לפרשת חוקת

 

"עוד לא אבדה תקוותנו"

מילים אלו מוכרות לכול מתוך שיר 'התקוה', המעיד במסכנות בולטת כי למרות שהמצב נראה כמעט אבוד, "עוד לא אבדה תקוותנו"(אך ייתכן שתאבד תוך זמן קצר…). מעטים שמים לב לכך שמקורן של מילים אלה – בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, בדבריהם של בני ישראל השקועים בגלות: "הנה אומרים, יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו". בשורות הבאות נבקש לבאר כי זהו הרעיון הבסיסי והעמוק של מצוות פרה אדומה. (ולעזרתי אקח את מאמרו של ר' איתי אליצור, שפורסם ב'צהר' יט, אלול תשס"ד).

     הבדל מהותי יש בין פרה אדומה לבין כל הקרבנות. כל הקרבנות נשחטים במקדש, ואילו הפרה – בחוץ. דמם של כל הקרבנות עולה על המזבח (רובם על המזבח החיצוני ומיעוטם על המזבח הפנימי) ואילו דמה של הפרה טעון הזיה בחוץ, "אל נוכח פני אוהל מועד". בשרם של רוב הקרבנות – מקומו בקודש, מוקרב גבי המזבח או נאכל לכוהנים, ואילו בשרה של הפרה נשרף כליל בחוץ. רוב העוסקים בכל אחד מן הקרבנות – טהורים הם, ואילו כל העוסקים בפרה ובאפרה – טמאים הם. כל זה מבטא נקודה עמוקה. הקרבן – כשמו כן הוא – מתקרב אל הקודש ומקרב את המקריב אל הקודש. הפרה – לעומת זאת – מרוחקת היא, טמאה היא, ואינה מבטאת אלא את העמידה ממרחק. "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא".

     יתירה מזאת. אין דבר המבטא את המוות יותר מאשר אפרה של הפרה. רק לפני מספר שעות היתה זו פרה חיה, מלאת בשר, מלאת דם, מלאת חיים, תמימה, אדומה וסמוקה, אשר אפילו עול לא עלה עליה. ועתה – לא נותרה ממנה אלא ערימה דלה של אפר שחור. לא זו בלבד שנשחטה והומתה, לא זו בלבד שדמה נשפך, אלא לא נותרת ממנה שום חיוּת, אף לא חומר אורגני. רק אפר נותר בה, אשר אפילו זכר לחיים אין בו. שונה היא בתכלית מן הקרבן, אשר נפשו, המתבטא בדמו, עולה לרצון על קיר המזבח, ובשרו מתעלה אל על ביקוד אש קודש על המזבח או מתמזג בגופם הטהור והקדוש של הכוהנים עובדי ה'. הפרה האדומה מתה מיתה גמורה, ומרוחקת ממקום הקודש.

     זוהי נקודת המפגש של הפרה עם טומאת המת. גם הגוף המת – מרוחק הוא. נשמתו הקדושה והטהורה יצאה ממנו. החיים עזבו אותו. כל מה שנותר הוא בשר דומם המובל אלי קבר, אל החידלון, אל ההעדר, אל האפס המוחלט. כל הנוגע בו, כל הנכנס לאהלו נדבק בטומאה המונחת בהעדר החיים, הטהרה והקדושה. כאן הוא תפקידו של אפר הפרה, להראות שניתן להיטהר מטומאת המוות. יש חיים אחר המוות. יש חיים במוות. יש חיים הצומחים מתוך המוות. "ראו עתה כי אני אני הוא; אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא…".

     הפרה מרוחקת. הפרה נשרפת. אולם כל זה נעשה במקום מסויים ומדוייק: "אל נוכח פני אוהל מועד". המשנה במסכת מידות מתארת את מבנה השערים והחומות המאפשר לכהן השוחט את הפרה להביט ישירות אל שער ההיכל. לא נותרו חיים בפרה. אף קדושה אין בה. אולם דבר אחד קטן נותר: השאיפה, התקווה, המבט "אל נוכח פני אוהל מועד".כל אימת שיש תקוה, כל זמן שיש שאיפה, כל מקום שיש בו חלום – כוח חיים זעיר ישנו, אשר מכוחו יקום הכול לתחייה.

     אכן צדקו דברי המשורר (במילים המקוריות של השיר) כי כל עוד "לפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה" – "לא אבדה תקוותנו… לשוב אל ארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה".

   ואלו הם דברי הנביא אל העם המיואש אשר "שכח את התקוה" ואיבד את החלום לשוב אל הארץ הטובה:

העצמות (=היבשות) האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו. לכן הינבא ואמרתה אליהם… הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל… ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה', דיברתי ועשיתי, נאום ה'.

 

על אפר פרה ומיתת צדיקים לכפרה

מזה שלוש שנים עומדים אנו במלחמה, בה נופלים טובי חברינו. ביניהם – תלמידי חכמים, צדיקים וחסידים. קשה ומטרידה היא השאלה: מדוע עשה כך הקב"ה? האם נכון לומר, בשפה העממית, כי "ה' לוקח את הטובים" בדווקא? האם נכון הביטוי 'קורבנות' ביחס להרוגים אלה? כמובן, כבדה שאלה זו מכדי שנתיימר לשאתה בדברים קצרים; אולם נבקש לגעת בה דרך פרשת השבוע.

על מאמר הפסוק "ותמת שם מרים" מביא רש"י את דברי הגמרא (מועד קטן כח, א):

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? – לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת – אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

קשים הם הדברים להבנתנו: האם חפץ ה' בקורבנות אדם? הרי בתלמוד הירושלמי (יומא א, א), באותו ההקשר, מפורש ההיפך הגמור:

למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך, שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור הלוחות!

ועוד, כיצד מכפרת מיתתו של הצדיק, הרי במותו נפסקת השפעתו עלינו, ולפחות נחלשת? ומדוע נבחרה דווקא פרה אדומה שאינה קורבן חטאת כלל ועיקר, לייצג את הכפרה שיש במיתתם של צדיקים?
     נפתח בתשובתו של ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש א, ד). לדעתו, אכן אין הסבר הגיוני לכך שמיתת צדיקים מכפרת. אכן אין היא דומה לכפרה שיש בקורבן, כאשר אדם חש שהוא הוא הנשחט, דמו שלו הוא הנזרק על המזבח, וגופו שלו עולה בלהב השמימה. אכן דומה היא לכפרה שיש בפרה אדומה, עליה נאמר: "חוקה וגזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה". וכך מיתת צדיקים המכפרת אין בידינו לתת הסבר שיניח את דעתנו. לא נותר לנו אלא לעמוד כאיוב בשעתו, לאחר שחווה את ההתגלות הא-להית בכל עוצמתה, ולומר: "מי זה מעלים עצה בלי דעת. לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע…". וכשם שפרה אדומה מטמאת את העוסקים בה ומטהרת את הטמאים, כך מיתת צדיקים מחלישה את סביבתם הקרובה שהושפעה מהם בחייהם, בעודה מכפרת על הסביבה הרחוקה  בדרכים נעלמות אשר "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת".
     אחרת היא דרכו של השל"ה (מסכת תענית). לדעתו, מיתת צדיקים מכפרת בכך שהיא מזעזעת אותנו ומעוררת אותנו לתשובה. הן הצדיק כה ראוי הוא לחיים ולקיום. כל כך לא מתאים לו למות בדמי ימיו. הרי זכותו היא המגינה עלינו. ואם הוא נתבקש לישיבה של מעלה, מה יהא עלינו? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אותה פגיעה בתחושת הקיום האנושית, הנגרמת על ידי מיתתו של הצדיק, היא המביאה את האדם לומר לקחת בעצמו את האחריות על חייו ולומר: "בואו ונחשב חשבונו של עולם". דומה לכך הוא אפר הפרה. כיצד ייטהר מי שנפגש עם המוות ונטמא? יראה כי כל שנותר מגופה של פרה אדומה תמימה, העומדת בשיא השיאים של הקיום ושל עוצמת החיים, אינו אלא ערימה קטנה של אפר. ודווקא מתוך זעזוע זה ישכיל ויבין את ערכם של החיים. דברים אלו מתאימים למימרא כפי שהיא מנוסחת בתלמוד הירושלמי (יומא א, א):
למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה? ללמדך, שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל.
ועדיין הלב גועש ומבקש להבין.
     על גבי שתי התשובות הללו, נעפיל אל תשובתו של המהר"ל מפראג (גור אריה לפרשתנו). גם הוא עומד על מקומו המרכזי של הצדיק בקיומו של עולם, וממילא בתודעת הקיום האנושית. הסתלקותה של נשמת הצדיק לגנזי מרומים, תוך השארת גופו כאבן שאין לה הופכין הרי היא מזעזעת, לא רק את לבו של אדם, אלא את אושיות קיומו של העולם החומרי כולו. הסתלקותו של הצדיק שיבה היא אל מצבה המקורי, הראשוני, של נשמתו, טרם היותה בגוף. שיבה זו – של צדיק יסוד עולם אל מקומו הראשוני, המקום שלפני החטא ומעבר לאפשרות לחטוא, היא המכפרת על העולם כולו. כך הוא גם אפר הפרה. שריפת הפרה האדומה משיבה את גופה אל הראשוניות. המפגש של האדם עם הראשוניות הפיסית של החיים העפר ממנו נברא והמים החיים והמחיים היא המביאה אותו לשוב גם אל הראשוניות הרוחנית, הערכית והמוסרית שלו, וזו היא המביאה לו את הכפרה.
     ואולי דברים אלו של המהר"ל, הם המקור לדבריו העלומים של מרן הרב קוק (אורות, המלחמה פרק א):

היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת. עולים הם למעלה בשורש החיים, ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו.

נסיים את שיחתנו במילות הסיום של פיוט הקינה על עשרה הרוגי מלוכה, הנאמר בעדות אשכנז בתפילת מוסף של יום הכיפורים, אשר יש אומרים כי הוא הוא הווידוי הציבורי על חטא שנאת חינם האוכל בנו בכל פה, מאז מכירת יוסף ועד היום:

זאת קראתנו וסיפרנו בשינון, ושפכנו לב שפול ואנון, ממרום הסכת תחנון, ה' ה' א-ל רחום וחנון.

חנון הביטה ממרומים, תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים, תראה בפרגודך והעבר כתמים, א-ל מלך יושב על כיסא רחמים.

 

 

מים מן הסלע

אחת התמוהות שבפרשות היא פרשת מי מריבה. דיו רב נשפך על שאלת חטאו של משה רבנו בהכותו את הסלע. ואנו נלך הפעם בעקבותיהם של מפרשי רש"י, הרא"ם והמהר"ל:
     לא קל היה המצב אליו נקלע משה רבינו. הקב"ה מצווהו לדבר אל הסלע, בה"א הידיעה. היה עליו לחפש ולמצוא אותו בין כל הסלעים. בינתיים עומדים כל בני ישראל וממתינים לראות כיצד יפול דבר. ומשה – לכוד בצבת בין שתי אפשרויות גרועות. אם ימשיך לחפש – יחשבו הכול כי אין הוא אלא מאחֵז את עיניהם כאשר הוא מחפש מעיין טבעי. כי אם הקב"ה רוצה לעשות נס, מדוע לא ייעשה הנס בכל סלע שהוא? מאידך גיסא, יודע משה, כי אם ידבר אל סלע כלשהו אשר אינו אותו סלע שבחר בו ה' – יעבור על מצוות ה'. ואז שואל משה את בני ישראל: "שמעו נא המורים! המן הסלע הזה"– אשר לא נצטוינו עליו – "נוציא לכם מים", שלא בדבר ה'?!
     העם לא נרגע. החשדות כלפי משה גוברים. ואז נדמה למשה כי מצא את הסלע. הוא מדבר אליו, אך לא זה הסלע… ובני ישראל עומדים ומצפים… ניגש משה אל סלע אחר, אשר הוא הסלע הנכון, אך הפעם אין הוא מדבר אליו אלא מכה אותו. הסלע מוציא טיפות מעטות של מים, כדי להעמיד את משה על טעותו; אך משה מכה אותו פעם שניה, ואז יוצאים ממנו מים רבים.
     לא קל היה מצבו של משה. מלחמה לו מפנים ומאחור. הכישלון אורב בכל פינה. 'חילול השם' נורא יכול לצמוח מכל החלטה. מה עליו לעשות? ידע משה כי עליו לשמור על מצוות ה', וכך נהג. אבל דבר אחד היה חסר ממנו באותה שעה: הביטחון. החשש מפני התוצאות החמורות שעלולות לבוא עקב טעות אפשרית, השבית את שמחתו ופגע בבטחונו בריבונו של עולם. החרדה הביאה אותו לידי כעס, באומרו: "שמעו נא המורים". החרדה שמא ייכשל בשליחותו והכעס על העם הביאו אותו לידי טעות בזיהוי של הסלע. מתוך כך הגיע לידי טעות כאשר כבר מצא את הסלע, אך לא יכול היה להיות בטוח כי אכן זהו זה.
     על חרדה זו ועל פגם זה במידת הביטחון בה' – נענש משה: "יען לא האמנתם בי להקדישני". האמונה והביטחון, יש בכוחם להוציא מים חיים אפילו מן הסלע החזק ביותר – ע"י דיבור. האמונה בסגולת ישראל הגנוזה בלב כל יהודי, יש בכוחה להזיל מים של קדושה אפילו מלב אבן קשוח ביותר; לא במכות ולא במקלות, כי אם בדיבורי נועם. אמנם יש מקום – במצבים מסויימים – גם לפעול "ביד חזקה ובזרוע נטויה". ההלכה היהודית איננה שוללת על הסף 'מכות חינוכיות' ברמה הפרטית או 'מלחמת מצוה' ברמה הלאומית. אולם לזה יש מקום אך ורק בשלושה תנאים: כאשר הדבר צודק, כאשר הדבר הכרחי, וכאשר הדבר מועיל. אלא שלעתים, דווקא הפחד והחרדה שמא לא נזכה לממש את דבר ה' כאשר אנו פועלים עפ"י תורתו ומצוותיו, הם המביאים רבים וטובים לפעול בדרכי כעס ושלילה, במקום בו הדבר אינו צודק, בלתי הכרחי או לא יעיל.
     תיקונו של חטא זה – חטא מי מריבה – הוא הוא המאפשר את הכניסה לארץ ישראל.

 

נחש ממית ומחיה

בני ישראל הולכים במדבר לסבוב את ארץ אדום. הדרך ארוכה ובלתי צפויה. הרי הם היו כה קרובים לארץ, ועתה היא מתרחקת מהם. ולא זו בלבד, אלא שיש קשיי תזונה: "אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". התגובה הא-להית לא מאחרת לבוא: נחשים נושכים את העם. "פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ". נחשים מקיפים את מחנה ישראל, חודרים אל תוכו ונושכים בעם. המצב קשה. "וימת עם רב מישראל". ואז, גם הפיתרון הא-להי לא מאחר לבוא: "עשה לך שרף… והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי". על כך שואלים חז"ל במסכת ראש השנה (כט ע"א):

וכי נחש ממית או נחש מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקין.

שאלתם של חז"ל מתייחסת, במבט ראשון, אל נחש הנחושת: וכי זוהי דרכה של תורה, לתקן חטאים ולרפא נשוכים בעזרת קמע של נחושת?! אולם מבט נוסף מראה שאלה נוספת. חז"ל לא שואלים רק אודות התופעה העל-טבעית והבלתי הגיונית, של הנחש המחיה. הם שואלים גם אודות התופעה שאין טבעית ממנה: הנחש הממית. גם על כך שואלים הם בתמיהה זהה: "וכי נחש ממית?!".
     קשה היא בעינינו תמיהתם של חז"ל. וכי אינם יודעים שטבעו של נחש הוא להמית?! הלא הם עצמם, במנותם את בעלי החיים המועדים להזיק חורצים באחת את דינו של הנחש: "והנחש מועד לעולם"! טבעו של נחש הוא לנשוך. טבעה של נשיכת הנחש להמית את הנשוך. אולם כאן מדגישים לנו חז"ל כי גם טבעו של עולם אינו מופקע מן ההשגחה הא-להית. "לא הערוד ממית אלא החטא ממית"אמר ר' חנינא בן דוסא. נחש חי ממית זהו דבר תמוה לא פחות מאשר נחש נחושת מחיה. כי גם זה וגם זה אינם אלא כלי בידי בורא העולם ומנהיגו.
     להבדיל, כן הוא גם במנהיגים. נדמה כי בידו של מנהיג בישראל להמית ולהחיות בשבט פיו וברוח שפתיו. אולם גם הוא אינו אלא שליח בידי ההשגחה הא-להית על עמו; השגחה שאינה מונחה על ידי שיקולים פוליטיים קטנוניים וחולשות של בני אדם, אלא על ידי מערכת מורכבת של שיקולים מוסריים ורוחניים המובילים לקוממיותו של עם ולתיקונו של עולם. וכאשר היו ישראל מרחיבים את אופק המבט מעל לסיבות הגלויות הפועלות בעולם, מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים ומתרפאים.
     זאת ועוד. הפרשנים, עפ"י חז"ל, מותחים קו ארוך, שראשיתו בנחש הקדמוני, המשכו בנחש של משה, והמשכו בנחשים המופיעים בפרשה. כוחו של הנחש בפיו. הנחש הקדמוני מפתה את חוה באמרי פיו. מאז יש לו שתי תכונות המאפיינות את פיו: במה שנכנס אל הפה אכילת עפר, ובמה שיוצא מן הפה הארס הממית. גם בני ישראל חטאו בשני הדברים: במה שנכנס אל הפה הקושי לקבל את המזון שנתן להם הקב"ה, ובמה שיוצא מן הפה – הוצאת דיבה על הקב"ה ועל משה רבנו.
     אבל הקשר שבין הנחש לבין חטא הלשון עמוק הוא הרבה יותר. כל בעל חיים הפוגע בזולתו עושה זאת כדי להביא לעצמו תועלת. חיות הטרף דורסות וטורפות על מנת לאכול. הנחש, כאשר הוא מכיש את קרבנו אינו מביא לעצמו כל תועלת, מלבד "פריקת לחץ" בפה. כך הוא גם בעל הלשון. אילו היה חפץ באמת בתיקונו של עולם, חזקה עליו שהיה מוצא את הדרך לבטא את הביקורת שלו בדרך פרודוקטיבית ומועילה. במצב כזה, קרוב לוודאי שהיה מוצא את הדרך הנכונה לומר את הדברים כך שלא יחרגו מן התנאים הנדרשים בספרו של ה'חפץ חיים' לאמירת 'לשון הרע לתועלת', שהיא מצוה ולא עבירה. אבל יש שהביקורת לא באה באמת על מנת לתקן, והיא לא נעשית בדרך המועילה. אין בה אלא פריקת לחץ ושחרור קיטור. לא העתיד לנגד עיניו של הדובר, כי אם העבר. לא שאיפה לתיקון יש כאן אלא פריקה של כעס. לא לקיחת אחריות אלא האשמה. אש ההתלהבות שלו, המניעה אותו לפעור את פיו, אינה שלהבת מאירה ומחממת, אלא התלהמות באש שורפת ומכלה.
     על כן באים הנחשים השרפים ומנשכים את העם. נחשים אלה אינם באים כי אם לשרוף ולכלות, ולא ליצור ולבנות. דרכם לומד העם, כי מה שנדרש מבעל הלשון אינו תכונת הנחשיות אלא משהו אחר: יכולת לפעול פעולה שקולה ועקבית אשר בכוחה להשיג תוצאות. על כן אמר ה' למשה לעשות לו נחש נחושת. למען ילמד העם להפוך את ה"נחשיות" ל"נחישות". ובזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לִבם לאביהם שבשמים לפעול בנחישות רבה לתיקונו של עולם היו מתרפאים.
 
 
 

להרוג את מלך חשבון…

לא. אין כאן הסתה לרצח, חלילה, כי אם בקשה ללמוד מפרשה זו, של המלחמה בסיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
     שני מלכים עומדים על שערי ארץ ישראל. האחד הוא מלך חשבון. מלכותו היא מלכות המחשבה. יודע הוא לחשוב חשבונו של עולם. כל דבר נשקל אצלו בפלס המחשבה. יודע הוא לחשב שכר מול הפסד, עלות מול תועלת. אין אצלו שיקולים "מיסטיים". אין שיקולים ערכיים. אין מושגים של נצח. הכול פרגמטי, (P. C.), ארץ ישראל, בשבילו, אינה אלא נדל"ן. ברצונו יגאל וברצונו ימכור. הכול תלוי במחיר. הכול על פי האלטרנטיבות. בתוך תוכו, אין הוא אדם כה קר. יש לו גם עולם רגשי עשיר. אולם בהיעדר ערכים המכוננים את חייו, מכוונים כל שיקוליו אל סיפוק הצרכים העכשוויים של הגוף. אין הוא אלא כאותו סייח (סיחון)מתורבת, "עיר פרא ייוולד", אשר כל עמלו לפיהו, להנאות המיידיות והעכשוויות.
     השני הוא מלך הבשן היושב באדרעי. מלכותו היא מלכות הזרוע (=דרעא, בארמית). ענק גוף הוא. כוחו גדול. אף שיניו חדות וחזקות. אוהב הוא את המאבק, את האלימות, את הכוחניות. אולם גם הוא, כקודמו, חף משיקולים ערכיים. אם יצא למלחמה, יהיה זה מסע של ציד ונקם או פיתרון של בעיות בטחוניות וכלכליות מיידיות. שבוי הוא בתוך "עוגה", מעגל סגור של שיקולים קטנוניים ומיידיים ללא שאר רוח ומבלי להביט למרחבים של נצח ושל גדלות ערכית.
     כנגד שני מלכים אלו, העומדים בשערי ארץ ישראל, מניח עם ישראל שני סוגים של תפילין. כך מסביר ה'שפת אמת': תפילין של ראש כנגד המחשבה של מלך חשבון. תפילין של יד על הזרוע, כנגד מלך אדרעי. כוח המחשבה של סיחון מנוצח על ידי כוח האמונה של ישראל, כוח אשר שיקוליו הם שיקולי מוסר וערכים, קדושה ונצח. כוח הזרוע של עוג מנוצח על ידי כוחו המעשי של עם ישראל; מעשה המצוות, המכוון לתיקונו של עולם במלכות ש-די. על שני תפילין אלה נחקקה קריאת הנצח: "שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד". הניצחון על שני כוחות אלו, של מלך חשבון ומלך אדרעי, הכרחי הוא כדי להיכנס אל ארץ ישראל ולחיות בה חיים של משמעות.
     על מרן הרב קוק זצ"ל מספר הרב נריה זצ"ל (מועדי הראי"ה), שבא אליו יהודי עשיר תושב פולין, להיוועץ בו באשר לעלייה לארץ. התחיל העשיר לפרוט בפני הרב את שיקוליו: עלות חיסול העסקים בגולה מול הסיכויים הדלים בארץ. עד שהיסה אותו מרן הרב ואמר לו: העלייה לארץ ישראל היא מעל לכל החשבונות הקטנוניים. עוד לפני שבני ישראל עלו לארץ ישראל, נדרשו "להרוג את מלך חשבון"… ולמשל, בשעת מלחמה, הצלתו של חייל פצוע אחד, אל לה להיות נתונה לחישובים קרים ומנוכרים של עלות-תועלת אלא על מבט כולל לאין ערוך. גם ההתיישבות בארץ אינה נושא לשיקולים קצרי טווח של רווחיות כלכלית, ואפילו לא לרווחיות בטחונית.
     מתוך כך מובנת דרשתם של חז"ל על קינת חשבון: "על כן יאמרו המושלים"אלו המושלים ביצרם. "בואו חשבון"בואו ונחשב חשבונו של עולם, שכר מצוה כנגד הפסדה, הפסד עבירה כנגד שכרה". "חשבונו של עולם"זה עולם מלא הוא במחשבות של גדלות, ומתוך כך באה הגבורה והעוצמה.
     על כן מודים אנו לקב"ה בתפילת השבת על הטובה אשר גמל עִמנו.

למכה מלכים גדולים, כי לעולם חסדו;
ויהרוג מלכים אדירים, כי לעולם חסדו.
לסיחון מלך האמורי, כי לעולם חסדו;
ולעוג מלך הבשן, כי לעולם חסדו.
ונתן ארצם לנחלה, כי לעולם חסדו;
נחלה לישראל עמו, כי לעולם חסדו.
           

מתחברים לשורשים

(על כיבוש וזכות היסטורית בארץ ישראל)

"מתנתקים מהעקירה – מתחברים לשורשים" – סטיקר זה התנוסס בגאווה על רבות מן המכוניות בארץ בשנים תשס"ד-תשס"ה, תוך הצהרה על בקשתנו להיות נאמנים אל שורשינו אשר בגוש קטיף. הפעם הראשונה בה פגשתי את אותו סטיקר גרמה לי להרמת גבה. אילו "שורשים" יש לנו בגוש קטיף ובחבל עזה? אמנם שמשון ביקר שם, ואף לקח עמו את שערי העיר. אמנם היו תקופות בהן גרו יהודים בעזה (כמו ר' ישראל נג'ארה, מחבר השיר 'י-ה ריבון', ולהבדיל – נתן העזתי)ובכפר דרום. אמנם בעזה נמצא בית הכנסת העתיק הגדול ביותר במזרח התיכון. אולם כל זה רחוק מלהוות שורשים היסטוריים של ממש, כמו ירושלים וחברון, שילה ושכם.
     תשובה ניצחת להסתמכות על שורשינו ההיסטוריים בארץ רואים אנו דווקא בפרשת השבוע, העוסקת במלחמות הראשונות לכיבוש הארץ. כמעט אגב אורחא מספרת לנו התורה על ההיסטוריה של חשבון, עירו של סיחון: אמנם "חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא". אולם לא היה זה מאז ומעולם, אלא "הוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון". אמנם אסור היה לעם ישראל לכבוש את ארצות עמון ומואב. אולם חשבון ובנותיה, אף שמארץ מואב היו, לא מידם של המואבים נלקחו, כי אם מידם של האמורים, ועל כן על "ארץ האמורי" ייחשבו. בלשונם של חז"ל מבואר כי "עמון ומואב טהרו בסיחון", לאמור: מאז כבש סיחון את ארץ מואב, לא ארץ מואב היא כי אם ארץ האמורי.
     הגמרא במסכת גיטין (לח, א)לומדת מכאן עיקרון משפטי, והוא: שארץ נקנית בכיבוש מלחמתי. אמנם כאשר אדם יחיד גוזל קרקע מחבירו מקובלנו ש"קרקע אינה נגזלת"ואינה הופכת להיות קניינו של הגזלן בשום מצב ובשום תנאי; אולם כיבוש הנעשה במלחמה לאומית שונה מגזילה פרטית. הקרקע הנכבשת הופכת להיות קניינו של הכובש, וכל זכויות הקניין שהיו לבעלים הקודמים בקרקע פקעו והיו כלא היו.
     טענה זו חוזרת ועולה בהפטרת השבת, בה מתנהל משא ומתן מרתק אודות "שטחים תמורת שלום". מלך בני עמון תובע את זכויותיהם ההיסטוריות של בני עמו בארץ הגלעד. "כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים… ועתה השיבה אתהן בשלום". תשובתו של יפתח ברורה ומפורשת: אינני מכיר בזכויות ההיסטוריות שלכם. "לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון…". אלא "ה' א-להי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו?!".
     קביעה משפטית זו אשר יפתח השתמש בה בשעתו בוויכוח עם בני עמון – שומטת את הקרקע מתחת לאחד הטיעונים היסודיים ביותר של הציונות לדורותיה, והיא: זכותנו ההיסטורית על הארץ. (וזאת מלבד טיעון פשוט, אשר טען בפני סטודנט ערבי מרפיח: אם אתם תובעים לכבד זכויות היסטוריות, מדוע לא תשיבו את הארץ לידי הכנענים? ומה יכולתי לענות לו? שהכנענים אינם קיימים כדי לתבוע את ארצם משום שאנו 'רצחנו וגם ירשנו'?!).
     על כך עונים שניים מגדולי ישראל – ר' דוד פרידמן מקרלין (שאילת דוד, קונטרס השביעית)והחזון איש (הל' שביעית כא, ה), ושניהם עומדים על אותו עיקרון. כל עם קונה את ארצו בכיבוש, חוץ מעם אחד: עם ישראל. קניינו של עם ישראל בארצו לא נובע מכיבוש הארץ בידי יהושע בן נון אלא משבועת ה' לאברהם בברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת…". קניין ברית זה, קניין נצח א-להי זה כוחו יפה יותר מכל קנין אחר, מעשה ידי אדם בן תמותה, הן כאשר מדובר על קניין פרטי, הן על זכויות היסטוריות והן על הסכמים בינלאומיים והחלטות בינלאומיות. הרי אפילו יהודי הגר בארץ אינו יכול להעביר בעלות מלאה על שדהו לאדם אחר, גם אם שני הצדדים ירצו בכך בכל מאודם. "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".
     אם להתנתק מן העקירה אנו מבקשים, אלה השורשים אשר אליהם נבקש להתחבר – אותם שורשים הנטועים בברית הנצח שבין א-להי ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים