לפרשת מצורע

"עץ ארז ואיזוב ושני תולעת"

רחוקה היא מאתנו דרך טהרתו של המצורע. רחוקה עד מאוד. לשם מה דורשות לו "שתי ציפורים… ועץ ארז ושני תולעת ואיזוב…"? את השלישייה הזאת פוגשים אנו גם בפרשת פרה אדומה: "ולקח הכהן עץ ארץ ואיזוב ושני תולעת, והשליך אל תוך שריפת הפרה". אלא שבפרה אדומה ישנו דבר נוסף. ההזאה של מי החטאת, שאף הם, "מים חיים" הם, נעשית דווקא באיזוב. ולכך מוצאים אנו דמיון גם בקרבן הפסח שהוקרב במצרים: "ולקחתם אגודת איזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל המזוזות מן הדם אשר בסף". מהו אם כן הקשר בין מצורע ופרה? בין הזאת מי חטאת לפסח מצרים? ומה כל זה אומר על משמעותם של הארז, האיזוב ושני התולעת?

     מי שעמד על כך הוא הראב"ע, בדברי רמז קצרים וסתומים:

ועץ ארז ואיזוב – הוא הגדול והקטן במיני הצמחים… והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים. והנה גם הם כדמות פסח מצרים.

סתם ולא פירש, אך מסר בידינו את המפתח, אשר הוא אגודת האיזוב של פסח מצרים, ולכך צירף רמז נוסף – שהארז מבטא את הגודל והאיזוב את הקוטן.

     לאור הכוונתו של הראב"ע, נעיין בדברי המהר"ל בדרשתו לשבת הגדול:

אין דבר יותר קטן מן האיזוב… ומצד הקטנות שבישראל שהם דומים כמו איזוב שהוא יותר קטן ראויים להתרומם… ומצד שפלותם מגביה הקב"ה אותם עד אבותיהם שהם אברהם יצחק ויעקב ועל ידיהם הם עם הקב"ה… ולכך בפרשה הזאת כתיב "והגעתם אל המשקוף", לחבר השפל עם הגבוה.

לקיחת האיזוב מבטאת את תודעת השפלות. הרמת הדם באמצעותו באה לחזק את תודעת ההתרוממות. ואם כן, כך יש להבין גם את האיזוב בו מתבצעת ההזאה של מי החטאת. טמא המת נמצא במקום מושפל. המפגש הקרוב עם המוות דיכא את אישיותו. לשם כך יש לקחת את האיזוב, הקטנטן והנמוך, ולהרים באמצעותו את המים החיים – שהם הפך המוות – אל גופו של האדם שנטמא בטומאת מת, ולהרים אותו בכך משפלות טומאתו.

     עכשיו נחזור אל המצורע. ההזאה על האדם או הבית המצורע לא נעשית רק באיזוב, אלא בשלושה דברים ביחד: ארז, איזוב ושני תולעת, אותם אנו פוגשים גם בשריפת הפרה האדומה. שם שורפים אותם ומזים את המים החיים המעורבים באפרם באמצעות איזוב. וכאן משאירים אותם שלמים, ומזים באמצעותם את המים החיים המעורבים בדם הציפור. גם חומרים אלו שייכים לאותו נושא, של גבהות ושפלות, אבל בכיוון ההפוך. וכך אומר לנו רש"י:

עץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות הרוח (=גאווה). ושני תולעת ואיזוב – מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו כשני תולעת ואיזוב.

לפי זה, היה עלינו לצפות כי נצטווה לקחת את הארז ולהזות בו. ומדוע תתבצע ההזאה גם באיזוב ובתולעת? ומדוע בשריפת הפרה יש לשים את שלושת המינים הללו יחדיו?

     אם כן, טעות היא בידינו אם נחשוב שהשימוש במינים הללו מבטא תנועה של תכונות הנפש בדרך חד-סטרית, מגאווה לשפלות בטהרת המצורע, ומדיכאון לרוממות בטהרתו של טמא מת. אכן הגאווה היא מקור חטאו של בעל לשון הרע. אולם הפיתרון הוא לא לקחת אותה, לשחוט אותה ולשפוך את דמה על הארץ או על גופו של המצורע. כמו כן, לא נכון למחוק לחלוטין את המפגש הטראומטי עם המוות בעזרת מים חיים. לצד הציפור השחוטה ישנה ציפור חיה. עם דם הציפור ישנם מים חיים. וכן מי החטאת מעורבים באפר הפרה, אשר הוא שיא השיאים של הפיכת עוצמתם של החיים לאין ולאפס.

     ישנו ערך חיובי במפגש עם המוות. ההתרוממות מן הטראומה תבוא דווקא על ידי נגיעה נכונה בו, ולא על ידי בריחה ממנו. הנגיעה הנכונה במוות באה ממקום מורכב, בו תחושת האפסות של האפר מעורבת בחוויה הקיומית של המים החיים, ותחושת הקטנות המלווה את האיזוב ושני התולעת מחוברת אל תחושת הגדלות הקשורה עם הארז. התמהיל של כל זה ביחד, מביא, דווקא באמצעותה של אגודת האיזוב הקטנה, להתרוממות המחודשת.

     כן גם אצל המצורע. לא נכון "לשבור" את הגאווה האנושית, אלא לכוון אותה ולאזן אותה. לא לשתק את כוח הדיבור אלא לנתב אותו לחיוב. מצד אחד, תחושה חזקה של ערך עצמי בריא, הבאה מכוח ההכרה בכל העוצמה של הכוחות הא-להיים הנמצאים באדם; ומצד שני, תחושה עזה של שפלות הנובעת מן ההכרה בקטנותו של האדם מצד עצמו, "ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". תמהיל נכון של שתי המידות הללו ביחד היא תביא את האדם להעריך את עצמו ואת זולתו כך שלא ירגיש כל צורך להרים את עצמו על ידי השפלת זולתו. כל כוחות החיים ביחד יובילו את האדם בסולם הגדול המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

 

"תורת המצורע ביום טהרתו"

חסר פשר נראה בעינינו סדר טהרתו של המצורע. הציפורים, המים, הארז, האיזוב ושני התולעת, הגילוחים, הקרבנות, הנחת השמן ודם האשם על התנוך ועל הבהונות, ועוד. ניתן גם להבחין בניגודים בולטים בין המינים השונות שמביא המצורע: שילוח הציפור החיה לעומת שחיטתה של חברתה, מים חיים לעומת דם, עץ הארז המבטא גבהות קומה לעומת האיזוב המבטא נמיכות קומה, ועוד. בדברים קצרים אלו לא נתיימר לפענח את סודה של טהרת המצורע, אלא לתת כמה כיווני חשיבה, לאור השוואת התהליך של המצורע לתהליך שעוברים אחרים: הנזיר הטמא והנזיר הטהור, וכן הכוהנים והלויים בתהליך הקדשתם לתפקידם.

     ייחודו של התהליך אותו עובר המצורע בא לידי ביטוי בהרכב הקורבנות שהוא מביא: חטאת, עולה ואשם. הכהן והנזיר הטהור מביאים – מלבד החטאת והעולה – גם קרבן שלָמים. המצורע, לעומת זאת, וכן הנזיר הטמא, מביאים קרבן אשם. ואילו הלויים אינם מביאים אלא עולה וחטאת. השוואה זו מביאה אותנו להבחנה עקרונית: הכהן והנזיר הטהור עוברים תהליך של התעלות, ולכן הם מביאים שלמים. המצורע והנזיר הטמא עוברים תהליך של כפרה, ועל כן עליהם להביא אשם. ואילו הלויים, הקדשתם איננה התעלות ואיננה כפרה, ועל כן אינם מביאים לא שלמים ולא אשם.

     את הגילוח אנו מוצאים הן במצורע, הן בנזיר והן בלויים, אך לא בכוהנים. גילוח כל השיער, יש בו דבר משפיל, המכניע הן את ה'אגו' של האדם והן את כוחות החיים שלו. בולט הדבר בנזיר. גידול השיער פרא מבטא את עוצמת החיים של הנזיר, כמהפכן שאינו מקבל מרות ומורד בממסד (כך היו שמשון ושמואל, וכן אבשלום, ואכמ"ל). גילוח כל שערו של הנזיר במלאת ימי נזרו מבטא את חזרתו אל חיי החברה הנורמלית, זו המקבלת על עצמה את מרותם של החוקים ושל בעלי הסמכות. גילוח שערם של הלויים מבטא אפוא גם כן את מקומם כמשרתים בהיכל ה' ומקבלים את מרותם של הכוהנים מחד, ושל הלכות המקדש מאידך. גם המצורע צריך לקבל על עצמו מרות. צרעתו, אשר הרחיקה אותו מן החיים החברתיים, ובחלק מן הזמן אף מביתו וממשפחתו, היא התגובה הא-להית החריפה על התנהגותו האנטי-חברתית בתחום הדיבור. "מצורע – מוציא רע". עם חזרתו אל החברה, עליו לקבל את מרותם של החוקים החברתיים, ובראשם – איסורי לשון הרע. וליתר הדגשה, נעשית פעולה זו פעמיים – בתחילת התהליך ובסופו. הכוהנים, לעומת כל אלו, אינם מתגלחים כלל (אם כי, תספורתם צריכה להיות קצרה באופן קבוע). התהליך שהם עוברים אינו תהליך של הכנעה אלא תהליך של התרוממות להזדהות עם תפקידם.

     הבדל זה, שבין הכוהנים לבין המצורע, בא לידי ביטוי בהלכה נוספת. גם הכהן וגם המצורע פורשים מביתם הפרטי למשך שבעה ימים. אלא שהמצורע מורחק מביתו, "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים", ואילו הכוהן מובא לבית ה': "ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים".

     כל זה מהווה הקדמה לנקודת השוואה בולטת ומפתיעה בין הכוהן לבין המצורע, אשר אין כמותה בתהליכים שעוברים הנזיר והלוי. דם הקורבן מונח על תנוך אוזנם הימנית ועל בהונות ידם ורגלם הימנית. האוזן מבטאת את השמיעה, ומתוך כך – את המשמעת. הידיים והרגליים הן "כלי העבודה" המעשיים של האדם. כוח ה'נעשה' וכוח ה'נשמע', אלו הם כוחות הנפש הראשיים הנדרשים לקבל על עצמם עול מלכות שמים. אלא שבעוד שאצל הכוהן נעשה הדבר בדם קרבן השלמים – המבטא את ההזדהות ואת השותפות של האדם עם בוראו, אצל המצורע נעשה הדבר בדם קרבן האשם – המבטא את הרכנת ראשו של האדם בפני הקב"ה.

     גם פעולות נוספות שעושה המצורע במהלך ההיטהרות שלו מבטאות את הכנעתו: שחיטת הציפור מבטאת את זביחת הנטייה להפעיל את כוחות החיים בכלל, ואת הלשון בפרט, בצורה שלוחת רסן. לקיחת האיזוב ושני התולעת מבטאת גם היא את נמיכות הרוח והכנעת ה'אגו' הנדרשת מן המצורע כדי שלא ישוב להשתמש בלשונו כדי לרומם את מעמדו האישי על ידי פגיעה במעמדו החברתי של זולתו.

     אולם יוצר האדם לא מבקש לשבור אותו לחלוטין. לצד הציפור השחוטה ישנה ציפור חיה. יש לרסן כראוי את הרע שבאדם, ומתוך כך לשלח לחופשי את הכוחות הטובים הגנוזים בו. לצד הדם הנשפך, המבטא את ריסונם של כוחות החיים, ישנה הזאה של "מים חיים", המבטאת את זרימתם הטבעית של כוחות החיים הטובים אשר אישיותו של כל אדם מלאה בהם. לצד האיזוב ושני התולעת יש גם עץ ארז. ה'אגו' האנושי מצד עצמו – חסר ערך לחלוטין, אולם מצד היותו אדם הנברא בצלם א-להים – הרי הוא גבוה מכל גבוה וחזק מכל חזק, כארז אשר בלבנון.

     ביום טהרתו, עומד המצורע על פרשת דרכים. יש בו משהו מן הלוי ומשהו מן הנזיר. יותר מכל אלו, יש בו הרבה מן הכהן. באה התורה ואומרת לו: יכול אתה להמשיך בחטא. לצד אפשרות זו, יכול אתה להתמודד עִמו על ידי שבירת אישיותך והכנעתה. אולם לצדה של ההכנעה, ודווקא בזכותה ומכוחה, יכול אתה להוביל את עצמך ביום זה אל התרוממות אישית שתחשוף את ממד הכהונה הגנוז בך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים