לפרשת כי תבוא

על 'הודיית המעשר'

מקובל מאוד, שעל כל מנהל חברה למסור דו"ח תקופתי לבעלי המניות. כך נדרש כל בנק לפרסם מאזן שנתי; וכך כל חברה צריכה לפרסם תשקיף המצביע על מצבה הכלכלי. גם בחיים הפרטיים עומד כל אדם פעם בשנה ביום הכיפורים – ומוסר דו"ח על מעשיו ומחדליו.
    פעמיים בשבע שנים מצווים אנו על וידוי מפורט ביותר: על מה שנעשה ועל מה שלא נעשה. זהו 'וידוי המעשרות', הנאמר בשביעי של פסח, בשנה הרביעית לשמיטה ובשנה השביעית. "ואמרת לפני ה' א-להיך: ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר… לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי". תמוה הדבר, שדין וחשבון זה נקרא 'וידוי מעשרות'. הרי וידוי הוא הודאה באשמה או במחדל, ואילו כאן הדבר הפוך לחלוטין! האדם עומד בפני הקב"ה ומודיע לו שעשה הכול כפי שנצטווה. יתירה מזאת, מי שלא קיים את המצוה כדין, באמת לא יכול להתוודות! מרן הרב קוק זצ"ל מבאר שפירוש המילה "וידוי" אינו "הודאה באשמה" אלא "דיווח". יותר מכך: משמעותה של המילה "וידוי", בהקשר זה של המעשרות, יש בה יותר מן ההוראה של הודיה על הטוב אשר עשה עמנו ה' בכך שנתן לנו את מצוותיו, מאשר הודאה על חטאינו וכשלונותינו.
    הרב זצ"ל מוסיף על כך עוד. הווידוי הוא מאיץ להתחזקות בעבודת ה'. האדם, העומד ומודה על חטאיו, שם את לִבו אליהם ומתבייש בהם; ובכך הוא מגביר את המוטיבציה לתקן ולשפר. אבל אליה וקוץ בה. התסכול, המלווה את האדם החוזר ומתוודה בכל שנה על אותם חטאים, פחות או יותר, פוגע פגיעה חמורה במוטיבציה לתקן, ומביא את האדם לידי ייאוש. וידוי המעשרות הוא ההשלמה של וידוי "על חטא". אין הוא מסכם את הכשלונות אלא את ההצלחות. "שמעתי בקול ה' א-להי, עשיתי ככל אשר ציוויתני". הסיפוק המלווה את המתוודה מעודד אותו להמשיך ולעלות הלאה בדרך העולה אל הר ה'.
    דרך זו פותחה מאד בפסיכולוגיה המודרנית בשנים האחרונות, תחת השם 'פסיכולוגיה חיובית'. במקום להתמקד בבעיות, עוסקים במשאלות ובבקשות (ואכן 'בעותא', בארמית, אינה אלא בקשה). במקום לחטט בעבר, לוקחים אחריות על העתיד. במקום להפיק לקחים מן הכשלונות, מקיימים "חקר מוקיר" של למידה מן ההצלחות. במקום לעסוק בחולשות, מבקשים לחשוף את הכוחות. עיקרה של התשובה, בדרך זו, בנוי על שלושה רעיונות מרכזיים: שאיפות, אחריות וכוחות. גם במערכת החינוך לומדים יותר ויותר להשתמש בדרך זו, של "וידוי חיובי", המחזקת את האמון של התלמיד בכוחותיו, מעצימה את שאיפותיו, ומלמדת אותו לקחת אחריות על חייו ועל גורלו.
    המחיר של דרך זו היא ה"הסתפקות במועט". מי שטוב לו במה שהוא ובמה שיש לו, לא ירצה להתקדם הלאה. לכן לא די בווידוי החיובי. לשם כך נדרש "הווידוי השלילי", בו עומד לנגד עיניו של אדם רף רוחני, מוסרי וערכי גבוה, והוא נדרש לתת את דעתו על הפער הקיים בין המצוי לבין מה שראוי שיהיה גם רצוי וגם מתממש בחיים.     
    תורת ישראל מנחה אותנו לאחוז בשתי הדרכים גם יחד, תוך חיפוש האיזון הנדרש ביניהן, באופן המתאים לכל אדם במצב ובהקשר בהם הוא נמצא. על כן שני הווידויים: וידוי "על חטא" של חודש תשרי, ווידוי המעשרות של חודש ניסן, משלימים זה את זה לחטיבה אחת של עבודת ה' בחרדה ובשמחה, ביראה ובאהבה.
עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה.
עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה.
 

על מעשר העני

פעמיים מצווה התורה על מעשר העני. לראשונה בפרשת ראה. בשנייה בפרשת כי תבוא. אך כל פעם נאמר הציווי בלשון אחרת. בפרשת ראה "תוציא את כל מעשר תבואתך… והנחת בשעריך. ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה…". לא שלך הוא המעשר. נלקחת ממך אפילו טובת ההנאה הקטנה שיש בזכות להחליט למי לתת את המעשר, ומתוך כך לזכות לקבל את ריגשי תודתו. לעומת זאת בפרשת כי תבוא "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה". וכבר עמדו חז"ל על ההבדל שבין הפסוקים, וחילקו בין מעשר עני שאדם מחלק בשדהו, בו נאמר "והנחת", לבין מעשר עני שאדם מחלק בתוך ביתו, שם נאמר "ונתת".
    שתי פנים הן לנתינת מעשר העני. לא דומה הוא לתרומה ולמעשר הלוי, אשר מקבליהם נוטלים אותם בזכות, "חלף עבודתם אשר הם עובדים באוהל מועד". מעשר העני, בחסד ניתן הוא למקבל. ואז, מה קל הוא לנותן המעשר להיכשל בנתינה לעני בדרך מתנשאת ויהירה. מה קל הוא לבייש את העני בנתינה לא רגישה…
    סידרה ארוכה של הלכות נאמרו בדיני מתנות העניים כדי להתמודד עם בעיה זו. הלקט, השכחה והפאה, הפרט והעוללות לא ניתנים בידו של העני. להיפך, בעל הבית מצווה על דבר אחד: "תעזוב"! יבוא העני ויקח לו בעצמו. לא ישפיל את עצמו לקבל את מתנתו מידך. לא יתן לך את הסיפוק והתענוג שבנתינה אישית, אליהם יכול להתגנב אבק של יוהרה. בצדקה – המצוה לכתחילה היא דווקא "מתן בסתר", בו לא ידע הנותן למי נתן, ואף המקבל לא ידע ממי קיבל. דמיון מסויים יש לכך במעשר העני. אם בגורן הוא מתחלק  נאמר בו "והנחת". לא משלך אתה נותן. לכל היותר תוכל להיות פקיד הממונה על החלוקה הצודקת בין העניים הבאים לקחת, כדי שיתקיים בכל אחד מהם "ואכלו בשעריך ושבעו". רק אם לא באו העניים לגורן לקחת בעצמם, אז מותר לך לקחת את הנותר לביתך ולחלק אותו בעצמך על פי אחריותך ושיקול דעתך.

 

עול מלכות שמים ועול מצוות

"את ה' האמרת היום"כך פותח הפסוק המתאר את עם ישראל ה"בוחר" את ה' א-להיו.
    בחירה זו, כמה שלבים יש בה.  הפתיחה היא "להיות לך לא-להים". קודמת לכול אמונה, קבלת עול מלכות שמים. כפי שנאמר במשנה במסכת ברכות "שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח"כ יקבל עליו עול מצוות".
    לאחר קבלת מלכות ה', מצופה היה להגיע אל המצוות. אך יש דבר הקודם למצוות: מידות (=תכונות אופי)מתוקנות. ועל כך נאמר: "וללכת בכל דרכיו". דהיינו: "מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים". וכעין זה נאמר בתנא דבי אליהו: "דרך ארץ קדמה לתורה".
    רק לאחר הנחת התשתית בשכל (אמונה)וברגש (מידות)בא התור של המעשים (המצוות). גם הסדר הפנימי של המצוות הוא הדרגתי, כפי שמבאר בעל 'אור החיים': בראשית הרשימה באים דווקא החוקים, אלה שטעמם אינו מובן לנו כלל ועיקר, ואנו מקבלים אותם על עצמנו רק מכוח היותנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים באהבה. אחריהם באות המצוות, אלה המובנות לנו יותר. ורק בסוף באים המשפטים, אלה היורדים אל ההיגיון האנושי.
    השלב האחרון הוא "לשמוע בקולו". השמיעה בקול ה', לדעת בעל 'אור החיים', היא לימוד התורה. אין זה הלימוד המעשי, הנדרש לשם קיום המצוות המעשיות, אלא הלימוד העיוני, "תורה לשמה לשם התורה", לשם עצם השמיעה של דבר ה'.
    שלב זה סוגר את המעגל של החינוך העצמי, כאשר האדם שב ומעמיק את השלב הרוחני והשכלי, שבו פתח את התהליך של בנין האישיות.

 

לשמוע בקול ה'

בלשון ימינו, 'לשמוע בקול' פירושו: לציית ולבצע את מה שנאמר. כך מקובל להסביר את מה שנאמר בפרשת הברכה והקללה: "ושמעת בקול ה' א-להיךועשית את מצוותיו ואת חוקיו…". וכך "אם שמוע תשמע בקול ה' א-להיך… ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". ולעומת זאת הקללה באה "אם לא תשמע בקול ה' א-להיך". אולם מבט מעמיק יותר יגלה לנו כי לא זו משמעות הביטוי בלשונה של התורה.
    בווידוי המעשרות אומר כל אדם מישראל: "שמעתי בקול ה' א-להי, עשיתי ככל אשר ציוויתני". אם אדם עשה ככל אשר ציווהו ה', הרי הוא ציית וביצע, ומדוע יש להקדים ולומר שאף שמע בקולו? יותר מכך רואים אנו בפסוקים הבאים: "את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים וללכתבדרכיו ולשמור חוקיו ומשפטיו ולשמוע בקולו".אם אדם הלך בדרכיו של הקב"ה, שמר את חוקיו ואף את משפטיו הרי כבר שמע בקולו! וכן כמעט בכל מקום בו מדובר על שמיעה בקול ה', יש צורך להוסיף את קיום המצוות למעשה, מפני שאין הוא זהה לפעולה זו, של שמיעה. מהו, א"כ, פירוש הביטוי "לשמוע בקול ה'"?
    המעיין בדברי הנצי"ב מוולוז'ין בכל מקום בו הוא מפרש את הביטוי הזה בתורה, יראה שאכן אין לפרש את המילים "לשמוע בקול"כצייתנות גרידא. "קול ה'"הוא מושג הרבה יותר כולל מאשר ציווי מפורט. "לשמוע בקול"פירושו האזנה לרובד העמוק של הדברים, אשר אינו נקלט בשמיעה הפשוטה. יכול אדם ללכת בכל דרכיו של הקב"ה, לשמור את כל מצוותיו, כל חוקותיו וכל משפטיו; אך לא לשמוע בקולו. קיום המצוות שלו הוא צייתנות שטחית שאין בה אלא תשלום מס של מעשים יבשים. השמיעה בקול ה' היא משהו שמעבר לצייתנות ומעבר לקיום הפורמלי היבש של המצוות. ה'שמיעה בקול' פירושה הקשבה והפנמה של מסרים ותכנים; דבר שהוא מעבר לעצם קיומן של המצוות. מי שזוכה "לשמוע בקול ה'", לא יסתפק בקיום פורמלי ויבש של מעשי המצוות. הוא יבקש לפגוש את הקב"ה בכל ציווי וציווי. הקב"ה נוכח אצלו בכל דבר שהוא לומד ובכל דבר שהוא עושה. הוא גם שואל את עצמו בכל מצב: מה הקב"ה אומר לי בציווי הזה? איזה תוכן ואיזה מסר אני קולט ממנו?
    מימרא נאה של חסידי קוצק ממחישה רעיון זה היטב: "מה ההבדל בין חסיד למתנגד?"שאלו בקוצק. וענו: "החסיד ירא מן הקב"ה. והמתנגד ירא מן השולחן-ערוך…".
    כך גם נכון לומר בכיוון ההפוך. אדם המתפלל אל הקב"ה, פעמים שהוא סבור כי הקב"ה מחוייב לציית לדבריו ולעשות את כל מה שהוא מבקש. אולם להבנתנו, לא זו הציפייה הנכונה. כאשר עומד אדם מישראל ה' א-להיו ומבקש ממנו: "ה' שמעה בקולי, תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני", אין פירושם של דברים ציפייה לכך שהקב"ה יציית לאדם המבקש לתת לו הנחיות, כביכול, אלא ציפייה להקשבה והפנמה, להתייחסות אכפתית ואוהבת, שמכוחה מוכן האדם לקבל כל תשובה שהיא.
    זוהי המשמעות העמוקה של שמיעת קול השופר. השופר אין בו מילים ותכנים גלויים. אין בו אלא קול סתום. "לשמוע קול שופר"היינו: עצם ההקשבה אל דבר ה' עוד לפני התפרטותה למצוות מעשיות. ומי שבא לשמוע את קול השופר ומנסה לקלוט את המסרים הסמויים והגנוזים בו, זוכה מתוך כך "לשמוע בקול ה'".
 

בין שתי פרשות של תוכחה

שתי פרשות ישנן בתורה אשר עיקרן תוכחה קשה: פרשת בחוקותי ופרשת כי-תבוא. דומות הן הברכות והקללות אשר בשתי הפרשות אלו לאלו, אך גם שונות הן הפרשות זו מזו. בדברינו אלה נבקש לעמוד על תוכנן של הברכות הקללות כאן וכאן ומתוך כך, לעמוד על פשרה של כל פרשה.
    המעיין בברכות שבשתי הפרשות יראה מיד את הכלכלה, את הפריון ואת הביטחון: "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך… יתן ה' את אויביך הקמים עליך ניגפים לפניך. יצו ה' אִתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך"– בפרשת כי תבוא. וכמו כן בפרשת בחוקותי: "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד… ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב… והפריתי אתכם והרביתי אתכם…".אולם מבט מעמיק יותר יגלה גם את ההבדלים. שתי ברכות מיוחדות ישנן בפרשת בחוקותי, אשר נעדרות מפרשת כי תבוא: הברית והשראת השכינה. "ופניתי אליכם… והקימותי את בריתי אתכם… ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם". במילים אחרות – נוכחות א-להית קבועה וניכרת בחיי העם. המקבילה לכך בפרשת כי תבוא – חיוורת משהו, ואינה מצביעה על נוכחותו הגלויה של הקב"ה בקרב עמו אלא במדרגתו הרוחנית של העם. "יקימך ה' לו לעם קדוש". לעומת זאת, ישנה ברכה החוזרת שלוש פעמים בפרשת כי תבוא, תוך שהיא נעדרת לגמרי מפרשת בחוקותי, והיא הנוגעת למעמדו של עם ישראל במשפחת העמים. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך… והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה. ונתנך ה' לראש ולא לזנב…".
    כדי לראות אם הבדלים אלו הם מקריים או שיטתיים, נעבור ונבחן את הרשימה הארוכה והנוראה של הקללות, ולפי דרכנו, נתחיל במשותף: גם פה גם שם עוסקות הקללות במחסור כלכלי עד כדי רעב, באסונות בטחוניים, במחלות קשות ובהתמעטות מספרית. אולם דווקא על רקע זה בולטים ההבדלים במאפייני החורבן הלאומי. הקללות של פרשת בחוקותי מעמידות במרכז את חורבנה של הארץ. "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם… והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה… אז תשבת הארץ…. והארץ תיעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם"; חורבן אשר שיאו – בחורבן המקדש. "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם". ובמקביל לכך, חורבנו של העם מתבטא בהיותו בארץ נוכרייה. "והנשארים בכם… בארצות אויביהם… ואכלה אתכם ארץ אויביכם…"וכדו'. לעומת זאת, החורבן של פרשת כי תבוא מדגיש דברים אחרים. כשם שהברכה מדגישה את מעמדו הרם של עם ישראל בין העמים, כך מדגישה הקללה את ההשפלה הלאומית. "והיית לשמה, למשל ולשנינה, בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה… הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה… הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב…". החורבן לא מתמקד בארץ ובמקדש, אלא בהחרבת הממלכה. "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך". והגלות לא מתוארת על ידי חורבנה של הארץ ועזיבתה לארץ נוכרייה אלא בשעבוד לאומות העולם ובפיזור ביניהן. "ועבדת את אויביך… ונתן עול ברזל על צווארך… והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ…"
    לאחר שעמדנו על השיטתיות שיש בהבדלים שבין הפרשות, ננסה לעמוד המשמעות שיש לתת לכך בעקבות "אביהן של ישראל", הרמב"ן. הרמב"ן עומד על כך שפרשת בחוקותי רומזת לבית הראשון ופרשת כי תבוא – לבית השני. תקופת הבית הראשון התאפיינה בהשראת השכינה בישראל, שבאה לידי ביטוי בעיקר בנוכחותה של הנבואה. המהלך הרוחני בא "מלמעלה למטה". בתקופה זו, עם ישראל נדרש להיות בעיקר "עם לבדד" ולשמור על ייחודו לבל ייגרר אחר תועבותיהם של כל העמים שסביבו. בתקופת הבית השני חל שינוי במצב הלאומי. הבנין הרוחני בא "מלמטה למעלה". השכינה אינה שורה בישראל, אין נביא עִמנו, והיותנו עָם ה' באה לידי ביטוי בעיקר בהתנהגותנו כ"עם קדוש", העוסק בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים. מתוך אותה עוצמה רוחנית הבאה מתוך העם פנימה, יש בתקופה זו יותר מפגש עם הגויים המתבטא בהשפעה עליהם ובתנועת התגיירות משמעותית.
    ההבדל הבולט במצב העניינים מביא להבדל בולט גם בחטא המביא את הגלות. בית ראשון חרב על חטאים הפוגעים בהשראת השכינה בישראל ובקדושת הארץ הקשורה בכך: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושמירת השמיטה. התגובה לכך היא שארץ ה' מקיאה מתוכה את הפוגעים בקדושתה, והארץ, שנטמאה, נחרבת. הבית השני, לעומת זאת, עומד על קדושתו העצמית של העם. לכן החטא המחריב אותו הוא שנאת החינם, המבטאת את הריקבון בדבק הלאומי, ועיקרו של החורבן הוא פירוק המסגרת הלאומית על כל מרכיביה: המלכות והחיים המשותפים.
    על פי זה יכולים אנו להבין גם את המהלכים השונים של הגאולה. פרשת התוכחה של בחוקותי מסתיימת בכך שהקב"ה זוכר את ברית האבות ואת ברית הארץ. "והארץ אזכור". ופרשת התוכחה של כי תבוא באה לידי סיום בגיבוש מחודש של העם: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' א-להיכם… כל איש ישראל". הגאולה השלמה מופיעה בסיומה של שירת 'האזינו', כשהיא כוללת את שני המרכיבים גם יחד – "וכיפר אדמתו עמו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים