת המסע לארץ ישראל: "קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך". על עם ישראל כולו לדעת כי מלחמות ה' הוא נלחם. ואז, כשישב במנוחה בארצו, ידע כי שכינת ה' שרויה בו לא רק בימי מלחמה, אלא גם בימים של שלום ושלוה. "ובנוחו יאמר: שובה ה' (לשכון בתוך)רבבות אלפי ישראל".
 

בלכתך בסיבוכי הדרך

מורנו הרצי"ה זצ"ל נהג לכנות את ספר 'במדבר' בשם"ספר הדרך". המעבר ממצרים לירושלים איננו מיידי. בדרך, יש לעבור את המדבר. בתחילתה של הדרך, נראית היא אידילית למדי. מחנה ישראל מאורגן בשבטים ובדגלים למראה העין, ומלווה בתרועת חצוצרות למשמע האוזן. מעליו מרחפים ענני הכבוד ולפניו עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה. יודעים הכול כי "לא קלה דרכנו", כי בדרך ישנם קשיים, ואף "כל הדרכים בחזקת סכנה". אולם נדמה כי כל זה "קטן עלינו". "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", בסייעתא דשמיא מלמעלה, ואף ב"סייעתא לשמיא", מצִדנו, למטה.

     אולם אם לא ידענו עד כמה "לא קלה דרכנו", בא "ספר הדרך" וממחיש לנו את המציאות עם כל סיבוכיה. פתאום התברר כי היציאה לדרך לא באה רק מתוך מניעים נעלים של שאיפה להקים "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בהר בית ה' אשר "נכון יהיה… בראש ההרים ונישא מגבעות", אלא מתוך מניעים הפוכים לחלוטין, של "תינוק הבורח מבית הספר". או אז, מהרה מתעוררות הבעיות האופייניות למצבי מעבר. תחילתן במתלוננים, אשר הדרך קשה עליהם, וההמשך שלהן – במתאווים, המתרפקים על סיר הבשר ועל "הדגה אשר נאכל במצרים חינם". מתברר שהדרך גובה גם קרבנות ולא רק קשיים. ואז – עיכוב של חודש ימים בקברות התאווה, ועיכוב של שבוע ימים בחצרות, ומשבר במנהיגות… 

     ואז מגיע השבר הגדול מכולם: חטא המרגלים. כל החולשות והחסרונות שהבליחו במשברים הקודמים מתפרצים למורסה אחת גדולה: מאיסה בארץ חמדה. או אז, נסוג המהלך לאחור. ההולכים בדרך, אשר עמדו על סף הארץ המובטחת, נדרשים לסוב על עקבותיהם ולפנות להם "המדברה, דרך ים סוף". ועתה, כאשר סיבוכי הדרך עברו את התחזיות השחורות ביותר, וסופה של הדרך נדחה בשלושים ושמונה שנה, ומי יודע מה יהיה הלאה – מגיע מקומו של הייאוש. אולם דווקא אז בא הקב"ה אל משה ומצווה מחדש על המעשה אשר ייעשה בהגיענו לארץ המובטחת. "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם…". כי אמנם קשה היא הדרך, קשה מנשוא, אולם יש לה תכלית, ובסופו של דבר נגיע אל קצה, במוקדם או במאוחר. 

     מהלך עניינים זה, אינו מאפיין את יציאת מצרים לבדה. גם גאולת ימינו מתאפיינת בדברים דומים. כבר חז"ל הודיעו לנו (סוכה נב, ב) על "משיח בן יוסף שייהרג", ועל כך שמהלך הגאולה יעבור משבר קשה באמצע הדרך. אמנם מסורת בידינו מפי הגר"א (מובאת ב'קול התור' עמ' תסו-תסז)כי "עוד יוסף חי" ולא ייהרג בסופו של דבר, אולם "הגזירה מתבטלת באופן שנחלק לחלקים קטנים", שגם הם כואבים עד מאד. ומפני מה הודיעו לנו חז"ל מראש עד כמה תהיה הדרך קשה ומתסכלת, עד כדי כך ש"אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה"? על כך עונה רב סעדיה גאון ('אמונות ודעות' מאמר ח פרק ה), לאחר שהוא מתאר את מאורעות משיח בן יוסף:

ושהמאורעות הללו יגרמו לחלושי האמונה לצאת מן הדת, ושיאמרו: זה מה שהיינו מקווים וזה מה שהגיע לנו?!… 

ומסיים במסקנת הדברים:

ישתבח מי שהיטיב לנו בהקדימו להודיע לנו את הצרות האלו, כדי שלא יבואו עלינו פתאום ויגרמו לנו ייאוש. 

על כן, עם על הסיבוכים, ואף הנסיגות שב"ספר הדרך" – עדיין הפנים נשואות קדימה, ו"עין לציון צופייה""לא אבדה תקוותנו". אולם תכליתה של הדרך איננה החלום הרדוד של "להיות עם חופשי בארצנו".מגמת פנינו היא "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם… כי ה' דיבר טוב על ישראל", כאשר "ארון ברית ה' נוסע לפניהם"
 

"ויהי העם כמתאוננים"

פרשה סתומה היא פרשת המתאוננים. התורה לא מספרת לנו כלל מה היה תוכנה של אותה התאוננות, ועל מה ולמה בערה בם אש ה'. מכיון שכך, עולה השאלה: מהו בכלל פירושה של המילה "מתאוננים"? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך בעקבות שנים מהן.
"היו מצטערים בעצמם לאמור: מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה… ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו?"

     בדרך דומה הולכים גם בעלי התוספות, אך הם אינם תולים את הדאגה בייסורי הדרך אלא בכניסה הצפויה לארץ ישראל. 

     על כך באים אנו ושואלים: לכאורה, מה רע בדאגה? האם אין צורך לקחת אחריות על מה שעתיד להיות? האם אדם צריך להיות "עכשוויסט" ולתקוע את כל מבטו אך ורק בהנאות ההווה? מה היה א"כ חטאם של המתאוננים והדואגים? 

     ההסברים של הרמב"ן ושל בעלי התוספות משלימים זה את זה. בעלי התוספות אומרים, "כי היו קטני אמנה ודואגים מן המלחמה". הדאגה כשהיא קיימת בלבו של אדם המצהיר על עצמו שהוא מאמין בבורא העולם ומנהיגו משקפת מצב נפשי של קטנות אמנה. אמנם יש אמונה, אבל היא קיימת רק בהצהרות ולא בלב. האדם המאמין באמת אינו דואג מפני העתיד. הוא ידוע שהוא נמצא "בידיים טובות". כל ההכנות שלו לקראת מצבים קשים אפשריים נעשות מתוך ביטחון מלא בכוחו להתמודד בהצלחה עם הקשיים ולעבור אותם בשלום. על בסיס זה יש להבין את דברי הרמב"ן, מדוע היה הדבר רע בעיני ה': "שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם". כי האדם המאמין, המשוחרר מן הדאגות המיותרות, יכול לשמוח בכל עת בחלקו אשר נתן לו ה' א-להיו.

 

דמוקרטיה במדבר

הבחירות לכנסת מתקיימות פעם בכמה שנים. הפעם נבקש להשקיף ממעל, ולראות את מערכת הבחירות הדמוקרטית הראשונה בהיסטוריה היהודית, והיא בפרשת השבוע: "ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".

     לא לחינם נקבע דווקא מספר זה, של שבעים איש, להנהגת עם ישראל. דעות שונות יש בין חלקי העם. ה"פרלמנט" הישראלי צריך להביא לידי ביטוי את כל הזרמים הקיימים בחברה. "כי המספר הזה יכלול כל הדעות, בהיותו כולל כל הכוחות, ולא ייפלא מהם כל דבר"(רמב"ן).

     לא על ידי תעמולה רעשנית מתבצע לוח תהליך הבחירה. כל שבט ושבט שולח ששה נציגים אל המועצה העליונה. כל השבטים ביחד יכולים לכלול את כל נקודות המבט הקיימות בכל עם ישראל.

     גם לא כל אחד יכול להיבחר. ודאי שלא כל אביר "רייטינג" ולא כל אחד מחביבי תקשורת ההמונים. "אין מושיבין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה…"(רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"א). ואף בזה לא די. לא די ב"זקנים מזקני ישראל", עליהם להיות בעלי עבר של נשיאה בעול הציבור "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו"– אלה אשר הוכו בהיותם במצרים על אשר לא אבו לנגוש את אחיהם. אנשים כאלה, המורמים מעם גם בחכמתם וגם באישיותם, כאשר הם מייצגים את כל מגוון הדעות והזרמים, השבטים והשכבות אשר בחברה הישראלית – הם הם הראויים להיות ההנהגה הדמוקרטית האמיתית של עם ישראל, למרות שלא "עברו את המסך" ולא הופיעו באמצעי התקשורת, ואף למרות שלא התארגנו במפלגות ולא נבחרו בבחירות כלליות. נברך את נבחרי הציבור שיזכו ללכת בדרכם של אבותינו, ולשאת בנאמנות את עולו של הציבור למען בניינו האיתן של עם ישראל בארצו עפ"י תורתו. 

"ותדבר מרים ואהרן במשה"

הלכות לשון הרע, מורכבות וסבוכות הן. אין בהן מסורת ענפה של פסיקה כמו בנושאים אחרים, ואלמלא בא ה'חפץ חיים' וגאל אותן, היו עלולות לשקוע בתהום הנשייה ללא ניסיון של ממש להתמודד עם יישומן בחיי המעשה. בדברים הבאים ננסה להתייחס למספר שאלות מתוך הפרשה העוסקת בדבריה של מרים הנביאה על אחיה משה.

     בדברים שאמרה מרים לאהרן לא היה כל חידוש עובדתי. שניהם ידעו שמשה פרש מאשתו. נקודת החידוש שבדברים היתה הפרשנות השלילית שניתנה להם. מרים טענה שמשה אינו גדול באופן מהותי משאר הנביאים ועל כן אין הצדקה לכך שפרש מאשתו. בכך גינתה אותו פעמיים: גם טענה שאינו גדול כפי שהוא נחשב בעיני עצמו ובעיני העם, וגם האשימה אותו בהתנהגות שאינה נכונה כלפי אשתו שממנה פרש. הביקורת המופיעה בתורה על התנהגותה של מרים מובאת להלכה על ידי ה'חפץ חיים' (הלכות רכילותכלל ד סעי' א):

איסור הרכילות הוא אפילו אם אין מגלה לו דבר חדש, שגם הוא ידע כי כן וכן דיבר פלוני… או עשה ענין פלוני… רק שהוא בעצמו לא התבונן עדיין בזה על פלוני שעשה עוולה בזה, והרוכל הזה מעורר לו על זה… אפילו הכי רכילות מקרי, כיון שעל ידי דיבורו נולד ענין חדש…

ומכאן למדנו שאין היתר לתת פרשנות שלילית לעובדות, גם אם אותן עובדות ידועות ומפורסמות.

     סוגיא נוספת היא דברי לשון הרע הנאמרים מתוך כוונה לתועלת. כידוע, מותר – ואף מצוה, לעתים – לומר לשון הרע אם כוונת המספר היא לתועלת (המקור לעיקרון זה הוא ההיתר לתבוע והחובה למסור עדות בבית הדין). המבקש להשתמש בהיתר זה, עליו להעמיד את דבריו במספר מבחנים: מבחן האמינות (ודאות המידע, הדיוק בעובדות ונכונותה של הפרשנות הערכית, המוסרית או המשפטית לדברים), מבחן הכוונה (כוונת המספר לתועלת ולא ל'סגירת חשבונות' וכדו') ומבחן התוצאות (סיכוי סביר למימוש התועלת, מיצוי האלטרנטיבות להשגתה, ומניעת פגיעה שאינה מוצדקת). וכאן עולה השאלה: מה הדין אם ישנם חילוקי דעות על התועלת שבדברים? המספר משוכנע שביקורתו מוצדקת ושדבריו יביאו תועלת, אך הוא מודע לכך שאחרים חולקים על השיפוט שלו וסבורים שמה שהוא רואה כתקלה שחובתו למנוע אותה, אינה תקלה כלל ועיקר? ולדוגמא: מה דינו של מי שמבקר בחריפות את הממשלה על מדיניותה, כאשר מחנה פוליטי שלם סבור כי זוהי המדיניות הנכונה, או מי שמבקר מנהיג ציבורי על אישיותו הבעייתית (בעיניו, כמובן), כאשר ציבור גדול משוכנע בהתאמתו המלאה לתפקידו?

     דוגמא לכך ניתן לראות אצל מרים. וכך נאמר בספרי (והרמב"ן מביא את הדברים להלכה):

ומה מרים, שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות… – כך נענשה; המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות… – על אחת כמה וכמה.

המדרש אומר שכוונתה של מרים היתה לתועלת. רצונה היה לדאוג לגיסתה, ציפורה, שנותרה בודדה כאשר משה פרש ממנה. היא היתה משוכנעת באחריותה להעמיד את אחיה על טעותו; אולם לא התחשבה בכך שדעתו של משה היתה שונה משלה, ושלא היתה לה דרך להוכיח אפילו לעצמה, שאחיה טועה בעמדתו (וודאי שלא ידעה שהקב"ה הסכים אתו). ומכאן שנדרש מבחן אובייקטיבי להוכחת התועלת שבדברים. 

     אם נקבל את המסקנה הזאת, ננעלה בפנינו כל דרך לביקורת ציבורית על נבחרי הציבור, שהרי אין דרך להוכיח בוודאות שעמדה פוליטית אחת אי נכונה, צודקת וטובה בהחלט, ושהעמדה המנוגדת היא תכלית השקר והרשעות. אולם דברי המדרש שם מלמדים אותנו שאל לנו להזדרז ולהסיק שאיסור לשון הרע חל בכל מצב כזה. וכך נאמר בספרי (שם):   

"ותדבר מרים ואהרן במשה" אין 'דיבור' בכל מקום אלא לשון קשה

לפי הדברים הללו של המדרש, הביקורת על מרים לא היתה על התוכן של דבריה, שייתכן שהיה בגדר המותר, כדין "לשון הרע לתועלת". הבעיה היתה נעוצה בסגנון הדיבור, שהיה ב"לשון קשה", דהיינו: סגנון ביקורתי (וטעון רגשית)הרבה מעבר לנדרש לשמה של התועלת.
     נקודה דומה עולה במדרש ילמדנו (מובא בילקוט שמעוני):

כיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה לא שתקתי להם
כיון ששמעה מרים כך, הלכה לה אצל אהרן ואמרה לו את הדבר. התחילו יושבין ונושאים ונותנים בדבר: "הרק אך במשה דיבר?!".

גם מכאן עולה שהבעייתיות של הדברים לא נבעה מתוכנם (שכן כאמור, המטרה היתה לתועלת)אלא מן הנימה המוגזמת שהיתה בהם, ש"נתנו רשות בפיהם" לדבר בלי הגבלה, והיו "יושבין ונושאים ונותנים בדבר", באריכות ובהרחבה; דבר שנתן ביטוי למטרות סמויות נוספות, מעבר לכוונה המוצהרת לתועלת. אבל אילו היתה נשמרת המגמה לתועלת על ידי לשון קצרה ועניינית, לא היה בכך איסור.

     לא באתי להורות הלכה בשאלה עקרונית זו. "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול". אולם עצם הדיון וההתלבטות בשאלות של הלכות לשון הרע, יש בו כדי להגביר את המודעות ואת הזהירות מכל פגיעה בלתי מוצדקת בשמו הטוב של הזולת (אף אם הוא איש ציבור…).

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים