לפרשת במדבר

לפרשת במדבר

המספר והאינסוף

חומש במדבר נקרא בשם "חומש הפקודים". הן בראשיתו והן בסופו סופרים את עם ישראל.

     הספירה שני צדדים יש בה: מחד גיסא יש בה ביטוי של הוקרה והערכה. הכילי, המאוהב בכספו, סופר את מעותיו פעם אחר פעם, ונהנה לעשות זאת בכל פעם מחדש. גם איש האדמה שמח לספור את העצים שנטע. כך, להבדיל, מייחס הנביא גם לקב"ה ביחס לצבא השמים"המוציא במספר צבאם… איש לא נעדר". בספירה מבטא הסופר את הערך המיוחד שהוא מייחס לכל אחד מן הפרטים. כל אחד ואחד חשוב לו עד מאד, והסכום הכולל נוצר כתוצאה מהצירוף של כל הפרטים אחד לאחד, עד להיותם ציבור גדול. אך יש גם צד שני. מספר, גדול ככל שיהיה – יש בו הגבלה. הכמות מגיעה עד לסך מסויים, ותו לא. לפני הספירה ניתן להתרשם מן הכמות באופן כללי; ניתן להעריך אותה ביותר או בפחות. אחריה – הכל מדוייק ומחושב. חכמת הבורא, למשל, איננה מוגבלת. לא ניתן למדוד אותה ב-I-Q. ועל כך אומר הכתוב "לתבונתו אין מספר". ההימנעות מספירה פותחת פתח אל האינסוף. ועל כן הורו חז"ל כי "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין".

     בעם ישראל – שני הצדדים חשובים. גם ערכו המיוחד של כל אדם ואדם כפרט, כמרגלית נוצצת המאירה בפני עצמה – זה הצד המחייב את הספירה. וגם ערכו האינסופי של כלל ישראל כאומה, המחייב את ההימנעות ממנה. על כן היחס ההלכתי אל מפקד האוכלוסין בעם ישראל הוא כה מורכב. לעיתים הוא נדרש, ולעיתים יש עליו ביקורת חריפה. על מורכבות זו אומר הנביא בהפטרה: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יִמד ולא יספר".

"המוציא במספר צבאם"

לא פעם אחת סוכם מספרם של בני ישראל בפרשת השבוע, כי אם פעמיים. בפעם הראשונה נמנה כל שבט ושבט בנפרד. בפעם השניה נמנה כל שבט בכלל הדגל הראשי אליו התייחס, ומספרה של כל שלישייה כזאת סוכם בנפרד. כדי לבאר את טעמה של הכפילות, עלינו לעיין בדברי הרמב"ן. שתי מטרות הוא מביא למניינם של בני ישראל, ושתיהן מעשיות, וקשורות לכניסה הקרובה לארץ ישראל. המטרה הראשונה היא ארגון הצבא. הרמב"ן מדגיש שהתורה לא תסמוך את דיניה על הנס, ועל כן יש לארגן את הצבא היטב, ולמנות במדוייק את מספר החיילים, על גדודיהם, שבטיהם ודגליהם. המטרה השנייה היא להתכונן לחלוקת הנחלות בארץ לאחר שתיפול לידי עם ישראל לנחלה.

     נראה ששתי מערכות הספירה שבפרשה, זו שבפרק א' וזו שבפרק ב', באות לענות על שתי מטרות אלו: הסיכום הראשון, המתמקד בכל שבט לעצמו, בא להכין את חלוקת הנחלות; ואילו הסיכום השני, המתמקד בחלוקת השבטים לדגלים דגלים, בא להכין את הצבא לקראת המלחמה.

ומכאן למדנו שלא די במטרות גדולות כדי לצאת למלחמה. לא פחות מכך נדרש להכין את הצבא כדת וכראוי, כך שיהיה נכון לנצח בקרב אף בדרך הטבע. ועל גבי הכנות אלו תשרה ברכת ה'. "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה"…

 

זכות הבחירה

בפרשה זו, פרשת במדבר, מתמנים נשיאי העדה. הם לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות כפי שמקובל היום. במבט ראשון נראה כי היה זה מינוי ש"הונחת" מלמעלה. בתחילה אומר הקב"ה למשה: "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא", ומיד לאחר מכן: "ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם". מה היה הקריטריון שעל פיו נבחרו הנשיאים?

     לדעת ה'כלי יקר', הקריטריון היה אחד: הגינות והעדר משוא פנים. כל אחד מן הנשיאים היה שייך למשפחה מסויימת בתוך השבט. "איש ראש לבית אבותיו הוא". היה חשש שאותו נשיא, שהוא גם בן משפחה וגם נשיאו של כל השבט, יפלה לטובה את קרוביו לעומת אחרים. באחרים ישלוט ביד רמה ויהיה עליהם לראש (=ראש בראש), ואילו בקרוביו ינהג ביד רכה (=יד ביד). על כן אומרת התורה שכל נשיא, שיהיה "איש למַטה"ינהג כ'ראש' גם על קרוביו: "איש ראש לבית אבותיו הוא".

     הנצי"ב מוולוז'ין הולך בדרך אחרת. לא רק תכונותיהם האישיות של המועמדים הן המביאות לבחירתם ע"י הקב"ה אלא רצונם של הבוחרים. נקודת המוצא שלו היא קושי כרונולוגי. פרשת במדבר נאמרה בא' באייר (=באחד לחודש השני), ולכאורה רק אז נבחרו הנשיאים. לעומת זאת, בפרשת נשוא רואים אנו שאותם נשיאים הקריבו קרבנות בחנוכת המזבח, שהיתה חודש קודם לכן, בא' בניסן. יתירה מזאת, כבר בפרשת ויקהל שנאמרה בחודש תשרי, חצי שנה לפני כן נאמר: "והנשיאים הביאו את אבני השוהם"; ומכאן שהם נתמנו עוד קודם לכן!

     מתוך קושי זה מגיע הנצי"ב למסקנה, שהנשיאים הללו נבחרו עוד לפני זמן רב על ידי כל שבט ושבט. וכאן בא הקב"ה ואישר את הבחירה שבחר העם עצמו בנשיאיו. דברי הנצי"ב מתאימים למה שנאמר בספר דברים בפרשת מינוי המלך: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-להיך בו". בחירת המלך היא אנושית וא-להית כאחד. לאור זה מובן היטב מה שדרשו חז"ל על הפסוק "והמתנשא לכל לראש", ש"אפילוריש גרגותא"- שהוא האחראי המתמנה על שאיבת המים בבורות מקבל את מינויו מלמעלה, "משמיא קא מוקמי לה".
 

מפת דרכים

"איש על דגלו באותות לבית אבותם…"– כך מצווה הקב"ה את משה כדי לסדר את בני ישראל במדבר – להניף דגל על מקום חנייתו של כל שבט ושבט. אולם טיבם של דגלים אלה לא נתבררה לנו. נדמה לנו כי מנהג נוכרים הוא זה: להניף דגל לכל מדינה ומדינה. אולם ההיפך הוא הנכון. וכך אומר לנו המדרש (במדבר רבה ב, ז):

באותות – סימנין היו לכל נשיא ונשיא – מפה, וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן. מהם למדה המלכות להיות עושין מפהוצבע לכל מפה ומפה.

הנפת מפה צבעונית המבטאת את תכונותיהם המיוחדות של העם ושל המדינה – בקודש יסודה, במנהגם של מלאכי השרת בהר סיני אל מול הקב"ה, שהיה "דגול מרבבה", ובמנהגם של בני ישראל במדבר; ומהם למדו האומות כולן. ועל כפל משמעויותיו של הדגל ננסה לעמוד תוך שאנו נעזרים בדבריו של ה'שפת אמת' לפרשת במדבר.

     הדגל מתנוסס אל על, ומתנופף ברוח. מה שמחזיק אותו אינו הבד התפור שממנו נעשה, כי אם הרוח המנשבת בו. האדם העומד למטה נושא את עיניו כלפי מעלה ומתבונן בדגל, שכן הדגלים"רומזים לדברים עליונים שבשמים". המבט אל הדגל – יש בו ביטוי לתשוקה, לשאיפה להתעלות אל על, לאינסוף. "ובשם א-להינו נדגול". המבט המתגעגע – המכוון אל הדגל – יש בו ביטוי לתביעה הפנימית לדלג מעל המגבלות האנושיות והגופניות ולגעת נגיעה כלשהי במה שלמעלה מיכולת השגתו של בן אנוש. "והוא עצמו מה שנאמר על הפסוק "ודגלו עלי אהבה": "דילוגו", דהיינו "שבני ישראל יכולין לתפוס ולהתדבק במקום עליון אף שלא בהדרגה". מקומו של הדגל – למעלה – מבטא את שאיפתו של כל אדם מישראל אל הספירה העליונה שמעבר לאישיותו הפרטית ומגבלותיה.

     מאידך גיסא, מבטא הדגל דווקא את ייחודו האישי של האדם. הרי לכל שבט ושבט היה דגל מיוחד: "מפה, וצבע על כל מפה ומפה", ואף סמל מיוחד. ולכן "נתאוו ישראל לדגלים". כי "יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה". ומדוע ביקשו ישראל דגלים משלהם? "כמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תיקונו על בוריו, כן התאוו בני ישראל לידע כל אחד שורש נשמתו".
     כל אדם מישראל שרוי במתח שבין השאיפה להיות "הוא עצמו" לבין התשוקה להגיע אל על. המרחק שבין שתי השאיפות לא ניתן לגישור. אולם השאיפה עצמה, גם אם אינה מתממשת, יש בכוחה לרומם את האדם.

     ואפילו אם לא יודעים אז שואפים, ואז יש לפחות נגיעה בדגל הגבוה. וכך אומר ה'שפת אמת' בשם ר' שמחה בונם מפשיסחא:
מה שאמרו ז"ל: "לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", מי פתי יחשוב לדמות עצמו לאבות הקדושים? רק הפירוש, שלא יהיה נפרד, ויהיו למעשיו נגיעה ואחיזה במעשה אבותיו. וזה שנאמר: "[איש על דגלו] באותות לבית אבותם", שיהיה דמיון ורמז במעשיו למעשי אבות.

אלו הם דגלי המדבר, אשר מורים לנו את הדרך. אותה 'מפה' אשר לכל שבט ושבט – היא היא "מפת הדרכים" אשר לאורה נלך, הן כדי להתחבר אל עצמנו, אל זהותנו ואל ייחודנו כפרטים וכעם, והן כדי לפחות "לגעת" בשאיפותינו הגדולות לתיקון עולם במלכות ש-די.
 
וברשותכם, הקוראים, אסיים בשאלה המטרידה אותי.

     בין צבעי הדגלים בולטות להן שני זוגות של דגלים. הזוג הראשון הוא דגליהם של יששכר וזבולון: "יששכר – ספיר; ומפה שלו צבוע שחור דומה לכחול (=כחול כהה)… זבולון – יהלום; וצבע מפה שלו לבנה…". ולא יקשה עלינו להבחין כי המדובר בשילוב הצבעים של דגל ישראל הכחול-לבן. לעומתו ניתן לראות את זוג הדגלים של שבטי שמעון ולוי: "שמעון – פטדה; ומפה שלו צבוע ירוק… לוי – ברקת; ומפה שלו צבוע שליש לבן ושליש שחור ושליש אדום, ומצוייר עליו אורים ותומים". והמתבונן בשילוב הצבעים הללו יבחין מייד כי המדובר בלא אחר מאשר… דגל אש"ף… ובשאלה זו נסיים: איזה רעיון גנוז בהשוואה מדהימה זו?
 

סביב למשכן יחנו

'אוהל מועד' הראשון – אהלו של משה שהוקם לאחר חטא העגל – עמד ממרחק. "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". לעומתו, על 'אוהל מועד' השני – אהלו של הקב"ה – נאמר בפרשת השבוע כי יש להקים אותו בתוך המחנה, במרכזו של המחנה, כאשר כולם חונים סביב לו. אולם העם מחולק לשני חלקים. יש החונים בקרבתו, ויש החונים רחוק ממנו. על הלויים נאמר: "וסביב למשכן יחנו", ועוד חוזר הכתוב ואומר, כי "הלויים יחנו סביב למשכן העדות". ואילו על בני ישראל נאמר: "מנגד (=ממרחק), סביב לאוהל מועד יחנו". מהי משמעות ההבדל שבין הלוויים לבין אחיהם בני ישראל ביחס למשכן? ומהי משמעות ההבדל בין שמותיו השונים – "משכן העדות", ביחס ללוויים, ו"אוהל מועד", ביחס לישראלים?

     ה'משכן', מקום השראת השכינה הוא, המקום בו בא הא-להים לפגוש באדם ולקדש את חייו. ואילו ה'אוהל' – הנקרא בשם זה גם כשהוא משמש למגורי בשר ודם – מקומו של האדם הוא, בו הוא בא לפגוש את הקב"ה. כן גם ההבדל בין ה'עדות' לבין ה'מועד'. מהי ה'עדות' שבמשכן? – התורה, "לוחות העדות"אשר ניתנו מיד הקב"ה לישראל עמו. המשכן והתורה אשר בו מעידים על כך שהקב"ה בחר לשכון בקרב עמו. ואילו ה'מועד' – שתי משמעויות לו. התכנסות, מלשון 'ועד' או 'התוועדות', מצד אחד, ושאיפה, מלשון 'יעד' או 'ייעוד' – מצד שני.

     כפול הוא תפקידו של "משכן אוהל מועד". האחד הוא השראת השכינה הא-להית היורדת מן האינסוף, מן ה'שָׁם' האינסופי המכונה בפינו 'שמים', אל הארץ, אל האדם. והשני הוא מימוש שאיפתו של האדם להתרומם, להתעלות אל ה' א-להיו ולחוות את קרבתו. וכאשר רבים שואפים את אותה השאיפה, הרי הם נועדים ומתוועדים יחדיו. תפקידו הראשון של המשכן, באחריותם של הלוויים הוא. הם, אנשי הקודש, הנדרשים לפגוש בשם העם כולו את ההארה הא-להית השורה על המשכן (=שכינה). על כן עליהם להיות קרובים, והמקום, מבחינתם, "משכן העדות" הוא, המעיד על השראת השכינה בישראל. תפקידו השני של המקום, אל בני ישראל הוא מכוון. אין הם ראויים לחוות מקרוב את השראת השכינה. בשבילם, המקום הוא משאת נפש – "אוהל מועד", אוהל הייעוד וההתוועדות – שעליהם להיות מודעים לריחוק שלהם מן האפשרות לממש אותה במלואה, עד כדי כך ש"הזר הקרב יומת". על כן, "מנגד"יחנו. דווקא הדגשת המרחק, הרגשת הריחוק, היא המעצימה את השאיפה, את החתירה אל ה'יעד' ואל ה'ייעוד'.

     גם אלה גם אלה יחנו "סביב" למקום. הלוויים "יחנו סביב למשכן העדות", והישראלים "מנגד, סביב לאוהל מועד יחנו". כי השאיפה המשותפת לכולם מלכדת את לב כולם אל אביהם שבשמים.

     המשכן, האוהל הזמני אשר במדבר, מצא את מקומו הקבוע בבית המקדש אשר בירושלים. גם שם היו "כוהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם"עובדים את עבודת הקודש במקדש פנימה, ושומרים על שעריו לבל יבואו בהם זרים. ואילו העם כולו ראה את המקדש כמקום הכיסופים ומשאת הנפש. ועתה, כאשר בית המקדש עודנו חרב, נמצאים כולנו כ"ישראל במעמדם", "מנגד, סביב לאוהל מועד". (גם הסומכים על הוראת רבותיהם שהתירו את העלייה להר הבית לאחר טבילה אינם מתקרבים אל מקום המקדש עצמו).המרחק הבלתי ניתן לגישור (עדיין)בינינו לבין הקודש פנימה הוא הממחיש לכל אחד מאתנו את המרחק שבינו לבין האינסוף ב"ה, והכיסופים אל מקום המקדש ממחישים יותר מכול את הכיסופים אל מי ששיכן שמו בתוכו. החתירה המשותפת אל היעד הרחוק, אל הייעוד הבלתי נתפס, יש בכוחה ליצור את הוועד, את ההתוועדות, והיא שתפגיש אותנו בסופו של דבר עם ההופעה הא-להית, עם העדות על השכינה השורה בישראל. 

 

להפטרה: "לא תקראי לי עוד בעלי"

בהפטרת השבת מודיע לנו הנביא על שינוי בולט במעמדה של כנסת ישראל אל מול הקב"ה. "והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". עלינו להעמיק בהבנת המושגים 'בעל' ו'איש' ולהבין לאורם את השינוי החל ב'מעמד האשה' בנבואתו של הושע, ולשם כך ננסה לראות דוגמאות שונות בתנ"ך.

     בקשר שבין אברהם לשרה רואים אנו קשר של 'איש' ו'אשה'. "ותקח שרי אשת אברם את הגר… ותתן אותה לאברם אישהּ…". כך גם אצל לאה, הצמאה לאהבתו של יעקב. "כי עתה יאהבני אישי… הפעם יילווה אישי אלי… המעט קחתך את אישי…". כך אצל חנה ואלקנה אישה אשר אהבה: "ויאמר לה אלקנה אישה… וידע אלקנה את חנה אשתו…". וכך גם במגילת רות. "וימת אלימלך איש נעמי… ותישאר האשה משני ילדיה ומאישהּ… ומצאנה מנוחה אשה בית אישהּ… ולנעמי מודע לאישהּ…". בכל המקרים הללו נתפסת מערכת היחסים הזוגית כקשר אהבה של 'איש' עם 'אשה'.

     לעומת זאת, כאשר מוכיח הקב"ה את אבימלך על גזילת שרה, אין הוא מוכיח אותו על הפגיעה באהבתם של אברהם לשרה, אלא דווקא על צד הגזל שבענין. "הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל". דומה לכך היא לשון הכתוב על הניאוף, הנעשה עם אשה "בעולת בעל". ומתאימה לכך גם לשון הפסוק העוסק בתשלום פיצוי לאב על הפלת עובר השייך לו, "כאשר ישית עליו בעל האשה". בכל המקרים, הקשר הזוגי הוא קשר של בעלות. זוהי גם ההתייחסות אל הקשר הזוגי בדבריו של ממוכן במגילת אסתר: "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן… וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", ולשיטתו, גם משפחה בה היתה מערכת היחסים שוויונית, צריכה להשתנות לדעתו, ולפתח מבנה היררכי. "להיות כל איש שורר בביתו".

     קשרי הנישואין – מורכבים יותר. ראשיתן ב'איש' וסופם ב'בעל'. "כי יקח איש אשה… ויצאה והיתה לאיש אחר… – לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה". קשר הנישואין הרגשישהאהבה תפסה בו את המקום המרכזי בראשיתו, איבד במקרה זה את זוהרו והפך לקשר פורמלי של בעלות. מורכבות מעניינת ניתן למצוא אצל בת שבע. "ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה, ותספוד על בעלה". הסביבה, שלא ידעה על הקשר שלה עם דוד, השמיעה לאוזניה שמת "אישה"; אולם היא, שכבר הסכימה לעבור לביתו של דוד, לא הספידה את אוריה אלא כדי למלא את חובתה הפורמלית כלפיו, וספדה על "בעלה".

     לצד הדוגמאות שעמדנו עליהן, ישנן דוגמאות הפוכות, הדורשות הסבר. בשיר ההלל לאשת החיל, בן הזוג הוא ה 'בעל'. "בטח בה לב בעלה… נודע בשערים בעלה… קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה". ואכן מערכת היחסים המוצגת שם היא חד-צדדית ולא ניכר בה ממד שלהדדיות. לעומת זאת, הן בפרשת סוטה והן בפרשת נדרים מדובר דווקא על 'איש'. בניגוד לנואף, הנענש על פגיעתו במישור הפורמלי של ה'בעלות', נתבעת הנואפת על פגיעתה במישור היותר רגשי, מישור ה'אישות'. פרשת נדרים מבטאת לכאורה את בעלותו של האיש על אשתו, עד כדי סמכות להפר את נדריה. אולם ניתן לראות בביטוי 'איש' החוזר בפרשה זו מקור לקביעתם של חז"ל שאין בידיו סמכות כזאת אלא בדברים שבינו לבינה או עינוי נפש – שני תחומים שהעיסוק בהם יכול לבטא את האהבה שבין בני הזוג, ולא תחומי חיים אחרים, בהם נשמרת עצמאותה של האשה.

     לאור כל זאת נעמוד על ההבדל שבין 'איש' לבין 'בעל'. 'איש' מבטא יחס יותר שוויוני, "בגובה העיניים", בעוד ש'בעל' מבטא יחס יותר היררכי, סמכותי. מערכת היחסים הזוגית של ה'איש' מתאפיינת באהבה, בעוד שה'בעל' מזמין יחס של כבוד, ואולי אף מידה של יראה. בין 'איש' ל'אשה יש הדדיות, בעוד שבקשר של ה'בעל' יש צד פעיל וצד סביל. אצל ה'איש' בולטת השותפות, בעוד שאצל ה'בעל' נראה היחס יותר רכושני, בעלני. היחס של ה'איש' הוא יותר רגשי, טבעי, בעוד היחס של ה'בעל' הוא יותר חוקי, פורמלי.

     נוכל להעמיק יותר דרך הזוג הראשון בתורה. בבריאת העולם מדובר על 'איש' ו'אשה'. האשה נקראת בשם זה "זאת הפעם עצם מעצמַי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", כביטוי של קשר טבעי ועמוק. אולם לאחר החטא בגן עדן השתנתה מערכת היחסים, והקב"ה מקלל את האשה בכך שאומר לה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". כגמול על כך השימוש לרעה בכוח הפיתוי, נדרש האיש לפתח את כוח השליטה, ושמם של בני הזוג הופך מ'איש' ו'אשה' (קשר מהותי, עמוק)ל'אדם' ו'חוה' (קשר פונקציונלי, תפקודי), עד עת התיקון.

     אולם בהמשך ההיסטוריה, יש לעלות מ'בירא עמיקתא' ל'איגרא רמה'. מאז חטא גן עדן, ומראשית יצירתו של עם ישראל, הקשר של הקב"ה עם האדם הוא סמכותי. הקב"ה מצווה, האדם והעם מצייתים מתוך כניעה, מתמרדים, ויש צורך להכניעם. "אשר המה הפרו בריתי ואנוכי בעלתי בם". אולם לא כך יהיה לעתיד לבוא. עם ישראל יפתח עצמאות ויכולת שליטה עצמית גבוהה. מתוך כך יפתח כלפי הקב"ה יחס של אהבה והזדהות,  "נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה", והקשר יהיה יותר הדדי, בבחינת"כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר". אז לא יהיה צורך עוד בהפעלת כוחנית של סמכות. על כך אומר לנו הושע בנבואתו:
לכן הנני מפתֶיה והולכתיה המדבר, ודיברתי על לִבה… והיה ביום ההוא, נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי…  ואירשתיך לי לעולם, ואירשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, ואירשתיך לי באמונה, וידעת את ה'. 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים