לפרשת מטות

הנדר והבמה

היחס אל הנדרים בתורה – מסוייג הוא. האב והבעל יכולים ורשאים להפר אותם. חכם יכול להתיר אותם. עצם העובדה, שהתורה עצמה מראה את הדרכים כיצד להימנע מלקיים את הנדר, מוכיחה שאף שעבירה על נדר היא חמורה מאוד, הנדר כשלעצמו אינו דבר רצוי. חריפים הם דברי חז"ל בהקשר זה (נדרים כב, א): "כל הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן". ועלינו להבין את דבריהם. מה באו ללמדנו בהשוואת הנודר לבונה במה? אם רצו לומר שהרי הוא כעובד עבודה זרה – היה להם לומר זאת במפורש, כפי שאמרו, למשל, ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"! עוד יש להעיר, שה'במה' אינה עבודה זרה כלל ועיקר! ה'במה' היתה מקום שבו הקריבו קרבנות לשם ה', אך מחוץ לירושלים. במשך רוב תקופת הבית הראשון נאמר על הישרים שבמלכי יהודה: "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות".

     ההסבר לכך נמצא בדברי המהר"ל מפראג: מהו הפגם שיש בהקרבת קרבן בבמה? הקב"ה קבע מרכז אחד ויחיד לעבודתו, שהוא: בית המקדש אשר בירושלים. זהו המקום היחיד, שכל העם כולו בא אליו להקריב בו את קרבנותיו. אדם הבונה במה לעצמו, בהחלט מבטא בכך עוצמה אדירה של רגשות אהבה לשם ה'; אבל אלו רגשות פרטיים. לא בהם חפץ ה', כי אם בדבקותה של האומה כולה כאחד בעבודתו, בעבודה הציבורית המרוכזת בבית המקדש האחד.

     כמעשהו של בונה הבמה, כן מעשהו של הנודר. גם הוא עושה לו תורה פרטית משלו. התורה הנתונה מהר סיני אומרת: מותר. והוא אומר: אכן לכל העם הדבר מותר, אבל לי הוא אסור. אמנם אפשר לראות בזה עוצמה אדירה של שאיפה לדבקות א-להית ברמה האישית. אבל לא בזה חפץ ה'. הוא מבקש את העבודה הציבורית של כל העם האחד המקיים תורה אחת, ולא באוסף של פרטים שכל אחד מהם עושה לו תורה פרטית משלו.

     הנדרים החיוביים הם אותם נדרים אישיים אשר באים לחזק את האדם בדרכו האישית אל קיומה המלא של התורה הציבורית האחת.

 

ואם בית אישה נדרה

סיפור זה מבוסס על שיחה אמיתית…

     צפצוף חד, שהפר את שלוות הרגע, הודיע על מסרון חדש שהגיע אל תיבת ההודעות של מכשיר הטלפון הנייד. אני מזדרז לפתוח את ההודעה, המגיעה ממספר לא מוכר:

"אשה שנדרה לא לאכול דגים בשבת, עד מתי אפשר להפר לה?".  

האצבעות "מנגנות" על גבי הקלידים של המכשיר:

"אם זה היה היום, אז אפשר עד ה…".

"היי, עצור!!!", קורא קול בתוכי. לא!!! "זה לא נושא ל'שו"ת אס-אם-אס'. זה מורכב מידי. זה גם יכול להיות רגיש". ההודעה נמחקת מיד, ובמקומה נשלחת הודעה חדשה:

"זה לא לאס-אם-אס. תתקשר אלי בעוד חצי שעה".

לאחר חצי שעה מצלצל הטלפון. על הקו אדם לא מזוהה: "רציתי לשאול אם אני יכול להפר לאשתי את הנדר". כמו יהודי טוב, התשובה היא בשאלה: "כדי לענות, אני צריך להבין את כל הסיפור. מה קרה לכם?". והוא עונה: "אני ואשתי רבנו. והיא התעצבנה, ו…". – ואני שואל: "תגיד לי, היא יודעת שאתה מתקשר? היא בכלל רוצה שתפר לה את הנדר?"…

     לא אלאה אתכם בהמשכו של הסיפור, ורק אשתף במחשבות שהיו כיצד לענות לשואל. מה עלינו ללמוד מן הסמכות שנתנה התורה לבעל להפר את נדריה של אשתו? האם זה בא להכפיף אותה אליו ולאפשר לו לכפות עליה את נורמות ההתנהגות שהוא חפץ בהן? ואף אם כן, האם נכון לפוסק ההלכה לשתף פעולה עם מי שעלול להתגלות כבעל שתלטן המבקש לרמוס את חירותה של אשתו?

     נקודת המוצא היא הסמכות שנתנה התורה לבעל להפר את נדריה של אשתו. כאשר התורה נותנת סמכות, אין זה אומר שנכון להשתמש בה בכל מצב מבלי לבדוק אם הדבר מועיל או מזיק. בהענקת הסמכות נמסרת בעיקר אחריות. יש לבעל אחריות כלפי אשתו בהקשר לנדרים שנדרה – כל זמן שמדובר בנדרים הפוגעים ביחסים שביניהם, בין אם הפגיעה היא ישירה (נדרים "שבינו לבינה") ובין אם היא עקיפה (נדרי "עינוי נפש" – עי' תוס' רי"ד לנדרים עט, ב). מה אומר לנו נותן התורה בכך?

     לשם כך נשאל שאלה נוספת: מה מביא אישה לנדור נדר? הרי אם אינה רוצה לעשות דבר כלשהו, היא יכולה פשוט להימנע מלעשות אותו. ומדוע תנדור? לשם מה חשוב לה "לסנדל את עצמה"? ישנם מקרים בהם היא עושה זאת משיקולים של התקדמות רוחנית, וזה סיפור אחר לגמרי. אבל ישנם מקרים אחרים, בהם הנדר מהווה "נשק" במאבק הזוגי. במקרה כזה, הרבה יותר מאשר תוכנו של הנדר, חשוב להבין את צעקתה החרישית של האישה, הכובלת את עצמה בעזרת נדר בדברים הנוגעים לקשר שבינה לבין בעלה. על ידי הנדר היא אומרת לו: "לא תוכל להכריח אותי… לא יעזור לך גם אם תלחץ עלי. אסור לי…". פעמים, שהנדר הוא נשקו האולטימטיבי של הצד החלש במערכת היחסים, המשתמש בו כנגד בן זוג כוחני בהעדר דרך אחרת.

     הבעל יכול להגיב לכך בצורות שונות. הוא יכול להגיב באדישות. הוא יכול להגיב גם בהסכמה, ולקיים את הנדר. במילים אחרות, יכול הוא לומר לאשתו: "נדרת – זו בעיה שלך. באחריותך לפתור אותה". כאן בא הקב"ה ואומר לו: לא משנה מה קרה ואיך קרה. עכשיו האחריות היא שלך. יש לך סמכות. ומכאן שיש לך אחריות לטפל במצב שנוצר.

     אין זה מתפקידה של הפרת הנדר לאפשר לבעל לאלץ את אשתו לעשות את מה שקיבלה על עצמה שלא לעשות. התנהגות כזו היא ניצול סמכות לרעה. אולם שימוש אחראי בסמכות זו ימנע מצב בלתי הפיך, בו מילה שנאמרה בשעת כעס יושבת כאבן ריחיים על הקשר הזוגי, ומקבעת את הריב בדרך ללא מוצא. הפרת הנדר מחזירה את המצב לקדמותו. האישה חופשייה מן הכבלים של הנדר, ועכשיו ניתן לטפל במשותף במצוקה שגרמה לו.

     אחריות זו, שהוטלה על הבעל, מעבירה אליו מסר ברור. אם נוצר מצב כה קשה של ריחוק, אל תתחפר בעמדה של האשמה כלפי אשתך. אל תלך בדרכו של אדם הראשון, שכאשר בא הקב"ה ושאל אותו אם אכל מעץ הדעת, לא ענה על השאלה, אלא הזדרז והטיל את האשמה על "האישה אשר נתת עמדי", ובכך האשים בעקיפין גם את השדכן… אומרת לו התורה: קח את האחריות. תעשה אתה את הצעד הראשון. תשיב לאישה את חירותה בקשר לנדר, ותתחיל אתה בתהליך עמוק ומשמעותי של התפייסות ושל יישור ההדורים.

     דרכה של תורת ישראל היא להטיל את האחריות בעיקר על הגבר. אמנם יש בהלכה התחייבויות הדדיות רבות בין האיש לאשתו, אבל היחיד הנדרש לחתום על כתב התחייבות מפורש לאחר הקראתו בפני כול – הוא הבעל, בחתימתו על הכתובה ביום חתונתו. מי שמבקש לשאול מדוע התורה לא נוטה להדגיש את אחריותה של האישה, יספור את הנוכחים (את הנוכחוֹת הרי אי אפשר לספור…) בכנסי הגברים של 'בנין שלם'…

 

"גיור" הכלים

מלחמת מדין מלמדת אותנו, אגב אורחא, את דיני הכשרת הכלים שיהודי קונה ממי שאינו יהודי. אך הדברים, הנראים פשוטים במבט ראשון, אינם פשוטים כלל ועיקר. וכך אומרת לנו התורה: "כל דבר אשר יעבור באש, תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא; וכל אשר לא יבוא באש, תעבירו במים". המשמעות הפשוטה היא דיני הגעלת כלים, כפי שהם מוכרים לנו בהלכות הפסח: כלי שמשתמשים בו באש, צריך ליבון באש כדי להכשירו, ואם משתמשים בו באמצעות מים, עליו לעבור הגעלה במים רותחים. אבל ההסבר הזה אינו מספק. מדוע כתוב "וטהר" ביחס לכלי שעבר ליבון? הרי הליבון אינו מטהר מטומאה אלא מכשיר כלי שבלע איסור! ואם הכלי כבר נטהר מטומאת מת על ידי הליבון, מדוע צריך לחטא אותו ב"מי נידה", דהיינו: להזות עליו מים שהונח בהם אפר של פרה אדומה? ואם נדרשת פעולה נוספת כדי לטהר את הכלי, מדוע היא נדרשת רק בכלים הטעונים ליבון ולא בכלים הטעונים הגעלה? האם הגעלה במים יכולה לטהר יותר מאשר ליבון באש?

     כל השאלות הללו מובילות לתשובה של חז"ל בסוף מסכת עבודה זרה. הטהרה שעליה מדובר כאן איננה טהרה מטומאת מת. "מי הנידה" שמדובר עליהם כאן אינם "מי הזיה" של אפר פרה אדומה אלא "מים שהנידה טובלת בהם", דהיינו: מי מִקווה. ומכאן למדנו את הלכות טבילת כלים. הקונה כלי מן הגוי, עליו להטביל אותו במקווה. הדבר לא נדרש כדי להכשיר אותו מן המאכל האסור שנבלע בו. לשם כך די בליבון או בהגעלה. עצם הקנייה של הכלי מן הגוי מחייבת אותנו לטהרו על ידי טבילה במקווה.

     דבר מעניין מאד יש בדיני ההגעלה. מי שמתארח אצל גוי או שואל ממנו כלי אינו צריך להטביל אותו. אבל מי שקונה כלי מגוי אסור לו להשתמש בו ללא טבילה. הבעלות היא הקובעת את חיוב הטבילה. עלינו לומר שטבילת הכלים אינה חלק מהלכות כשרות אלא חלק מהלכות גיור. כשם שגר הבא להתגייר צריך להיכנס לעם ישראל על ידי טבילה במקווה (בגיורת, שאינה חייבת בברית מילה, די בכך), כך גם כלי הבא מרשות הגוי לרשותו של ישראל צריך טבילה ש"תגייר אותו", כביכול. קדושת החיים של אדם מישראל, מקדשת לא רק את גופו, על ידי טבילת הנידה, ולא רק את מאכלו, על ידי שמירת הכשרות, אלא אף את כליו. כדי שהכלים יהיו ראויים לתפקידם, כמשמשים את קדושת החיים של עם ישראל, עליהם לעבור טבילה של "גיור".

 

 

 

לפני ה'

ויכוח אידיאולוגי מרתק מתנהל בין השיטין, במהלך המו"מ ה"תמים" שבין בני גד ובני ראובן לבין משה רבינו: למי הארץ אשר בני ישראל עסוקים בכיבושה? האם ארץ ישראל היא או …?

     בפי בני גד ובני ראובן מכונה את הארץ: "הארץ אשר הִכה ה' לפני עדת ישראל". מטרת הכיבוש היא א"כ, עדת ישראל: בטחונה, כלכלתה ושאר צרכיה של האומה. על כן הם מבקשים "תנה לנו את הארץ הזאת לאחוזה". גם לאחר "שיחת מוסר" ארוכה מפי משה, נשארים הם בתפיסתם. הם דואגים קודם כל לכלכלה (גדרות לצאן) ואח"כ לביטחון (ערים לטף), ומוכנים גם לסייע לאחיהם להגיע אל מנוחתם, אל נחלתם ואל מקומם. לכן חוזר משה על דבריהם, אך בסיגנון אחר: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו". לא מלחמה של עם הכובש לו נחלה יש כאן. מלחמת ה' היא זו! אזי – "ונכבשה הארץ לפני ה'… והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'". לכן, אם לא יעברו חלוצים, לא חטא חברתי יש כאן, של אח שאינו יודע את אחריותו כלפי אחיו, אלא "הנה חטאתם לה'", ממש.

     רק מתוך גישה כזאת ניתן להם לגשת לבנין הארץ. אבל אז באופן טבעי מקבלים הערכים את הסדר ההולם: קודם הערים לטף (ביטחון) ורק לאחר מכן הגדרות לצאן (כלכלה). ואכן בני גד ובני ראובן מקבלים את הדברים וחוזרים עליהם באומרם: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה…", כי אל ארץ ה' פניהם מועדות.

 

ולמה תניאון את לב בני ישראל?

ימים רבים חלפו מאז אותם ימים נוראים של חודש אב תשס"ה, בו חרבו יישובי גוש קטיף וצפון השומרון באבחת חרב. מאורע כה קשה מחייב – מעבר ללקחים פוליטיים וארגוניים – גם להטות אוזן למשמעויות רוחניות, הבוקעות אלינו מתוך פרשיות השבוע.

     חריפה עד מאוד היא תגובתו של משה לבקשתם של בני גד וראובן להתנחל בעבר הירדן מזרחה. הוא מאשים אותם בחזרה על חטאם של המרגלים אשר מאסו בארץ חמדה, ואומר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'?!". ולאחר תיאור מפורט הוא מסכם: "כי תשובון מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר, ושִׁיחתם לכל העם הזה". ואנו, השומעים את הדברים כעבור אלפי שנים, עומדים ותמהים: הרי בני גד וראובן לא ביקשו להסית את העם שלא להיכנס אל הארץ, ובסך הכול ביקשו נחלה לעצמם, ומדוע ייפגע העם כולו בשל קבוצת מיעוט המעדיפה את המרעה השמן של עבר הירדן על פני ארץ כנען? הן חלפו הימים בהם היו יהושע וכלב במיעוט מזהיר כנגד העדה כולה! הרוב ייכנס לארץ, והמיעוט יישאר בחוץ. ומה בכך?

     משה רבנו מבין את עומק הענין. אמנם כרגע מדובר במיעוט הרואה את הארץ כהזדמנות נדל"נית לעשייה כלכלית משתלמת ומבקש להישאר בעבר הירדן, אולם מהר מאוד הוא עלול להפוך לרוב. כדי להיכנס לארץ, כדי להילחם עליה, כדי לכבוש אותה, כדי להתנחל בה – נדרש מאמץ גדול, נדרשת הקרבה, ובעיקר – התמדה בכל אלו לאורך זמן. כל זה יכול לקרות רק כאשר העם כולו מבקש להיכנס אל הארץ אשר נתן לו ה', לרשת אותה ולהתנחל בה. ברגע שקבוצה אחת מוציאה את עצמה מכלל זה, נסדקת הנחישות הלאומית, וככל שירבו הקשיים והמכשולים כן תגבר עייפותם של הנותרים, עד שלא יעלה בידם לבצע את המשימה. חטא המרגלים החדש יתחיל במיעוט קטן, בקול דממה דקה, אך סופו יהיה בקול רעש גדול. על כן נוזף משה קשות בבני גד וראובן ודורש מהם לעבור חלוצים לפני אחיהם עד אשר תיכבש ארץ ה' לפני ה' וישראל עמו.

     חששו של משה, לא חשש שווא היה. אמנם יצאו בני גד וראובן חלוצים לפני ה' למלחמה, אמנם הארץ נכבשה לפניהם; אבל לא חלפו אלא שבע שנים, והעם הלוחם התעייף. "ויהושע זקן בא בימים… והארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה" (יהושע יג, א). כלב בן יפונה מנסה לחלץ את העגלה התקועה בבוץ, ופונה ליהושע בנזיפה מרומזת  (שם יד, יא): "עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה, ככוחי אז וככוחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא". יהושע נותן לכלב אישור לכבוש את חברון ולהתנחל בה. כלב מבצע את המשימה בשלמות, אך העם העייף לא בא אחריו, "והארץ שקטה ממלחמה" (שם, פס' טו). הארץ אומנם נכבשה, אבל התנופה נעצרה באִבָּה, והעם שקע בקטנות של ימי שפוט השופטים.

     לקח גדול מלמדנו משה רבנו. אל לנו להקל ראש במיעוט המאבד את ההתלהבות לרשת את הארץ. יש בחולשה הזאת משהו מדבק, מחליש, מעייף, המקרין על הכלל. אם רוצים אנו להיאחז אחיזה של ממש בארץ אשר נתן לנו ה' א-להינו, עלינו למצוא את הדרך לשכנע את אנשי המקנה להצטרף בגופם אל הלוחמים, ואף לומר בקול גדול: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה'…".

    

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים