לפרשת החודש

"החודש הזה לכם"

"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". שתי מצוות נצטוו ישראל בפסוק זה: כיצד להתחיל את החודש וכיצד להתחיל את השנה.

     מערכת הזמנים מחולקת ליום ולילה. יומו של העולם, עפ"י התורה, מתחיל דווקא בערב. "ויהי ערב ויהי בוקר". במקביל לכך, ראש השנה בלוח העברי חל בסתיו, שהוא ה"ערב" של השנה. לעומתם אפשר לראות את הלוח שניתן לנו כאן. ה"לילה" של החודש נמשך יממה אחת, בה הירח מכוסה לגמרי. ראש החודש, הבא תמיד לאחר המולד – הוא ה"בוקר" של החודש. גם מנין חדשי השנה נקבע כאן ב"בוקר" של השנה, באביב.

     שני לוחות יש לעם ישראל: לוח הגלות, המשותף לו ולעולם כולו – תחילתו היא בערב: הערב של היום וה"ערב" של השנה. זהו סידרו של העולם. הלילה קודם ליום; החושך קודם לאור; הגלות קודמת לגאולה. אך יש גם לוח אחר. זהו לוח הגאולה עליו נצטוינו ביציאת מצרים. לוח זה נקבע לאחר שחלף החושך של הגלות. הוא נקבע ב'בוקר': בחודש – לאחר המולד, ובשנה בחודש האביב. "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".

     הרבה אופטימיות גנוזה בלוח שנה כפול זה, בו יודעים אנו שהלילה הוא המוביל אותנו אל היום ואל שחר הגאולה. אמנם מנין החודשים מחודש האביב, שהוא ראש השנה למלכי ישראל – נלקח מאתנו בזמן הגלות, ועדיין חוגגים אנו רק את ראש השנה של הסתיו.            אך גם אז נטלנו אנו את סמל הגאולה של החודש העברי, שהוא הסמל של עם ישראל: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה".

     מחזוריות זו של חושך ואור תמשיך ותוביל את אותנו ואת העולם כולו בדרכנו אל הגאולה השלמה. "והיה אור הלבנה כאור החמה…". "והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור".

 

 

"ראשון… לחודשי השנה"

המצוה הראשונה שנצטווינו כעם, עוד בטרם יציאת מצרים היא לקבוע לנו לוח שנה משלנו. לא מבריאת העולם נדרשנו למנות את השנים אלא ליציאת מצרים. גם מנין החודשים אינו מתחיל מראש השנה הכלל עולמי שהוא האחד בתשרי כי אם מראש השנה לגאולת העם: חודש ניסן. על כן אומר הרמב"ן נקראים חודשי השנה העבריים דווקא במספרים: החודש הראשון לחודשי הגאולה, החודש השני לחודשי הגאולה וכו'. כל זאת, כדי שבכל צעד ושעל בחיינו נזכור את גאולתנו ואת יציאתנו ממצרים. דומה הדבר למנין ימות השבוע, שהוא לשבת; מה שמזכיר לנו בכל צעד בחיינו את אמונתנו בבריאת העולם.

     מצוה זו מעוררת קושי גדול; לא על המצוה, כי אם עלינו, המצווים. מדוע אין אנו ממשיכים להשתמש בשמות החודשים אשר קבעה לנו התורה, ומדוע המרנו אותם בשמות הבבליים או הפרסיים, בהם משתמשים אנו עד עצם היום הזה?

     הרמב"ן עונה על כך עפ"י הפסוק בירמיהו: "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון…". אם עד אז העלינו את זכר יציאת מצרים על נס, הרי שמעתה עלינו לזכור את הגאולה השנייה, גאולת בבל. על כן הורו לנו רבותינו שבאותם הימים לקרוא לחודשים בשמות הבבליים או הפרסיים, כדי שנזכור מהיכן באנו.

     על פי אותו עיקרון, נדרשים היינו להחליף מחדש את שמות החודשים עם הגיענו לפרק גאולה זה, של קוממיות ישראל. לא זו בלבד שלא נחזור לקרוא לחודשים בשמות "החודש הראשון" "השני" וכו', אף לא נקרא להם בשמות: "ניסן", "אייר" ודומיהם; אלא… ינואר (במקום טבת), פברואר (במקום שבט) וכן הלאה. כמובן, החודשים יתחילו על פי מולד הלבנה, כנהוג בישראל מאז יציאת מצרים; אבל שמותיהם צריכים להיות חיקוי לשמות הלועזיים, כדי להזכיר את הגלות האחרונה אשר ממנה נגאלנו, כאשר מנין השנים צריך להיות לגאולת ישראל האחרונה, אשר החלה בה' באייר תש"ח.

     אך מה מצער הדבר שהשימוש הרווח בשמות הלועזיים אינו מבטא את ההכרה ביציאת מצרים של דורנו זה. להיפך, הדבר מבטא את המשך ההתרפסות וההתבטלות בפני תרבות הגויים, כאילו לא יצאנו מעבדות לחירות בה' באייר לפני למעלה משישים שנה. מסיבה זו רואים אנו כי ראשי ה"חודשים" נקבעים בלי כל קשר למנין הלבנה, אליה נמשלנו. ומטעם זה, של נמיכות קומה, ממשיכים רבים למנות את השנים על פי מנין השנים להולדתו של מייסד דת הנוצרים, זו שבשמה הובלנו כצאן לטבח במשך אלפיים השנים האחרונות.

     על כן נמשיך להשתמש דווקא בשמות החודשים אשר לקחנו מגלות בבל, כדי לזכור שכשם שנגאלנו משם, כן נזכה להיגאל גאולה שלימה גם מן הגלות האחרונה. וכשם שזכינו לכך שהיהודים יצאו מן הגלות, כן נזכה לראות שהגלות והגלותיות תצאנה מן היהודים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים