לפרשת בראשית

חובתנו על ארץ ישראל

היסוד של הצידוק המוסרי שלנו להגן על עצמנו בהיותנו יושבים בארץ, הוא ההכרה בכך שארץ ישראל היא שלנו. שהרי אם הארץ איננה שלנו, ואין אנו כאן אלא עם של שודדים חמושים שלקח את ארצו של עם אחר, מהי זכותנו להילחם במי שמבקשים לממש את "זכותם הצודקת" ולסלק אותנו ממה שלקחנו שלא כדין?
    אלא שכאן מתחיל המלכוד. ממה נובעת זכותנו על הארץ? אם נדבר על זכותנו ההיסטורית עליה, האם אכן מבקשים אנו לטעון שיש להחזיר את כל אמריקה לידי האינדיאנים? ואף אם נאמר שאכן כן, האם זכותנו ההיסטורית שלנו אכן מבוססת דיה? האם לא הורשנו מפנינו את שבעת עמי כנען? האם מוכנים אנו לבסס את הצדק שלנו על "רצחת וגם ירשת"? (ואגב, אחד הטיעונים השקריים אך מאד מעניינים של התעמולה הערבית הוא: אנו צאצאיהם של הכנענים, ולנו הזכות על הארץ…).
    יתירה מזאת. המשפט העברי עצמו קובע עקרונות לגבי חוקיותו של כיבוש מלחמתי, ולמרבה ההפתעה, הוא… מאשר אותו. כידוע, נאסר על עם ישראל לכבוש את ארץ מואב בימי משה רבנו. אולם מאחר שחלק מארץ מואב נכבש עוד קודם לכן על ידי סיחון, הותר לבני ישראל לכבוש מידו את אותו חלק ממואב. ומכאן למד המשפט העברי את העיקרון שקנין הנעשה על ידי כיבוש מלחמה, תופס מבחינה חוקית-משפטית. ואם כן, הרי אנו עצמנו מודים, על פי עקרונות המשפט שלנו, שאין להסתמך על זכויות היסטוריות. וכיצד נסתמך על טיעון זה עצמו כשאנו נזקקים לו?
    דומה כי הבעיות העומדות על הפרק מביאות אותנו אל רגע האמת. לא נוכל להסביר לאף אחד, ואף לא לעצמנו, את זיקתנו לארץ ישראל, אלא מן המקור העמוק ביותר, שהוא הוא האמת הפנימית שלנו כעם. לא ניתן להימנע מלפנות אל דברי רש"י בראשו של ספר בראשית, האומר, "שאם יאמרו לנו אומות העולם: ליסטים אתם – נאמר להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". קביעה א-להית זו באה לעולם עוד לפני היווצרותה של זכות היסטורית כלשהי עלי אדמות. קביעה א-להית זו קדמה לכל ריבונות של עם בעולם על ארץ כלשהי. יש אדון לעולם. את זכותו של בורא העולם על הארץ איש לא יוכל לשלול. רק מכוח זה יושבים אנו על האדמה.
    ואם יאמר האומר: כיצד תשכנע בכך את כל עמי תבל? האם מאמינים הם בה' ובמשה עבדו? תשובתנו לכך היא: כן ואכן. בל נשכח, הספר הנדפס במספר הרב ביותר של עותקים, הספר המתורגם למספר הרב ביותר של שפות, אינו אלא ספר הספרים, התנ"ך. כל העולם הנוצרי מאמין בו במידה זו או אחרת, וודאי שרואה בו ספר מקודש. גם כל העולם המוסלמי מכיר בו.
    זאת ועוד. העולם בו אנו חיים כבר ויתר מזמן על חיפוש אמת מוחלטת ומוכחת. הוא מנסה למצוא איזון בין עמדות שונות, ומתחשב במידה רבה ברמת השכנוע הפנימי והכנות העצמית של כל מי שמעלה טענה כזאת או אחרת. נשיא ארצות הברית הסיר את הכובע בפני אנואר סאדאת, כאשר אמר, בשכנוע עמוק, שכל גרגר חול של אדמת סיני הוא "אדמה מצרית קדושה". די היה בוודאות הפנימית שלו כדי להטות את הכף לטובתו כנגד טיעוניה המלומדים וההגיוניים, אך מגומגמים, של ממשלת ישראל. על כן העיקר הוא השכנוע הפנימי שלנו. כדי להבין שאנו צודקים, אין אנו זקוקים ללגיטימציה הבאה מכוח הבנה של עם כזה או אחר. הסכמה רחבה איננה קריטריון לאמת. לעתים, ההיפך הוא הנכון. כבר אמר האומר, כי "האמת כבדה, על כן נושאיה מועטים". הברית שכרת א-להי ישראל עם עמו וארצו זוהי אמת מוחלטת, שלא מתבססת על היגיון אנושי הנתון לוויכוח, על תפיסת מוסר הנתונה לשינויים ולאופנות, או על תפיסת משפט העוברת שינויים חדשים לבקרים על פי האינטרסים של המדינות המעצבות את המשפט הבינלאומי. זיקתנו לארץ נובעת במישרין מדבר ה' בתורתו ובפי נביאיו, מאותה אמירה שמכוחה קמנו כאומה ואשר בלעדיה לא היינו מתקיימים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול…".
    זכורני, כאשר הייתי בשבת פרשת בראשית בסעודה שלישית בביתו של מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, ואף הוא נשאל את השאלה הזאת. את תשובתו לא אשכח, כאשר קרא את הפסוק שמביא רש"י: "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", תוך שהוא מדגיש בהטעמה ובניגון את המילה 'לעמו'. כאשר עם ה' יכיר את כוח מעשיו של ה' א-להיו, יכירו בכך גם הגויים.
    אל לנו להתבייש לקרוא בגלוי ובעוצמה בשם ה' הנקרא על עמנו ועל מדינתנו:  ישרא-ל.  הן לכך נוצרנו על ידי קורא הדורות מראש. נטה את אוזננו אל חזון ישעיהו אשר חלק ממנו נקרא בהפטרת השבת:

כה אמר הא-ל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים… (מב, ה-ו). ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל (מג, יב). ואצרך ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות (מט, ח).

אם מדינת ישראל – אולי שלא מדעתה – קוראת בשם ה' בפני כל מי שמביט בנפלאות תקומתה ובפלאי קיומה והתפתחותה; אם עם ישראל – אולי שלא ברצונו מייצג בעצם קיומו ושרידותו את דבר ה' המופיע בתנ"ך; מדוע לא נאמר זאת בפה מלא ובגלוי? מדוע נתכחש לעצמנו ונברח מעצמנו? האם מישהו 'יקנה' את השקר הזה שאנו עושים בנפשנו?
    אכן אין לנו "זכות טבעית" על ארץ הקודש, כזכותו של כל עם על ארצו. הקשר שלנו אליה הוא באמת לא טבעי. הוא על-טבעי, ועל כן הוא מחייב מאד. בלשון אחרת, עלינו להודות בכך שהארץ אכן איננה שלנו. אין לנו זכות עליה. יש לנו חובה עליה. את ייעודנו הא-להי, כפי שניתן לנו בתנ"ך נוכל לממש במלואו דווקא בהיותנו על הארץ שניתנה לנו לשם מימושו של ייעוד זה. על כן עלינו לקיים כאן בארץ חברת מופת מוסרית שתהיה אור לגויים בכל תחומי החיים, ונסביר לעולם כולו כי הקב"ה הוא שנתן לנו את הארץ כדי לממש בה את החזון הזה. העולם המערבי – שערכיו המוסריים ומשמעותם הרוחנית של חייו התמוטטו עם בוא העידן הפוסט-מודרני, שקיומו הפיסי התערער מאז נפילת מגדלי התאומים, שקיומו של הסדר המדיני שלו מאויים במשבר הגירה ההולך ומחריף מצפה לבשורה חדשה שתבוא מעם הנצח העתיק המחדש את ימיו כקדם. אם נלך בדרך זו, אזי חזקה היא אמונתנו כי לא ירחק היום עד תכיר האנושות כולה בחובתנו על הארץ כולה, ויתקיים בנו חזון ישעיהו:
והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים… (ב, ב-ג).
 

שני המאורות ושתי המאֵרות

שני מאורות ברא הקב"ה ביום הרביעי לבריאת העולם. שווים בגודלם נבראו. אכן הגודל הנראה לעין של השמש ושל הירח הוא זהה בדיוק (וכבר עמד על כך פרופ' אביעזר בספרו 'בראשית ברא'). אבל החמה נשארת בגודלה תמיד, ואילו הלבנה הולכת ומתמעטת וחוזרת ומתמלאת מידי חודש בחודשו. תופעה זו הוסברה על ידי חז"ל בגמרא (חולין ס' ע"ב):
אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם! וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי עצמך.
אידיאל גדול הציב הקב"ה בפני עולמו: ליצור שני יצורים שווים שיחלקו ביניהם את תפקידי השליטה בעולם. הבריאה לא עמדה באתגר. גם כאשר כולם שווים, תמיד יש מי שרוצים להיות "שווים יותר". הלבנה, במקום לחשוב כיצד להיות "היא עצמה" ולמלא את תפקידה הייחודי בתור המאור המופיע בלילה, נושאת היא את עיניה על מעמד יותר בכיר כלפי אחרים. "קטרגה הירח. איבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה. חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה"(הרב קוק, אורות הקודש). החל מרגע זה פורץ מאבק. במקום למלא את תפקידו, שואף כל אחד להתנשא על חבירו. השלום בעולם המבטא את המקור האחד של הכול לא מתממש.
    התוצאה לא מאחרת לבוא. ברגע שנפתח מאבק – אמנם יש מנצחים, אבל יש גם מפסידים. שני המאורות הגדולים, שלא הצליחו להתאחד ולמלא את תפקידם המשותף בתור 'מאורות' בכתיב מלא, כפי שמופיע בציווי "יהי מאורות",נתגלו בתור 'מאֵרות' (=קללות)בכתיב חסר, כפי שמופיע בפסוק "ויעש א-להים את שני המאֹרות…". דווקא הלבנה, שתלונתה היא שפתחה במערכה נדרשת על ידי הבורא: "לכי ומעטי את עצמך".
    דוק ותשכח. מתי נחסרת הלבנה? כאשר היא עומדת באותו צד של השמש ומופיעה בשמים בשעות היום, זמן ממלכתה של החמה – כאשר היא לא ממלאת את תפקידה הייחודי ומנסה להתחרות ב"מגרש הביתי" של מלכות החמה. ומתי מתמלאת הלבנה? כאשר היא עומדת מול השמש ומבקשת להאיר בזמן המיועד לה והמיוחד בשבילה, שעת הלילה.
    מתוך כך אפשר לראות את המשמעות הרעיונית העמוקה של ליקויי המאורות, המבטאים יותר מכל את המאֵרות העלולות להימצא במאורות. ישנן תרבויות הרואות בליקוי החמה או הלבנה סימן מבשר רעות, אולם "לא כאלה חלק יעקב". נאמנים עלינו דברי הנביא ירמיהו (י, ב): "כֹּה אָמַר ה', אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". המשמעות של הליקוי היא לא במישור של חיזוי העתיד אלא במישור הרעיוני.
    תפקידם של השמש והירח הוא"להאיר על הארץ". כאשר השמש והירח עומדים שניהם באותו כיוון בדיוק, נוצר מצב שהלבנה מסתירה את אור החמה ומונעת ממנו להגיע אל הארץ. אורה של החמה לא יוכל להגיע אל הארץ אלא אם כן תנוע הלבנה במסלולה הייחודי, ולא תיגע במסלול אורה של החמה. מאידך גיסא, יכול להיווצר מצב הפוך. אם הלבנה עומדת בניגוד מוחלט לחמה, בדיוק מצידה השני של הארץ, הצריכה להיות מוארת באורם של שני המאורות אזי הארץ חוצצת ביניהן, ואז לוקה אורה של הלבנה. הלבנה תאיר במילואה רק כאשר תעמוד מנגד לחמה, מן הצד המיוחד שלה, אך לא כמתנגדת לה אלא כמשלימה אותה.
    תיקונם של ה'מאֵרות' ושיבתם להיות 'מאורות' יבוא באותו יום בו יתקיים: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".
 

בין אדם ל… קוף מפותח

כל ילד בישראל יודע כי האדם נברא בצלם א-להים, עפר מן האדמה. אולם בגיל מבוגר יותר, בשיעורי הביולוגיה, לומדים רבים מן התלמידים כי האדם לא נברא כפי שמסופר בתורה, אלא נוצר מן הקוף.
    לא אכנס כאן לפולמוס המקובל, ולא אבקש להפריך את תקפותה של תיאוריה זו, לא מן ההיבט המדעי ולא מן ההיבט התורני. מקובלני מפי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, כי כדי שתהיה סתירה בין תורה לבין מדע, צריך לוודא שמה שאומרים בשם התורה באמת יהיה תורה, ומה שאומרים בשם המדע באמת יהיה מדע. כאן שני התנאים לא מתקיימים. מחד גיסא, למדע אין אפשרות להוכיח באופן חד-משמעי שאכן כך היה. ומאידך גיסא, אין להוציא מכלל אפשרות את הפירוש שהקב"ה ברא את האדם מן האדמה – לא במישרין, אלא דרך תהליך התפתחותי ארוך ומורכב. על כן אבקש לדון בסוגיא זו רק מן ההיבט המוסרי והערכי. ומבחינה זו, ניתן למצוא "ארבעה מראות נגעים" בטענה כי אביו מולידו של המין האנושי אינו אלא הקוף.
    הבעיה הראשונה היא עצם הצבת אלטרנטיבה לבריאת העולם על ידי הקב"ה. עד אז העידה הבריאה על בוראה. אם יש עולם קיים, חייבים אנו להסיק מכך כי יש מי שברא אותו. אולם מרגע שבאו אנשי מדע וטענו כי ייתכן שהעולם ומלואו נוצרו בתהליך התפתחותי, הדברים אינם מובנים יותר מאליהם, ונדרש יותר מאמץ אינטלקטואלי כדי להוכיח מן הבריאה על קיומו של הבורא.
    הבעיה השנייה היא "מותר האדם מן הבהמה איִן".התביעה המוסרית המופנה כלפי האדם שלא לנהוג על פי האינסטינקטים שלו כחיה בג'ונגל, אלא לחיות חיים מוסריים בנויה על ההכרה בכך שהאדם שונה במהותו מן הבהמה. יהודים מאמינים ידברו על צלם א-להים שבאדם ועל "נשמה שנתת בי טהורה היא". אחרים ידברו על 'צלם אנוש' או על 'הומניזם'. גם אלה גם אלה מכירים בייחודיותו של האדם. אולם אם האדם אינו אלא קוף מפותח, אזי מכוח מה נוכל לתבוע ממנו לחיות חיי אדם ולא חיי בהמה או חיית טרף? יתירה מזאת. מה ההבדל בין שחיטת תרנגולת לבין רציחת אדם? אם האדם הוא רק "תרנגולת פלוס" (וליתר דיוק – "תרנגולת פלוס מינוס"), וגם חייה של התרנגולת אינם אלא מכונה כימית משוכללת, מה בכלל רע ברציחה?
    הבעיה השלישית היא אובדן המצפון. אם האדם הוא פרי התפתחות מקרית מן הקוף, וכל תכונותיו הייחודיות אינן אלא תוצאות מקריות של התהליך ההתפתחותי, כיצד נוכל לראות את עצמנו מחוייבים למצפון האנושי? לשאיפה הטבעית של אדם למשמעות, לערכים? אם אין לאדם נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל", לא ניתן להתייחס ברצינות אל הנטיות המוסריות והערכיות הנמצאות בו.
    הבעיה הרביעית היא "חוק הג'ונגל". ההסבר המקובל בין אנשי המדע טוען שמה שנותן לעולם החי את כיוון ההתפתחות שלו הוא "מלחמת הקיום". הכול לוחמים בכול. החזק טורף את החלש, ולפחות דוחק את רגליו. כתוצאה מכך, שורדים בכל מין דווקא החזקים, המנצחים את החלשים במלחמת הקיום, ורק הם אלה שזוכים להעמיד מתוכם את הדורות הבאים. המסקנה העולה מכאן היא הצדקת "חוק הג'ונגל" גם ביחסים שבין בני אדם. אם זהו חוק הטבע שהביא ליצירתו של האדם, מדוע יהפוך חוק חיים טבעי כמו זה למעשה בלתי מוסרי? יתירה מזאת. אם "מלחמת הקיום" היא הדוחפת את ההתפתחות של עולם החי בכלל, ושל האדם בפרט, הרי ויתור עליה פירושו ויתור על התקדמותו של המין האנושי. ואם כן, מי שחש אחריות כלפי מין האדם, עליו לעודד את אותה מלחמה, ולא לדכא אותה על ידי עקרונות מוסריים.
    עיקרון זה, המצדיק את "חוק הג'ונגל", בא לידי יישום בדורות האחרונים בשתי תיאוריות. הראשונה שבהן היא "הדרוויניזם החברתי" – תפיסת עולם חברתית-כלכלית שהיתה מקובלת בארה"ב לפני כ-150 שנה. האוחזים בה דגלו ב"כלכלת שוק" חופשית ותחרותית ללא כל מגבלות וללא כל רגישות. החזק ישרוד והחלש ייפול. לדעתם, היה פסול ערכי בכל מחוייבות כלפי החלשים והעניים, הן ברמה הממשלתית והן ברמה האישית. תפיסה זו כונתה בצדק לפני כמה שנים על ידי שר בכיר בממשלת ישראל כ"קפיטליזם חזירי". השנייה והנוראה שבהן היתה לא אחרת מאשר "תורת הגזע" של הנאצים ימ"ש, אשר עודדה את העם החזק ללחום מלחמת חורמה בכל העמים ה'נחותים', מתוך מגמה "להשביח את המין האנושי".
    זהו הוויכוח העמוק בין התפיסות: בין מי שרואה בחיים רק מכונה משוכללת, ורואה באדם רק חיית טרף מפותחת, לבין מי שרואה את האדם כנברא בצלם א-להים, אשר המוסר הא-להי והערכים הא-להיים גנוזים באישיותו.
 

"מאיש לוקחה זאת"

מצלעו של האיש נבראה האשה. המדקדקים בסימני הטעמים יבחינו בכך שאין זו 'צלע' במלעיל, דהיינו: עצם מעצמות החזה, אלא 'צלע' במלרע, דהיינו: צד אחד שלם של הגוף. א"כ, לא היתה זו עצם אחת ויחידה שנלקחה מן האדם, כי אם צד שלם של כל גופו. ואכן אמרו חז"ל כי הקב"ה ברא יצור אחד שהוא דו-מיני, ולאחר מכן "חתך" אותו לאורך והפריד אותו לשניים. ומאליה עולה השאלה: מדוע? אם הקב"ה רצה שניים, מדוע ברא אחד? ואם רצה אחד, מדוע הפך אותו לשניים?
    רעיון עמוק למדנו כאן מדברי חז"ל. "דרך גבר בעלמה" היא אחת מסודות הבריאה, שאפילו שלמה המלך בחכמתו לא הצליח לפענח. אבל דרך בריאתו של הזוג הראשון היא אב-טיפוס לכל הזוגות הבאים אחריהם. אמנם האיש והאשה באים לעולם כגופים נפרדים זה מזה, אבל נשמה אחת יש להם. עם בואם לעולם, "נחתכה" הנשמה ונחלקה לשני גופים. שני חצאיה של הנשמה משוטטים בעולם ומחפשים את השלמתם. אך לכשימצאו שני החצאים זה את זו, כאשר בהכרתם אינם "זוכרים" כלל את הזמן בו היו מאוחדים, והם בוחרים זה בזו מתוך הכרה אישית ובחירה חופשית מתברר שבחירה "חופשית" זו לא באה אלא לחשוף את האחדות המקורית. קשר זה, כאשר הוא נוצר, מאחד בתוכו את הטבע הא-להי עם הבחירה האנושית גם יחד.
    גם ביחסו של האדם לקב"ה ניתן לראות את אותו תהליך. הנשמה, מטבעה, שואפת להידבק בבוראה. האדם, משעה שננער לצאת ממעי אמו ויצא לאוויר העולם, לא חש בזה בהכרה הגלויה שלו. נדמה לו שאפשר אחרת. יש לו בחירה חופשית. אך אם זכה לקיים "ובחרת בחיים", זוכה הוא לחשוף את הטבע העמוק של נשמתו. גם כאן, ההיעלמות של הטבע הא-להי אל מתחת לסף ההכרה, הוא הנותן מקום לבחירה האנושית; וכאשר הוא בוחר בטוב, זוכה הוא לאחד את הטבע המקורי עם הבחירה האנושית.
 

רֵעים האהובים

שמות שונים נותנת התורה לאשה, וכנגדם לאיש. פעם היא אשה, והוא לה איש. פעם היא חוה, והוא לצדה אדם. ובסוף הפרשה עוסקים אנו בבנות האדם, ולעומתן בני האלוהים. ולא דבר ריק הוא. נראה כי החלפה זו של השמות מבטאת תכנים שונים הממלאים את הקשר הזוגי: הרעות, ההורות והמשיכה הגופנית, ולצדם גם השירות והבעלות.
    הנימוק לבריאת האשה הוא הרעות: "לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו"(כנגדו מפרש הנצי"ב מוולוז'ין לפי תכונתו). הבדידות, הלבדיות, היא דבר "לא טוב". אין בו נתינה. אין בו הטבה. הרֵעוּת שבין האיש לאשתו היא הביטוי לערך ה'טוב' המתממש בקשר הזוגי. והמימוש המעשי לכך הוא השירות ההדדי, ה'עזר' הבא מן האשה לאישה במקביל (=כנגד) לנתינה שלו אליה. תוכן זה של קשר בא לידי ביטוי גם בשמותיהם של שני בני הזוג: 'איש' ו'אשה'. האשה נקראת בשם זה מפני שלוקחה מן האיש. "לזאת ייקראאשה, כי מאיש לוקחה זאת". זהו שם אחד בשתי הטיות, המבטא את אחדותם של שני בני הזוג, כמרכיבים של מערכת זוגית אחד; ובכך נרמז גם שם ה' החופף עליהם בבניית ביתם: י' באיש עם ה' באשה.
    שונה הוא היחס בהמשך הפרשה, לאחר חטא גן עדן. לא 'אשה' שמה כי אם 'חוה'. לא רעיה לבעלה כי אם "אֵם כל חי". ולא זו בלבד, אלא שעליה להשקיע את חייה בגידולם של החיים היוצאים ממנה. "הרבה הרבה עצבונך והֵרונך, בעצב תלדי בנים". אף האיש לעומתה, לא 'איש' שמו, כי אם אדם, על שם האדמה ממנה נוצר. במוקד הקשר הזוגי עומדת ההורות. האדם מבטא בשמו את המוצא בעבר, וחוה הורידה במגעה את הרֵעוּת ממעלתה ומטהרתה ואיימה להפוך אותה מקשר של נתינה הדדית לקשר של לקיחה הדדית, מקשר שראשו נעוץ בעולם הרוח, אל קשר שעיקרו בעולם הגוף. התיקון לשיבוש זה בסולם הערכים הזוגי בא בהעמדת ההורות במרכז הקשר. המחוייבות המשותפת לגידולם של הילדים, ההתמסרות של כל אחד מבני הזוג לתפקידו בטיפוחם מעצבים מחדש את הממד הערכי של הקשר הזוגי. חוה מתמסרת להריון וללידה, ואדם מתמסר בזיעת אפו לפרנס את העוללים שבאו לעולם.
    אולם האנושות, בהמשך דרכה, לא מקבלת בקלות את התביעה להעמדת הקשר הזוגי על בסיס ערכי גבוה. המשיכה כלפי מטה מתגברת. למך נושא שתי נשים, ומחלק ביניהן את התפקידים: עדה להיריון ולידה. צילה לקשר גופני. אצלו לא תוכל ההורות לרומם את הזוגיות ולהתרומם מעל לממד הנמוך שבמשיכה הגופנית. בעוד שעדה הביאה לעולם ילדים שעסקו ביישובו של עולם, בצד הכלכלי (=מקנה)ובצד התרבותי (=מוסיקה), אותו "ילד פנצ'ר" שנולד מצילה תובל קין הוא היה "אבי לוטש כל נחושת וברזל" והביא לעולם את כלי המוות והרצח… (אם כי אין להתייאש מן היכולת לתקן גם מתוך נפילה זו. אחותו של תובל קין היא נעמה…).
    וההידרדרות נמשכת. "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי יפות הן, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", לפי החשק הרגעי. לא 'איש' ולא 'אשה', לא 'אדם' ולא 'חוה', כי אם 'בנים' ו'בנות'. אין כאן לשון יחיד אלא לשון רבים. אין כאן לשון המבטאת ברית של זוגיות. לא רואים אות ברית של רעות. 'וו החיבור' הוסרה מן ההתקשרות הזוגית, ולא נותר בה כי אם "רבה רעת האדם בארץ". נעלמה גם הברית של ההורות. גם האות ת', המורה על ההמשכיות לעתיד הרחוק, נעלמה מן הקשר, ומה שנותר הוא "רק רע כל היום". תחת אהבה באה תאווה. תחת רעות והורות באו יצריות גסה והפקרות. על כך אומר הקב"ה: "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר", כלומר: "הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר, שהוא כינוי על התאווה"(הנצי"ב).
    מתוך נקודת השפל של ההידרדרות, בוקעת קרן האור של האנושות, ממנה תתחיל לצעוד אט אט לקראת תיקונה, לחיי משפחה ערכיים של הורות, ואף של רעות. "ונח מצא חן בעיני ה'".
    בדורנו רואים אנו את היכולת להתקדם. אמצעי המניעה מחד, ושיטות ההפריה המתקדמות מאידך, מאפשרים ניתוק בין הזוגיות לבין ההורות. אמצעי האילחוש (כמו אפידורל)משחררים את האם מקללת "בעצב תלדי בנים". הטכנולוגיה המודרנית משחררת את האב מקללת "בזיעת אפך תאכל לחם". סכנה גדולה יש בכך, כדי לגלוש להפקרות. אולם אתגר גדול יש כאן, לשוב אל הרעות אשר היתה בגן עדן קודם לחטא. ועל כך נצטרף לברכה הנאמרת תחת כל חופה: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

 

על הבכורה ועל הבחירה

 שני בנים היו לו לאדם הראשון: קין והבל. קין היה הבכור; אך הבל זכה להיות הנבחר. ויכוח רעיוני עמוק  קופל בפסוקים המעטים של התורה, כאשר הם מתארים את מעשיהם של שני האחים.
    קין מביא "מפרי האדמה"סתם. הבל, לעומתו מביא "מבכורות צאנו ומחלביהן"– דהיינו: את החלק הנבחר. ממה נבעו שתי גישות אלו? עלינו לומר שבשאלת הבחירה נחלקו. לדעתו של קין, הכל קדוש בשווה. אין הבדל בין פרי אדמה משובח לפרי רקוב. בפני הקב"ה הכול שווים – כל פירות האדמה, וכמובן, כל בני האדם. הבל, לעומתו, טען שיש בחירה. אמנם כל מה שיש בעולם הוא חלק מן היצירה הא-להית, אבל יש חלקים נבחרים, שהם שייכים יותר אל הקדושה. ואם לא הכל קדוש בשווה, והקב"ה שורה דווקא על בחיריו יש לומר שגם מעשים נבחרים נדרשים כדי לתת מקום לשכינה לשרות שם. אך אם בין כה וכה הכול קדוש בשווה, מדוע להתאמץ ולהתנהג כאיש קודש מיוחד העושה מעשי קודש מיוחדים?
    מסתבר שהמחלוקת לא צמחה בחלל ריק. לכל ארכו של ספר בראשית רואים אנו זוגות של אחים: הצעיר נבחר, והבכור נדחה. גם הבל היה הבן הנבחר, והדבר התבטא בכך שנולדו עמו שתי אחיות תאומות, בעוד שעם קין נולדה רק אחות תאומה אחת. קין, כתגובה, ביקש לכפור בכל רעיון הבחירה, לאמור: אם לא אני הנבחר אזי אין בחירה א-להית כלל. וכשראה שמן השמים הסכימו עם הבל, בכך שדווקא קרבנו התקבל ביקש למחוק את בחירתו של הבל בדרך אחרת. "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו".
    בעימות שבין קין להבל, ניתן לראות אב-טיפוס בין עם ישראל, העם הנבחר, לבין העמים כולם. ומי שיעמיק יותר, ימצא כי טענותיו של קין שזורות הן בשיטתו האידיאולוגית של קורח, אשר טען כי "כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ה'". ובעקבותיהם צועדת הנצרות, אשר באה לבטל את סגולת ישראל, עד שהגיעה מתוך כך לביטול כל התורה כולה. וסופה שניסתה להוביל את העם הנבחר אל "הפיתרון הסופי"…
 

הרצח הראשון

מזועזעים אנו בכל פעם מחדש עקב מעשי הרצח הגואים בחוצותינו. לא לזאת פיללנו כאשר הקמנו את מדינתנו. סיבות שונות הן למעשי הרצח: על ממון ועל כבוד, על רומנטיקה ועל אידיאולוגיה, ולצערנו גם על עוד דברים.
    עיון בדברי חז"ל אודות הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית יכול לשפוך אור על סוגיא כאובה זו. וכך אומר לנו המדרש (בראשית רבה, פר' כ"ב סי' ז'):
על מה היו מדיינים? אמרו, בואו ונחלוק את העולם: אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר (=זה אמר): ארעא דאת קאים עליה דידי (הארץ שאתה עומד עליה שלי). ודין אמר: מה דאת לביש דידי (=מה שאתה לובש שלי). דין אמר: חלוץ (בגדיך ונעליך). ודין אמר: פרח (=באוויר). מתוך כך "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".
הוויכוח כאן נסב על עניינים כלכליים. אך אין זה הסבר מספיק. אם כל העולם שייך לשני אנשים בלבד, האם יחסר משהו למישהו אם יתן דבר כלשהו לאחיו? עמידה זו "על הפרנציפ" לא צורך כלכלי יש בה, כי אם עמידה עיקשת על כבוד מדומה. וכך גם בהמשך:
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: …זה אומר: בתחומי בית המקדש נבנה. וזה אומר: בתחומי בית המקדש נבנה. ומתוך כך "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".
כאן הוויכוח הוא על נושא דתי, ולפנינו אב-טיפוס לג'יהאד. אך גם כאן ניתן לראות כי לא האמת הדתית היא סלע המחלוקת ביניהם. איש אינו טוען לכך שהוא ורק הוא נושא את דגל האמת הדתית. לא נתווכחו אלא על השאלה הטכנית: בחלקו של מי ייבנה בית המקדש? מי יזכה ליוקרה השמורה לכוהני הא-ל (וליתר דיוק: כוחני הא-ל)? וכך גם בפיסקה הבאה:
אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה, שאני בכור. וזה אומר: אני נוטלה, שנולדה עמי. ומתוך כך "ויקם קין…".
כאן פוגשים אנו את הרצח הבא על רקע רומנטי. אך גם כאן, לא האישה היא האשמה ברצח. עם כל אחד מהם נולדה אחות תאומה. לכל אחד מהם יש אישה משלו. לא נתווכחו אלא על אותה "תאומה יתירה", שרכישתה נותנת לבעלה תוספת של יוקרה באותו עולם קטן.
    לא הכסף ולא הרומנטיקה, לא הדת ולא האידיאולוגיה הן המביאות למעשי הרצח הנוראים; כי אם יצר אחד: יצר הכבוד…
    על כן לא יועילו כל המחשבות לבער את הרצחנות על ידי שיוויון כלכלי או חופש רומנטי, על ידי ביטול האידיאלוגיות וביעור הדתות, כל זמן שיצר הכבוד החבוי בלב האדם רע מנעוריו. זוהי תשובתנו לשירו הנורא של איש ה"חיפושיות" ג'ון לנון "דמיין":
דמיין שאין גן עדן
– זה קל אם תנסה
שאין שאול תחתינו,
ממעל דוק עבה;
דמיין את כל האנשים
חיים בשביל היום…
דמיין שאין מדינות
זה לא דבר קשה
שום דבר להרוג או למות למענו,
והיעלמות כל הדתות;
דמיין את כל האנשים
חיים חיי ש-לום.
אולי תאמר שאני סתם חולם,
אך אני איני היחיד;
מקווה שיום אחד תצטרף אלינו
והעולם יהיה אחד.
לא "מגדל בבל" חדש דרוש לנו, כי אם תיקון המידות, ובעיקר ענווה. "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך… למען חייך".
 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים