לפרשת חיי שרה

בשדה המכפלה

הולך אברהם אבינו לקבור את אשתו. יודע הוא כי כל הארץ שלו היא בדבר ה'. אך יודע הוא גם כן כי "הכנעני אז בארץ". עוד לא הגיעה עת המלחמה והכיבוש. בשלב זה, לא תבוא תקיעת השורשים בארץ אלא בכסף מלא. ואף אם ישנה זכות משפטית-פורמלית לקחת את הארץ בכוח הזרוע מכוחה של שבועת ה', אין זו דרכו של אברהם, איש החסד ואב המון גויים. לכן לא בחר אברהם אבינו בגבעה מגבעות מדבר באר שבע, עיר מגוריו. גם לא בחר בחלקת הפקר בהרי חברון. אף לא רצה ליטול את מתנתו של עפרון חינם אין כסף. ידוע ידע אברהם כי את ארץ ישראל צריך לקנות. ואין קנין אלא בכסף: "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".

    הגמרא בתחילת מסכת קידושין לומדת את דרך הקנין של האשה לבעלה בכסף (כיום בטבעת) – מקניינו של אברהם במערת המכפלה: "אתיא קיחה קיחה משדה עפרון". על כך העיר הרב הנזיר, כי הרי זה בא ללמד ונמצא למד. כשם שהאשה, אחר שנקנתה לבעלה בכסף, הרי היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו – כך הוא השדה הנקנה באדמת ארץ ישראל: עצם מעצמיו ובשר מבשרו של קונהו. וקל וחומר הוא בזמן שבאותו שדה הנקנה בארץ ישראל, מוטמנת האשה אשר אהב. על בסיס זה בא יצחק אבינו "לשוח בשדה לפנות ערב", לשאת תפילה (רש"י) ולטעת נטיעה (רשב"ם).

    גם ההתיישבות המתחדשת בארץ במאה השנים האחרונות, קשרה את העם אל אדמתו בכל אלה: קנייה בכסף, קבורת חברים יקרים, תפילה ונטיעה. בכל אלו נקנית אדמת הקודש לעם ה'.

 

"ויקם… מעל פני מתו"

אסון כבד בא על אברהם אבינו. שרה אשתו, שהלכה לצדו במשך עשרות בשנים איננה עוד אתו. דומה כי עולמו חרב עליו. אם היינו רוצים לתאר בסלנג עכשווי את מצבו של אברהם, הרי הוא 'על הפנים'. ואכן לא קל הוא מצבו של אדם השרוי באבל על אשת נעוריו. במקרים רבים חש הוא כי אין עוד טעם לחייו. מרגיש הוא כי הוא הבא בתור אצל מלאך המוות. המזון מאבד את טעמו. כל תענוגות החיים מאבדים את כל כוח משיכתם. ממילא גם אין יכולת להודות למי שברא את העולם והעמיד אותו לרשות האדם. אין הוא נמצא במקום נפשי שמתוכו יכול הוא לברך ברכות הנהנין או להתפלל. זהו מצבו של אדם בהיותו אונן על מתו המוטל לפניו. ניתן להניח כי גם אברהם אבינו נמצא במצב דומה בבואו לחברון "לספוד לשרה ולבכותה". וכך מתאר ר' יוחנן במדרש רבה: "מלמד שהיה רואה מלאך המוות מתריס כנגדו". ומוסיף ר' יוחנן שם, שמכאן למדנו את ההלכה האומרת כי "מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין וכל מצוות שבתורה".

    אולם אברהם אבינו אינו מתקבע במצב זה, של 'על הפנים'. יש בכוחו לקום ממנו. "ויקם אברהם מעל פני מתו". דווקא מצב קשה זה של אבל מביא אותו לצמיחה מחודשת. הן אין דבר בעולם אשר אין לו משמעות. אין דבר בעולם הבא במקרה. אין דבר שאין לו מקום בהנהגה הא-להית. אם שרה אשתו מתה דווקא בקרית ארבע היא חברון, יש בכך אמירה א-להית משמעותית. כאן, במקום הזה, תיקנה אחוזת הקרקע היהודית הראשונה בארץ ישראל. כאן, במקום הזה, יבוא היהודי הראשון בעולם למנוחת עולמים. (ברוח ימינו אלה נאמר: במקום בו אירע הפיגוע יקום יישוב…). במקום בו נסתיימו חייו של הפרט, ייזרע הזרע לצמיחתו של העם.

    לא קלה היא הקימה מן האבל. מאמץ היא דורשת. הן יש לפעול בצורה שקולה ומחושבת. משא ומתן לרכישת קרקע לא יכול להיעשות בחיפזון ובלחץ של מי שמתו מוטל לפניו. נדרשת נחישות. נדרש קור רוח. נדרש גם מעט תחכום. צריך לבסס את הקנייה ואת האחיזה היטב מבחינה משפטית: בקנין 'כסף' ובקנין 'חזקה'. לכן לא נאמר 'ויעל' או 'וילך', אלא "ויקם", ככל פעולה הדורשת מאמץ להתגבר על הטבע האנושי. מתוך אותו מצב של נפילה על פני מתו, ומכוחה של אותה תחושת 'על הפנים', קם אברהם והולך לקנות את מערת המכפלה.

    אותה קימה של אברהם מעל פני מתו, בלכתו לקנות את שדה המכפלה, מקרינה גם על השדה עצמו. "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… לאברהם למקנה… תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך". תקומה אחת באה בעזרת האקט המשפטי של הקניין בכסף. תקומה נוספת באה לאחר הקבורה ומימוש הבעלות באחיזה בפועל: "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם…".

 

על ניחוש, על היגיון ועל אמונה

חשש כבד ממלא את לבו של עבד אברהם בעומדו על עין המים. אחריות גדולה מוטלת על כתפיו. עליו למצוא אשה מתאימה ליצחק. האם אכן תהיה האשה אשר יביא הולמת את מידותיו של יצחק? האם תתקבל בחירתו על ידי החתן המיועד? אמנם מלווה אותו הבטחתו של אברהם: "ה' א-להי השמים… ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה לבני משם"; אולם החששות עודם מכרסמים בלב. ואז מעלה אליעזר את בקשתו: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשת, ואמר שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני"; בקשה אשר נתמלאה תיכף ומיד, כאשר הגיעה רבקה אל העין.

    כאשר מבקשים אנו ללמוד את "תורתם של בנים" מ"שיחתם של עבדי אבות", עומדים אנו ושואלים: מה היה פשר בקשתו של אליעזר? האם ייתכן לומר כי היה זה 'ניחוש', כדי לדעת כי את הדבר הנכון הוא עושה, כדרכם של עובדים אלילים, אשר עליה אמרה תורה: "לא תנחשו ולא תעוננו"? האם היתה זו תפילה? האם היה זה שיקול הגיוני כדי לזהות את מידותיה הטובות של המועמדת להיות אם בישראל?

    מגוונות הן תשובותיהם של הפרשנים, ואנו נלך בדרכו המורכבת של המהר"ל מפראג. בהסברו הראשון אומר המהר"ל כי היגיון צרוף הדריך את אליעזר. אותה נערה אשר תעשה חסד מעל ומעבר למה שנתבקשה ואף הרבה יותר מן הנדרש על פי המוסר המקובל, היא היא המתאימה. אולם הסבר זה אינו מספק. מדוע הציג אליעזר את הבחינה ההגיונית הזאת בדרך של תפילה? האם רק ביקש סייעתא דשמיא שתחול על המאמץ האנושי הרציונלי?

    הסברו השני של המהר"ל – תמוה הרבה הרבה יותר. שם אומר הוא כי מכיון שהמדובר היה בצורך מצוה, מותר היה לנחש. קשים הם הדברים לעינינו. וכי לצורך מצוה מותר לעבור על איסור המפורש בתורה? אולם את מה שסותם המהר"ל בפרשתנו, מגלה הוא בביאורו לפרשת קדושים, שם מבאר הוא את התנהגותו של אליעזר כאן ואת דרכו של יונתן בן שאול במלחמת מכמש:

ומאחר שהיו עוסקים במצוה, אם כן היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבוא לקיים המצוה… כי הניחוש אינו שייך, רק (=אלא) אם מנחש אם יארע לי כך וכך – כך וכך אעשה, וזהו במילי דעלמא. אבל במידי דשמיא, הוא תולה בהקב"ה, אם יארע לי כך וכך אז אדע לקיים המצוה… ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן.

המנחש האלילי – לא אל הקב"ה נשואות פניו, כי אם אל כוחות מיסטיים עיוורים, אשר סבור הוא כי הם השולטים בעולם. לא כן היא דרכו של המאמין. יודע היא כי כל מקרה אשר יקרה לו – "רק מה'" הוא. בכל אשר ילך, הולך הוא נוכח פני ה'. בכל אשר יארע לו, פוקח הוא את אוזניו להאזין אל הקול הא-להי הבוקע אליו מתוך המציאות. כל מעשה אשר יעשה מלווה בתפילה ובקשת הצלחה. וכל אשר יקרה, אות הוא לו מאת הקב"ה. כל ימיו מצוי הוא בדו-שיח מתמיד עם בוראו ומנהיגו. מתוך כך מבקש הוא מאת ה' שיראהו את הדרך אשר ילך בה.

    נדמה הוא כי לא בא המהר"ל אלא להחליף מיסטיקה במיסטיקה, ובמקום מיסטיקה אלילית, שם הוא לפנינו אופן של "מיסטיקה אמונית". אולם לא זו דרכו של המהר"ל, הכותב לנו בהמשך דבריו, כי לא בסתם אותות מדובר אלא באותות הקשורים בניתוח הגיוני של המציאות:

אמנם נראה, דמכל מקום צריך שיהיה טעם לזה, כמו שאמר אליעזר שיראה שהיא גומלת חסדים; אבל בלא טעם הוא ניחוש, שכל מעשה ה' – במנהגו של עולם, לא על ידי דברים שאינם במנהגו של עולם, כי אותם הם מכלל ניחוש.

לא באותות סתמיים מדבר אלינו בורא העולם, כי אם בהיגיון הפנימי של המציאות. הסייעתא דשמיא, לה זוכה אליעזר כדי לזהות את האשה המתאימה ליצחק, מתבררת לו דווקא דרך סימן היכר הגיוני של גמילות חסד מופלאה בה נוהגת רבקה. וכן יונתן בן שאול מגלה את הדרך לתקוף את הפלישתים דווקא דרך סימן הגיוני המורה לו על החרדה בה הם שרויים.

    כאז כן היום עומדים אנו בחשש כבד מפני העתיד. לא תמיד הדרך ברורה. לעתים ישנה נטייה להישען אך ורק על הניתוח ההגיוני הקר של המציאות. אחרים מגלים נטייה לפנות אל מעוננים וקוסמים, הוברי שמים ומגידי עתידות אשר יסירו את הלוט מעל פני העתיד. לא זו, ואף לא זו דרכה של תורה, המצווה אותנו: "תמים תהיה עם ה' א-להיך". עלינו לחיות בדו-שיח מתמיד עם ה' א-להינו: לפנות אליו בתפילותינו ובפעולותינו בעולם המעשה, ולהאזין לדברו הבא אלינו – הן באמצעות תורתו והן באמצעות הדרך בה נשכיל להבין בשכל הישר ובהיגיון הבריא את הנהגתו במציאות. או אז נוכל לומר בכל עת את אמירתו של נחום איש גמזו גם בעת קשה ומאיימת: "גם זו לטובה". ומתוך כך תתקיים בנו ברכתו של בלעם: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת ייאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא…".

 

אוהל שרה ואוהל רבקה

"ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו". ביטוי זה "האוהלה" מופיע בפרשה הקודמת גם ביחס לשרה: "וימהר אברהם האוהלה אל שרה…". חז"ל, במדרש רבה, משווים בין שני האוהלים. כל זמן שהיתה שרה אמנו חיה, התרחשו דברים מיוחדים באוהל שלה. כשמתה פסקו אותם דברים. ומשהגיעה רבקה אל האוהל חזרו.

    ארבעה דברים מיוחדים נכתבו במדרש ביחס לאוהל שרה ורבקה: ענן היה קשור על פתח האוהל, ברכה היתה שרויה בעיסה, נר היה דולק מערב שבת לערב שבת ודלתות האוהל פתוחות היו לרווחה.

    מתוך אותם ארבעה דברים, מביא רש"י רק שלושה: הענן, העיסה והנר. המהר"ל מפראג עומד על כך ששלושה דברים אלו מציינים את שלוש המצוות המיוחדות לכל אשה מישראל. הענן המבטא את השראת השכינה מבטא את קדושתו של הבית היהודי, על ידי השמירה על טהרת המשפחה. האחריות על שמירת הלכות הנדה מוטלת על האשה, כפי שנאמר בתורה: "וספרה לה". הברכה השרויה בעיסה קשורה למצוה השניה שזכו בו הנשים בישראל: הפרשת החלה. והנר הדולק מערב שבת מערב שבת הוא מצוות הדלקת הנרות בשבת. קשר הדוק יש בין דברים אלו של רש"י לבין המשנה במסכת שבת, האומרת: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". שלושת אלה הם היוצרים את אווירת הקדושה בבית היהודי.

    אך המהר"ל תמה מאד על רש"י: מדוע השמיט את הדבר הרביעי: שהיו דלתות האוהל פתוחות לרווחה? האם הצורך להתאים את המדרש למשנה מצדיק "לשפץ" את המדרש? האם ייתכן לראות את הבית היהודי ללא הכנסת אורחים וגמילות חסדים? האם מידה זו, של הכנסת אורחים, אינה מידה מרכזית ביותר המאפיינת את נשות ישראל ומהווה חלק בלתי נפרד מן הבית היהודי?

    לא נותר לנו אלא לקבל את תשובתו של בעל 'לבוש האורה'. הוא מסביר שרש"י, הנאמן לפשוטו של מקרא, לא יכול היה להביא את המאפיין הזה כפירוש לפסוק. מתי נאמר פסוק זה "ויביאה יצחק האוהלה שרה אִמו"? עוד לפני הנישואין. רק בהמשכו של הפסוק נאמר: "ויקח את את רבקה (=קידושין) ותהי לו לאשה (=נישואין) ויאהבה". את כל המאפיינים הקודמים – שמירת הלכות נדה (שבימי קדם הקפידו עליה גם רווקות), הפרשת חלה והדלקת הנר, שהביאו לענן קשור על האוהל, לברכה בעיסה ולנר דלוק במשך כל ימות השבוע יכולה היתה רבקה לקיים גם טרם נישואיה ליצחק. אבל כיצד יכולה היתה לקיים הכנסת אורחים כל עוד אינה בעלת הבית? עם כל רצונה הטוב להכניס אורחים כאברהם ושרה, לא רצתה לעשות זאת על חשבונם של אחרים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים