לפרשת ואתחנן

תפילה שנתקבלה

 

שורות אלו נכתבות בשעה גדולה וקשה של ציפייה לישועה, בשעה שהלב נושא תפילה והעיניים דמעה, להצלת יישובי ישראל אשר בגוש קטיף וצפון השומרון, בשעה שאין נביא עמנו ואין איש יודע מה יהיה ואיך יהיה.

רבות נתייסר משה רבנו בהתחננו להיכנס אל הארץ הטובה אשר בעבר הירדן. לא נוכל לטעון כי לא התפלל כראוי. הן את הלכותיה של התפילה, מתפילתו של משה למדים אנו. אולם דומה כי תפילתו לא נתקבלה. "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי". כיצד עלינו להבין את הדבר?

    בראשית הדברים עלינו להבין כי תפילה איננה "תרופת פלא" מוחלטת. הגע בעצמך. אם אחד מאתנו יתפלל על דבר מסויים, אשר הקב"ה יודע כי לא יהיה לטובתו. האם יעלה על הדעת כי תפילתו "תאלץ" את הקב"ה לעשות דבר שאינו טוב, לאותו אדם או לאחרים? פעולתה של התפילה היא במקום בו הדבר המבוקש הוא אכן טוב ומועיל, אלא שנדרשת תפילה כדי לפתוח את הפתח למימוש של הדבר. ואכן המעיין במפרשים ובמדרשי חז"ל יוכל למצוא נימוקים שונים לקביעה הא-להית כי לא טוב יהיה הדבר לבניינו של העם והעולם.
    אולם טעות היא ביד החושב כי תפילתו של משה לא עשתה דבר. ביקש משה רבנו "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". ואכן עונה לו הקב"ה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך".אמנם לא מקרוב תראה את הארץ כאשר ביקשת, כי אם מנגד, אולם תזכה לראותה. ראיית הארץ, לא מבט סקרני סתמי יש בה, כי אם דבר ממשי. הראייה מבטאת את השאיפה, את הכמיהה, את הכיסופים. כיסופים אלו, מנוע רב עוצמה יש בהם, אם לא להווה – אזי לעתיד. ולא רק לעתיד הרחוק, אלא לצעדים הראשונים הנעשים מיד. "וצו את יהושע, וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". הציווי ליהושע, החיזוק שלו והאימוץ שלו – מכוח הראייה אשר ראה משה מראש הפסגה הם באים. מכוחה של אותה ראייה מובטח כי "הוא ינחיל אותם"– לא נחלה סתמית אלא דווקא "הארץ אשר תראה". וכל זאת – מכוחה של אותה תפילה.
    תפילה אינה שבה ריקם. לא תמיד היא משיגה את מטרתה המוצהרת; אולם תמיד היא פועלת – לעתים כאן ועכשיו, לעתים באופן סמוי, לעתים באופן חלקי, לפעמים במועד יותר מאוחר, ולפעמים במקום אחר.
    תפילתנו שטוחה בפני רבונו של עולם: "אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילתנו… אבינו מלכנו, נא אל תשיבנו ריקם מלפניך… אבינו מלכנו, תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" – בזמן הזה ובמקום הזה, לעינינו!
 

לאכול מפריה ולשבוע מטובה

דרש ר' שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבנו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי (סוטה י"ד ע"א).
אך לא דעת הכול היא, לראות בארץ ישראל אך מקום בו ניתן לקיים את המצוות (אלה התלויות בארץ ואינן נוהגות אלא בה, ואלה הנוהגות גם בחו"ל מטעם "הציבי לך ציונים"), ולא מקום שעצם החיים בו ספוגים קדושה והשראת שכינה.
    המעיין בברכה שתיקנו לנו חז"ל על אכילת פירות משבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ, יראה כי בדיוק על כך אנו מתפללים: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בבניינה". וכל זאת לשם מה? "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". ואכן הטור (או"ח סי' ר"ח)ביקש להשמיט ביטויים אלו של רעבתנות מתוך הברכה, כי ראוי יותר לחשוק בארץ הקודש כדי לקיים את המצוות התלויות בה. אך הב"ח בא ליישב את המנהג ואמר כי קדושתה של הארץ גנוזה היא בתוך הפירות הגדלים בה. וכל האוכל מפירותיה של ארץ הקודש, את קדושתה הוא מכניס אל תוך גופו. ודבריו גנוזים כבר בדברי נבואת ירמיהו (פרק ב'): "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול מפריה ומטובה". ואכן מנהג ישראל, הבא"ברוח ה' אשר על האומה בכללה", הוא לברך את הברכה במלואה, ולבקש שנזכה "לאכול מפריה ולשבוע מטובה"של ארץ הקודש. אך בחינה אחת יש למי שזוכה לכך, ובה ייבדק אם עסוק הוא בזללנות לשמה או במפגש עמוק עם קדושתה של הארץ. בחינה זו היא סופה של הבקשה: "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה"(עי' ב"י שם). וכבר אמרו חסידים: "יש מי שמברך כדי לאכול; ויש מי שאוכל כדי לברך…".   
 
 

זכור ושמור

שני טעמים לה למצוות השביתה ביום השבת: הטעם האחד נאמר בעשרת הדברות שבפרשת יתרו זיכרון למעשה בראשית. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וינח ביום השביעי". הטעם השני מבואר בעשרת הדברות שבפרשתנו – זכר ליציאת מצרים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם; על כן ציווך ה' א-להיך לעשות את יום השבת".מהו טעמה העיקרי של השבת?
    לדעת הרמב"ם, אכן הטעם העיקרי לשביתה בשבת הוא: זכר ליציאת מצרים, כדי שנזכור את יציאתם של אבותינו מעבודת מצרים לחירות ולמנוחה. הטעם הראשון – זכר למעשה בראשית – לא בא להסביר את המצוה לשבות ממלאכה אלא את החובה לכבד את היום. ואכן דברי הרמב"ם מדוייקים היטב בלשון הפסוקים.
    זכירת מעשה בראשית קשורה למצוות "זכור את יום השבת", שהיא המצוה לעשות 'קידוש' בכניסתה של השבת; ואילו זכירת יציאתנו מצרים קשורה למצוות "שמור את יום השבת", שהיא הציווי להישמר מעשיית מלאכה. יתירה מזאת. על מעשה בראשית נאמר "על כן ברך ה'את יום השבת", ביחס אליו יתברך; ואילו על יציאת מצרים נאמר "על כן ציווך ה'א-להיך לעשותאת יום השבת", ביחס לעם ישראל. לכן יציאת מצרים מחייבת אותנו לשבות, ומעשה בראשית מחייב אותנו לקדש ולכבד את מעשה ה'.
    על דברי הרמב"ם ניתן להוסיף עוד נופך משלנו. שני תכנים יש בעשייה בימות החול: עבודה ומלאכה. "ששת ימים תעבודועשית כל מלאכתך". העבודה היא טירחה ומאמץ. המלאכה, לעומתה, היא יצירה. כנגד זהי ישנם שני תכנים גם לשבת: שביתה ומנוחה. המנוחה היא מן היגיעה שבעבודה. השביתה, לעומתה, היא מן היצירה. שני תכנים אלו עומדים אל מול שני טעמיה של השבת. השבת של מעשה בראשית איננה שביתה מטירחה ומאמץ. הרי הקב"ה לא נאלץ לעבוד קשה ו"להזיע" כדי לברוא את העולם. שבת בראשית היתה שביתה מן היצירה. לעומת זאת, עבודתם של בני ישראל במצרים היתה פעולה קשה של טירחה ומאמץ. יציאת מצרים היתה מנוחה מן העבודה. בפרשת יתרו נצטווינו לשבות ממלאכה. בפרשתנו נצטווינו לנוח מן העבודה. על פי ההלכה, מה שנאסר בשבת הוא בעיקר מלאכה של יצירה. הטירחה היתירה לא נאסרה אלא מדברי סופרים. על כן טעמה העיקרי של השבת אכן הוא: זכר למעשה בראשית.

 

להפטרה: הבשר והחציר

עברנו את תשעה באב. קמנו משלושה שבועות של אבל אל שבע שבתות של נחמה. אך תמול שלשום ישבנו על הארץ בבכייה ובקינה על ירושלים, ושאלנו "איכה ישבה בדד…?", ועתה מהדהדת באוזננו נבואת נחמתו של ישעיהו הנקראת בהפטרת השבת: "נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם. דברו על לב ירושלים… כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה…".
    בתחילת הדברים, נראה כי הכול הולך למישרים. "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לא-להינו". אין פיתולים ואין סיבוכים בדרך. הכול ישר. הכול פשוט. העולם כולו משתף פעולה עם מהלך הגאולה. "והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה". העקמומיות מתיישרת. בית יעקב זוקף את קומתו ומתגלה כי שמו הוא ישראל: שׂר א-ל, ישר א-ל, שיר א-ל. ואז "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".
    ופתאום נפילה! לאחר הקול הגדול הקורא ליישר את הדרך בערבה, בא קול אחר. "קול אומר קרא". ומהי הקריאה? "כל הבשר חציר, וכל חסדו כציץ השדה". אין אנו מבינים מה רוצה הנביא! על מה הוא מדבר? וקול ממשיך וקורא: "יבש חציר, נבל ציץ… אכן חציר העם". עדיין אין אנו מבינים, אולם ניכר כי המצב לא כל כך פשוט. אווירה פסימית משתלטת על השומע, עד שבאה חתימת הפסקה האומרת: "ודבר א-להינו יקום לעולם".
    קשה עד מאד היא דרכה של הגאולה הבאה בדרך הטבע. מלחמה לה מפנים ומאחור. מצד אחד מבקשת גאולה זו לגאול את הכול. לא להשאיר אבן אחת בעולמו של הקב"ה שלא השתתפה במהלך. כל חלקי העם, כל האומות המרכיבות את הפסיפס האנושי. כל הכוחות הקיימים באדם. כולם שותפים. אולם אז ישנה סכנה גדולה. אם הגאולה באה על ידי כוחות טבעיים: בני אדם, מנהיגי מדינות, מפקדי צבאות, אנשי התיישבות ואנשי תעשייה ניתן לחשוב בטעות כי כוחו ועוצם ידו של האדם עשה לו לבדו את החיל הזה. הקב"ה מסתתר מאחרי נסיבות טבעיות, והוא כה נסתר עד כי ניתן להכחיש את מעורבותו.
    אז מגיע תהליך הבירור. "כל הבשר"הכוח האנושי הטבעי הפועל ומוביל את המהלך הגדול של שיבת ציון מתגלה כי חסר אונים הוא ואינו אלא "חציר". "וכל חסדו"הרצון הטוב שלו, המוטיבציה שלו, האידיאלים הגבוהים והמרוממים שלו אינם אלא "כציץ השדה". אולם אז מתרחש אסון יותר קשה מן הראשון. אילו החציר והציץ היו מחזיקים מעמד, חיים, צומחים ומתקיימים, עדיין המצב היה נסבל. אולם לא כך הם פני הדברים: "יבש חציר, נבל ציץ". התחושה היא כי הכול יבש ונובל. הייאוש אוחז בכול. רק מעמיקי ראות מבחינים כי כשם שהזינוק הקודם לא היה טבעי, כך גם הנפילה שלאחריו לא באה במקרה. הייבוש והנבילה לא באו אלא מפני ש"רוח ה' נשבה בו", וזאת כדי לברר ולהראות כי "אכן חציר העם". הכוח האנושי של עם ישראל אשר הביא אותו לכל הישגיו המרשימים לא היה אלא קש ותבן, בהעדר הרוח הא-להית המחיה אותו בסתר.
    באותה שעה קשה של דכדוך וייאוש – שעה שבה תבוא האומה ותאמר: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו", שעה שבה יבינו כולם כי "יבש חציר נבל ציץ" – אותה שעה היא זו שבכוחה להביא את הישועה. אמנם "יבש חציר נבל ציץ"; אולם "דבר א-להינו יקום לעולם!", על ידי שליחים חדשים שימצאו את הכוחות הא-להיים הגנוזים באישיותם להניע את המהלך מחדש ולהוציא אותו מן המבוי הסתום אליו נקלע.
    מתוך אותה הכרה חדשה בדבר א-להינו שהוא הנותן כוח בחציר ובציץ להפוך אותם לכוח בשר ורוח חסד, תבוא הקריאה השלישית של הנביא: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים. הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה א-להיכם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים