לפרשת דברים

"אלה הדברים"

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…".ספר שלם נדרש כדי להכיל את נאומו הגדול של משה, שנמשך שבוע שלם.
    ניגוד חריף יש בין פסוק זה לבין מה שהעיד משה בעצמו על עצמו בזמן שביקש הקב"ה להקדישו לנביא. וכך אמר אז משה: "לא איש דברים אנוכי… כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". כיצד א"כ הפך משה מ"לא איש דברים"לבעל ספר "אלה הדברים"?
    על כך עונה המדרש במשל:
לאדם שהיה מוכר ארגמן… הציץ המלך ושמע את קולו. קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך, שהיית אומר, הרי ארגמן. ואתה אומר, לא כלום?! אמר לו: מרי, אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה: לפני הקב"ה, שברא את הפה ואת הדיבור, אמר לו: "לא איש דברים אנוכי". אבל אצל ישראל כתיב בו: "אלה הדברים".
כאשר עומד משה לפני הקב"ה ומשווה את עצמו אל מה שנדרש ממנו, כאשר הוא יודע כי כבד פה וכבד לשון הוא מצד עצמו – הוא אומר: "לא איש דברים אנוכי". אבל כאן עומד הוא לאחר שקיבל עליו את שליחותו של הקב"ה, שהוא אשר "שם פה לאדם". עתה יודע הוא כי "איש דברים"הוא – לא מכוח עצמו אלא מכוחו של הקב"ה. ועל כן תחילת הנאום של "אלה הדברים"הוא "ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור…".
 

פנו וסעו – לכם!

"פנו וסעו לכם, ובואו הר האמורי ואל כל שכניו… ראה נתתי לפניכם את הארץ. בואו ורשו את הארץ…". דברים אלו של משה רבנו, חותם נעים מונח בהם. הביטוי "בואו ורשו"אינו נשמע כקריאה למלחמה עקובה מדם אלא כהזמנה למסע טיולים. יתירה מזאת. פרופ' נחמה לייבוביץ' ע"ה עמדה על הביטוי 'לך' או 'לכם', שפירושו הוא דבר נעים ומועיל לאדם ולא דבר הנכפה עליו מבחוץ לטובת המצווה. כאשר הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "לך לךמארצך"מפרש רש"י על המקום: "להנאתך ולטובתך", כלומר: לך למען עצמך, לטובתך. גם בפרשת המרגלים אומר הקב"ה למשה: "שלח לך", ואף שם מפרש רש"י: "לדעתך", כלומר, למען האינטרסים שלך. גם הציווי שנאמר לאברהם אבינו: "ולך לךאל ארץ המוריה"מתברר בדיעבד כדבר שבא לטובתו של אברהם. כאן מצווה הקב"ה: "פנו וסעו לכם". ואף כאן עלינו לפרש: "להנאתכם ולטובתכם". וכך יתפרש גם הפסוק בהמשך: "רב לכםסוב את ההר הזה, פנו לכםצפונה".
    תמוהים הם הדברים, לכאורה. הרי ארץ ישראל מלאה היתה בשבעה עממים גיבורים וחזקים, וביניהם ילידי הענק. האם כיבוש הארץ הוא כל כך קל ופשוט? הרי בכל מקום למדנו כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, ובלי נכונות לעמוד בייסורים לא ניתן לקנות את הארץ קנין אמיתי!
    שתי תשובות ניתן לענות על שאלה זו. הראשונה מתבססת על דיוק בפסוקים. הציווי המקורי הוא: "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי…". ובהמשך, בקדש ברנע, נאמר: "באתם עד הר האמורי". היכן הוא "הר האמורי"? רש"י מפרש: "דרך ערד וחרמה", שהוא השער הדרומי של ארץ ישראל. הנצי"ב מוולוז'ין מסביר, שאילו זכו ישראל ולא חטאו בחטא המרגלים, היו נכנסים לארץ דרך "הר האמורי", מבלי לסבוב את ארץ אדום. דרך זו קלה היא בהרבה. אילו היו הולכים בה, ייתכן שלא היו נדרשים לעמוד במלחמה כה קשה, כפי שהיתה בימיו של יהושע בן-נון. אך משחטאו בחטא המרגלים ולא זכו להיכנס לארץ בדרך הקלה, המשולה לטיול, נאלצו לקנות את הארץ בדרך הקשה, תוך שהם סובבים את ארץ אדום ומגיעים לארץ ממזרח.
    על תשובה זו ניתן להוסיף עוד נופך. כאשר עבד יעקב אבינו ברחל אמנו שבע שנים, נאמר: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". האהבה מעמידה את הקשיים באור אחר לגמרי. אצל האוהב, כל מחיר אינו יקר מדי כדי להשיג את ידה של רעייתו. כאשר יעקב עבד שבע שנים ברחל, נאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כך גם ביחס לארץ ישראל. אם עם ישראל היה מקיים את הציווי "פנו וסעו לכם"ומרגיש עד כמה אהובה ויקרה היא המתנה שהוא מקבל מאת הקב"ה, היה מוכן לשלם תמורתה כל מחיר. או אז גם אם היה מתייסר בייסורים קשים – היה מרגיש כמי שהקב"ה מזמין אותו ואומר לו: "בואו ורשו את הארץ". ומשלא זכו למדריגה זו של אהבת הארץ, ואף מאסו בארץ חמדה, ממילא הפכו אותם קשיים להיות ייסורים של ממש. ועם זאת מקובלנו, שלאחר שארץ ישראל נקנית בייסורים, בכך היא נקנית קנין ממשי.
   

המרגלים – שני סיפורים ומה שביניהם

פעמיים מסופר סיפור המרגלים בתורה, בפרשת שלח ובפרשת דברים (ועוד פעם בפרשת מטות, אך בקיצור נמרץ). דומים הם התיאורים בשתי הפעמים, אך גם שונים הם זה מזה. ואנו ננסה לעמוד על ההבדלים ועל משמעותם.
    בראש ובראשונה יש הבדל בהגדרת מטרותיה של השליחות. בפרשת שלח – בעיקר לראות את טוּבה של הארץ, וגם לתת מידע כללי על העם. בפרשת דברים מנוסחת המטרה בצורה הרבה יותר ממוקדת: "את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". ניתן לראות בכך הבדל 'טכני', אולם בהמשך נראה הבדל הרבה יותר מהותי, והוא שישפוך אור גם על דברים נוספים.
    בפרשת שלח מדברים יהושע וכלב, ומשה אינו אומר דבר. ואילו בפרשת דברים מדבר משה, ואילו יהושע וכלב אינם אומרים דבר. הבדל זה הוא משמעותי מאד, כאשר משווים את תוכן הדברים. טענותיו של כלב הן רציונליות. המרגלים אומרים "כי עז העם", "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", וכלב חולק עליהם בניתוח המציאות: אנו חזקים יותר. "עלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". בהמשך מצטרף אליו יהושע, כאשר הם משלבים גם טיעונים של אמונה: "אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה' אל תמרודו… וה' אתנו". אולם גם אז הם חוזרים לטעון טענות מציאותיות. "ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם. צר צלם מעליהם…". הוויכוח בין יהושע וכלב לבין המרגלים נמצא בעיקר במישור הרציונלי (אפשר או אי אפשר? אנו חזקים או חלשים?), וההסתמכות על האמונה בישועת ה' היא טענה משנית. בפרשת דברים, לעומת זאת, הוויכוח שונה לחלוטין, וכולו נעוץ במישור האמוני. שלא כיהושע וכלב, משה מקבל את הערכת המציאות של המרגלים. הוא עצמו מתאר אותה בצורה חריפה עוד יותר, בפרשת עקב: "גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים. עם גדול ורם בני ענקים, אשר אתה ידעת ואתה שמעת, מי יתייצב לפני בני ענק?". על כן, תשובתו של משה לדברי המרגלים לא מדברת כלל על היכולת לנצח בדרך הטבע, אלא "ה' א-להיכם ההולך לפניכם הוא יילחם לכם ככל אשר עשה במצרים לעיניכם", וכפי שראינו בכל ניסי המדבר – שליו ומן, עמוד אש ועמוד ענן. מה בא הבדל זה לומר לנו?
    "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ושני המקומות משלימים זה את זה. אולם דומני כי בחר הקב"ה בתורתו לספר לנו את חטא המרגלים בשתי הדגשות שונות, כדי להדריך אותנו בשני מצבים שונים. לפני פרשת שלח לא ניתן בתורה שום ציווי מפורש לכבוש את הארץ. ארץ ישראל סומנה כמטרה, כשאיפה, כמשאת נפש, כהבטחה; אך שם לא נאמר במפורש כי היא מצוה מחייבת. ברור היה שהקב"ה מוביל את העם אל הארץ, אולם לא ניתנה הוראה לכבוש את הארץ דווקא עכשיו, וקריאת הכיוון לארץ ישראל – עמומה היתה. מצוות כיבוש הארץ מופיעה במפורש רק לאחר מכן, בפרשת מסעי. "והורשתם את הארץ וישבתם בה". בפרשת דברים, לעומת זאת, הדברים מפורשים: "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי… בואו ורשו את הארץ…". ובהמשך – "ראה נתן ה' א-להיך לפניך את הארץ, עלה רֵש כאשר דיבר ה' א-להי אבותיך לך, אל תירא ואל תֵחת".
    שני מצבים יכולים להיות בכיבוש הארץ. האחד – כאשר ישנו ציווי מפורש ומיידי. במקרה זה יש לעלות ולכבוש בכל מחיר ומבלי להתחשב בשום סיכון, אלא להסתמך על הנס. משלוח מרגלים לא בא לבחון האם לעלות, אלא רק איך לעלות. זוהי ההנחיה של פרשת דברים. המצב השני הוא המסופר בפרשת שלח. אין ציווי מפורש, וודאי לא ציווי מיידי, אלא קריאת כיוון כללית. לכן יש מקום לשכנע את העם לעלות על ידי ראיית טובה של הארץ. במקרה כזה, אכן לא ניתן לסמוך על הנס. יש להעריך את יחסי הכוחות ולבחון האם אכן יכולים אנו לעלות. האמונה, במקרה כזה, לא מורה להטיח את הראש בקיר. היא עושה דבר אחר לגמרי. התחושה הפנימית כי "ה' אתנו"מאפשרת לנו שלא להרגיש 'חגבים' בעינינו ובעיני שכנינו, אלא 'בני א-להים'. תחושה עמוקה זו מסלקת את הדמיונות ואת פחדי השווא, בהם שגו המרגלים ותומכיהם, ומאפשרת לראות את המציאות כמות שהיא.
עלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. טובה הארץ מאד מאד… וה' אתנו, אל תיראום.
מה זה אומר לנו היום? – יש להעריך כי נמשיך להתווכח…
 
 

"אחינו המסו את לבבנו"

החטא הראשון אשר בחר משה להוכיח עליו את ישראל הוא חטא המרגלים. אולם שונה הוא עד מאד תיאורו של חטא זה בפרשתנו מאשר הסיפור הקודם, המופיע בפרשת שלח. בפרשה הקודמת מתמקד הסיפור בחטאם של המרגלים. הם שאמרו "אפס כי עז העם", הם שאמרו "לא נוכל לעלות", הם שהוציאו את דיבת הארץ רעה באומרם "ארץ אוכלת יושביה היא"והם אשר מתו במגפה לפני ה'. בפרשתנו, לעומת זאת, מתמקד הסיפור בחטאו של העם. הוא שביקש "נשלחה אנשים לפנינו", הוא אשר לא אבה לעלות, הוא אשר המרה את פי ה', הוא אשר נרגן באוהליו ודיבר סרה בה' א-להיו. דברי המרגלים בגנותה של הארץ אינם מוזכרים. רק העם אומר "אחינו המסו את לבבנו לאמור, עם גדול ורם ממנו…".
    בפרשת שלח הוטלה האשמה על המרגלים אשר בדברי דמגוגיה הסיתו את העם למעול בברית הארץ. ואילו בפרשה זו מטיל משה את מלוא האחריות על העם. אמנם המרגלים הם שהסיתו, אולם העם אחראי על כך ששמע בקולם. אם "אחינו המסו את לבבנו", אומר העם במבט לאחור, אין זאת אלא מפני שהיה לנו נוח לקבל את אותם דברי הפחדה. מדוע בחר העם לשמוע דווקא את דברי עשרת המרגלים ולא את דברי משה ואהרן, יהושע וכלב? האם נכון הוא להטיל את כל האשמה רק על המנהיגות ולנקות לחלוטין את האזרח הפשוט? האם אין לעם אחריות להפעיל שיקול דעת, לשפוט ולבקר את דברי מנהיגיו בשעה שהם עומדים בניגוד לציווי הא-להי?
    ניתן לראות כי חטאו של העם מתחיל מן הרגע הראשון: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו, נשלחה אנשים לפנינו". לכאורה העם לוקח אחריות, כדי לדעת"את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". אולם לא כך הם פני הדברים. אמירה זו לא היתה אלא כיסוי לפחד שקינן בלבבות מפני הכניסה לארץ. הליכת העם אל משה מתוך תחושה קשה של לחץ היתה. "בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים"(רש"י). אמנם נכון הוא לשלוח אנשים כדי ש"יחפרו לנו את הארץ", כדרכם של עושי מלחמה המבקשים לאסוף מודיעין מדוייק על האויב. אולם אם מה שעומד מאחרי זה אינו אלא פקפוק בעצם הנכונות להילחם, הדבר מבטא בעיה אמיתית. על כן מבקש משה להרחיב את המנדט של השליחים. לא 'לחפור' את הארץ כדרכם של מרגלי מלחמה, כי אם 'לתור' אותה, כדרכם של תיירים המבקשים לראות ולהכיר את הארץ עצמה. "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה". לא רק את ביצורי הערים ואת עם המלחמה הם נדרשים לראות, כי אם גם את הארץ עצמה, "השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין", ועליהם אף להביא את פרי הארץ, למען יחוש כל העם בטובה של ארץ חמדה.
    שתי שאלות עמדו בפני אותו הדור. שאלת 'האם' ושאלת 'איך'. העם בא ושואל שאלת 'איך'. כיצד נעלה ונירש את הארץ? מהי הדרך הראויה? לפי איזה סדר נכבוש את הערים? משה רבנו מבין כי מתחת לשאלת ה'איך' מסתתרת שאלה מהותית בהרבה: שאלת 'האם'. האם בכלל רוצה העם את הארץ? האם מסכים הוא להסתכן למענה? האם מוכן הוא לשאת בייסורים, להתמודד עם מצבים של אי ודאות, לשלם מחיר כבד וכואב? ואכן בתחילה נותנים המרגלים תשובה חיובית לשאלת 'האם', באומרם "טובה הארץ אשר ה' א-להינו נותן לנו". יש להם קושיות רק על שאלת ה'איך'? איכה נוכל לגבור על "עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים"? רק אחר כך מתגלה כי כבר מאסו בארץ חמדה, באומרם "ארץ אוכלת יושביה היא".
    יהושע וכלב בפרשת שלח, וכן משה בפרשתנו, לא נותנים תשובה מפורטת על שאלת ה'איך'. קודם כול חוזרים יהושע וכלב אל השאלה האמיתית, שאלת 'האם', באומרם "טובה הארץ מאד מאד","עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". ועל שאלת 'האם' עונים הם בפשטות דברים אשר אומר אחריהם משה: "לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' א-להיכם ההולך לפניכם הוא יילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם".
    כאז, כן לדורות, לא ניתן להסתפק בהטלת האשמה על המנהיגים. האחריות מוטלת על שכמו של העם ההולך אחריהם. הוא החוטא והוא המשלם את המחיר הנורא. המרגלים שבו אל מחנה ישראל ואמרו את דברם ביום ח' באב. בליל תשעה באב ישב כל העם נרגן איש באוהלו ובכה בכייה של חינם. דווקא באותו הלילה בו הצטרף העם אל החטא – נקבעה לנו בכייה לדורות. ובדורנו זה, דור אתחלתא דגאולה, עומדים אנו באותו הניסיון באותו הזמן. האם יקום העם איש מפתח אוהלו ויקרא את הקריאה הגדולה לארץ ישראל, "טובה הארץ מאד מאד", "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"?

"דברי שלום"

לאחר שנסתיימה ההקפה של ארצות אדום ומואב, מודיע הקב"ה למשה כי החל מעתה מצוּוה הוא לכבוש את ארץ ישראל. "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון… החל רש והתגר בו מלחמה".
    למרבה הפלא, משה רבנו אינו מבצע את ההנחיה. במקום לפתוח במלחמה, פותח הוא במשא ומתן לשלום. ואכן בעלי המדרש, ואף הפרשנים, תמהים על התנהגותו של משה: מדוע עבר על מצוות ה'? ואף אם נאמר שהציווי לפתוח בשלום שנאמר להלן בפרשת שופטים – אמור גם במלחמת מצוה, הרי שם מדובר על שלום של קבלת ריבונות ישראל ושבע מצוות בני נוח, ולא במעבר שקט גרידא!
    מן הסיבה הזאת מפרש הרמב"ן, שאכן מלכתחילה לא רצה משה רבנו לכבוש את עבר הירדן, ולא רצה אלא "מעבר בטוח"; ואילו הציווי הא-להי לפתוח במלחמה בא רק לאחר שנתקבלה תשובתו השלילית של סיחון. לפיכך שני הפסוקים של הציווי הם הקדמה לכל הסיפור שבהמשך, וזהו אותו הציווי המופיע בפסוקים שלאחר מכן.
    מלבד הדוחק שיש בדרך שבה מבאר הרמב"ן את סדר הפסוקים והמאורעות, עיון במדרשי חז"ל מראה שרובם ככולם מפרשים אחרת. לדעת חז"ל, המובאת גם על ידי רש"י, הציווי הא-להי קדם לשליחתם של מלאכי השלום. מלאכים אלו נשלחו ביוזמתו של משה, למרות אותו ציווי. אך הקב"ה, לא זו בלבד שאינו מתרעם על כך, אלא להיפך, הוא מסכים עמו.
    מדוע נהג כך משה? רש"י מבאר על פי המדרש, שזהו פירוש הביטוי "ממדבר קדמות"מהנהגתו של הקב"ה, שקדם לעולם, ומנתינתה של התורה, שקדמה לעולם. משני מקורות קדומים אלו למדנו להקדים שלום אפילו למלחמת מצוה. הנהגת ה' מתבררת ביציאת מצרים. למרות שידע הקב"ה בוודאות שפרעה לא ישמע שלח אליו את משה לנהל משא ומתן. כך היה גם במתן תורה. למרות שידע הקב"ה בוודאות שאף אחד מן העמים לא ירצה לקבל את התורה, פנה אל כל אחד מן העמים וניהל עמו משא ומתן על נתינת התורה.
    גם כאן נהג משה בדרך זהה. הציווי הא-להי, לא זו בלבד שהיה חד-משמעי בחיובו, הוא אף לא הניח מקום לספק שאכן כך יתרחש בפועל. משום כך פונה משה ומציע לסיחון את הצעת השלום הנדיבה ביותר שיכול היה להציע. הוא ידע בוודאות שה' יקשה את רוחו ויאמץ את לבבו. דווקא משום כך, לא חשש מלהציע הצעת שלום הנוגדת במפורש את הציווי הא-להי. ורק משקיבל תשובה שלילית שלוותה בכינוס הצבא ובהכרזת מלחמה יצא להילחם בו.
    לקח מוסרי גדול יש כאן לתחומים רבים של החיים. מאבקים רבים נכונו לו לכל אדם ואדם. לא מעטים הם רשעים ובעלי אגרוף, עושי עוול ורומסי צדק. אין ספק כי כל אדם היכול להילחם ברשעה, נתבע לנהוג כך בכל כוחו. אבל לפני צאתו למאבק צודק והכרחי ככל שיהיה – טוב יעשה אם יפתח בדברי שלום, גם אם אין להם שום סיכוי להשפיע (עי' משנה ברורה, סי' א סעי' א, בה"ל ד"ה ולא).

 

להפטרה: "ציון במשפט תיפדה"

 
עומד משה רבנו ומכין את העם לקראת כניסתו לארץ ישראל. "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי… בערבה, בהר, בשפלה ובנגב ובחוף הים… עד הנהר הגדול נהר פרת".אולם יש עוד משהו נדרש בדרך: הקמת מערכת משפט: "שרי אלפים ושרי מאות, ושרי חמישים ושרי עשרות",ולצִדה – כוח אכיפה, "ושוטרים לשבטיכם". לא די בהקמתה של מערכת המשפט. עליה לפעול ביושר ובהגינות: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-להים הוא". רק לאחר הקמת מערכת משפט תקינה מתחדש המסע הגדול אל ארץ ישראל.
    הצורה בה מספר משה על הקמת מערכת המשפט – באמצע המסע לארץ ישראל – לא מקרית היא, אלא עקרונית. גם פרשת שופטים – העוסקת בהקמתה של מערכת המשפט בארץ ישראל – חוזרת ואומרת את אותו הדבר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך". ואף שם מצווים אנו על יושר והגינות: "ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד…". ושם מסיימת התורה במפורש: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ". יש קשר הדוק בין משפט צדק לבין ירושת הארץ. על כך עמדו כבר חז"ל בספרי, והדברים מובאים ברש"י: "כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן".
    גם חזון ישעיהו – המנבא את החורבן – קושר קשר הדוק בין עיוות המשפט לחורבנה של הארץ, וקורא:
                        "לימדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה".
ומתוך כך מעלה הוא את הזעקה:
                   "איכה היתה לזונה, קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים!!!…".
    בחודש אב תשס"ה, מספר ימים לאחר שקראנו פרשה זו והפטרה זו, עמדנו בבית הכנסת המרכזי בנווה דקלים, בתום שני ימים נוראים של גירוש תושבי היישוב. העיניים דומעות: הא כיצד? "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה?… בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים!". שבילי היישוב ריקים מאדם. "דרכי ציון אבלות, מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין, כוהניה נאנחים, בתולותיה נוגות והיא מר לה".והלב זועק: למה? מדוע? "על מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מאין יושב?". ומן הלב עולה הזעקה אל הפה אודות השחיתות השלטונית שהביאה בעקבותיה את פשע הגירוש: "שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם"!היכן הצדק? איה המשפט? איך אפשר להתעלל כך באחים חלוצים? איך אפשר לעקור יתומים ואלמנות מביתם ועמם לעקור את קבר אביהם?
    אין בידינו תשובה לשאלה. נסתרות דרכי ה' מאתנו. "אין עוד נביא ולא אִתנו יודע עד מה" (תהילים עד, ט).לא נדע להסביר את אשר היה. אולם עלינו להביט אל פני העתיד מתוך למידת העבר. בשביל לבנות את ארץ ישראל, לא די בבניית בתים. לא די בנטיעת עצים. לא די בחקלאות פורחת ובתעשייה משגשגת. יש לבנות חברה מתוקנת – לא רק בביתנו הפרטי פנימה, ולא רק בקהילות נפלאות, כי אם בבית הלאומי כולו. לא נוכל לבנות את הארץ תוך שיתוף פעולה בקריצת עין של מנהיגים חסרי יושר. "מי שגונב היום בשבילך, מחר יגנוב ממך" – אמר הנשיא האמריקני וילסון, בנאום בפאריס לפני מלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל לא תיבנה מבלי שתיבנה מערכת משפט אשר תיישם את דבר ה' בחיים החברתיים. הוא אשר אמר ישעיהו בחזונו:
ואשיבה ידי עלייך ואצרוף כבור סיגייך ואסירה כל בדילייך.
ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה.
ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים