לפרשת נח

התיבה ומלונות העקורים

שבת פרשת נח, שנת תשס"ו, "ואני בתוך הגולה", בין אחיי ורעיי שגלו מביתם בנווה דקלים אשר בגוש קטיף ושוהים בבית מלון בציפייה למצוא מנוח לכף רגלם. והנה אור חדש מאיר על פרשת השבוע, מתוך אותה מציאות עגומה וחשוכה.
    עד לרגע האחרון, לא האמין נח שהמבול אכן יבוא. אמנם הוא לא אמר "היו לא תהיה", אמנם הוא התכונן לאותו רגע במשך 120 שנה, אמנם הוא שיתף פעולה עם הגזירה הא-להית; אולם בכל זאת… מציאות החיים של הדור כה חזקה היתה, עוצמתה של הקטסטרופה הצפויה כה גדולה היתה, כך שלא ניתן היה להאמין כי עולם שלם יבוא אל קיצו בתוך ימים ספורים. "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים"(רש"י). ניכר היה כי בעל כורחו הולך הוא מארצו, ממולדתו ומבית אביו, תוך שהוא נוטל עמו את כל זכרונותיו ואת המעט שניתן היה לו להציל מפני מי המבול.
    המבול יורד ויורד, ונח ומשפחתו סגורים בתוך התיבה. לא עוד המרחבים בהם חיו עד כה, אלא קופסה סגורה, מגבילה ומעיקה. צפוף שם, רועש שם, עם כל החיה והבהמה, עם כל ציפור כל כנף, באין מקום שקט להתבודד, להירגע.
    אין זה הבית המוכר מזה שנים רבות. לא עוד היציבות של החיים. לא בית קבע היא התיבה, אלא משכן זמני. נעה ונדה היא התיבה על פני המים מבלי יכולת להטיל עוגן של קבע. חותם הארעיות והתלישות מונח בכול. ועל הכול מעיקה תחושת אי הוודאות. רק משך ימי המבול היה ידוע מראש, ארבעים יום וארבעים לילה; אך לא יותר מזה. לא היה תקדים לתופעה כזאת. איש לא יכול היה לדעת כמה זמן יקח עד אשר ניתן יהיה לעזוב את התיבה. ובאין יודעים מתי יימצא מנוח לכף רגלם והיכן יימצא אותו מנוח, באין יכולת לשער את המציאות החדשה אליה ייקלעו לאחר מכן, לא ניתן אף לתכנן את העתיד. בכליון עיניים רואים הם סימן אחר סימן להתייבשותה של האדמה וליכולת לשוב ולהתיישב על פניה, אולם עליהם להמתין עוד ועוד. שולח נוח את העורב ואת היונה כדי לקבל שביב של מידע, אך העורב מאכזב והיונה לא מוצאת מנוח לכף רגלה. רק בפעם השלישית מקבל נח אות חיים בדמותו של עלה זית טרף בפיה. רק עוד יותר מאוחר "יונה מצאה בו מנוח", ועוד יותר מאוחר "שם ינוחו יגיעי כוח".
    בודדים הם נוח ובניו בעולמם. ניגוד משווע שורר בין העולם החרב במבול שמסביבם לבין בועה קטנה של קיום הנמצאת בתיבה. אין הם יכולים לשאוב כוח אפילו מכך שמה שעובר עליהם עובר גם על אחרים. כל עולמם הקודם – חרב ואיננו. העתיד – לוט בערפל כבד. וההווה – קשה מנשוא. 
    גם נפגעה היכולת לשאוב כוחות מן המסגרת המשפחתית. בעוד שכל בעלי החיים נכנסים אל התיבה שניים שניים, נפרדים הזוגות בקרב בני משפחתו של נח. הגברים חיים בנפרד והנשים בנפרד. איום מרחף על חוסנו של התא המשפחתי, והדבר מגביר את המצוקה.
    מה עובר על אנשים הנמצאים שנה שלמה, שלוש מאות ששים וחמישה ימים (על פי רש"י)במציאות כה מטורפת ומטריפה את הדעת? מהן ההשלכות של מציאות כזאת? כיצד מתמודדים אתה?
    כל מצב של ייסורים, לא רק אסון הוא, אלא גם אתגר. לא רק מקור נפילה וצניחה, אלא גם מקור גדילה וצמיחה. את התוצאות ההרסניות שמצב כזה מזמין ניתן לראות בתקופה שלאחר היציאה מן התיבה. נח, אשר נשחק מן התוחלת הבלתי נגמרת ליציאה מן התיבה – "ויָחֵל עוד שבעת ימים", "ויִיָחֵל עוד שבעת ימים אחרים", החל להיות עבד לאדמה – "ויָחֵל נח איש האדמה",ונתחלל מקדושתו. "תוחלת ממושכה מחלת לב". הוא, אשר לא נותר בו עוד די כוח כדי לשוב ולהתחיל מבראשית את מפעל חייו, שוקע בשכרות ומתגולל ביינו. המבנה המשפחתי מתפורר. כבודו של נח יורד בעיני בנו המוסיף ביזיון על ביזיונו. גורלו של נח תלוי בשני בניו האחרים הנחלצים לעזרתו. חם, לאחר שאיבד את היכולת לכבד את סמכותו של אביו, מאבד גם את הסמכות המציבה בפניו מוסר וערכים ושוקע בזימה ובזוהמה מוסרית.
    תוצאה זו לא היתה הכרחית. אם הקב"ה מזמן לאדם מציאות חדשה, אף אם קשה היא, עליו לחפש בתוכה את תפקידו החדש, ואף את אישיותו המתחדשת. חורבנו של עולם, מציאות חיים חדשה, בה מוטלת על קומץ בני אדם האחריות להמשך קיומו של עולם החי כולו, לקיומה של האנושות כולה, למשמעות קיומה של הבריאה כולה – בכוחה להפוך אנשים פסיביים המתגוננים מפני איומי הסביבה לאנשים אקטיביים, פעילים ואחראים, ואף מנהיגים. זה מה שקורה לשֵם. שנה תמימה של אחריות ודאגה יומיומית לאלפי בעלי חיים עיצבה את אישיותו. אין הוא נגרר אחר הנסיבות ולא נותר אדיש אל מול מצבים מבישים ומביכים. להפך, מתגלה הוא כמנהיג, ומוביל בעקבותיו את יפת אחיו. שנה קשה זו שעברה עליו, עשתה לו מה שעשתה לדוד המלך תקופת בריחתו מפני שאול – הכשרה למלוכה. על כן מברך נח את שם בנו: ברוך ה' א-להי שם,ואף מברך את יפת ההולך אחריו: יפת א-להים ליפת וישכון באוהלי שם.

 

היונה, העורב ונער מתבגר

שני עופות שולח נח מן התיבה לבדוק את מצבה של הארץ: העורב והיונה. שונים הם זה מזו – באופיים, בהתנהגותם ובגישתם לחיים בכלל ולשליחותם בפרט. ובראשית הדיון נעלה מספר תמיהות: שיגורם של היונה והעורב לא בא במילה 'ויִשְלח', מלשון 'שליחות', אלא במילה "ויְשַלַח", מלשון 'שילוּח', שהוא – בלשון עדינה – גירוש. מדוע מגרש נח אותם מן התיבה? ואם הוציא אותם לשליחות, מדוע מופיע תוכנה של השליחות רק אצל היונה ולא אצל העורב? ומדוע כה שונות הן תגובותיהם של העורב ושל היונה?
    מתוך הדברים נראה שהביטוי "ויְשַלַח"אכן מוכיח שהיתה לו לנח מטרה נוספת בהוצאת העורב והיונה מן התיבה. אולם יחסו אל כל אחד מהם שונה מאשר לרעהו. את העורב משלח נח סתם, את היונה משלח הוא "מאִתו", דהיינו: ממקום של קִרבה. גם כאשר שבה היונה אל התיבה, מבטא יחסו של נח אליה אכפתיות אבהית. "וישלח ידו וייקחֶהָ ויבא אותה אליו אל התיבה".הוצאת העורב היא לא למטרה מוגדרת, בעוד שהוצאת היונה היא גם לשליחות ברורה,"לראות הקלו המים מעל פני האדמה".
    בשני המקרים מדובר ב'שילוּח' ולא ב'שליחות'. אכן מטרתו של נח לא מצטמצמת בקבלת מידע על המתרחש בחוץ. הוא גם מעוניין להוציא את העורב ואת היונה לחיים עצמאיים מחוץ לתיבה. אולם יש לו לנח גישה שונה אל כל אחד מהם. הוצאת העורב לא באה להשגת מטרה חיובית, אלא מפני שנח לא רוצה אותו יותר בתיבה (לדעת חז"ל, מפני שחטא שם). שילוחה של היונה, לעומת זאת, לא בא כדי לסלק אותה מן התיבה, אלא כדי לפתח את כוחותיה על ידי השליחות בחוץ. מן הסיבה הזאת מאכזב העורב. הוא לא יוצא לבדוק את המצב במרחקים, אך גם לא שב אל התיבה (ויש אומרים, שנח לא נתן לו להיכנס). הוא מטייל סביב התיבה. השילוח שלו החוצה לא לימד דבר. גם את היונה מוציא נח מן התיבה לחיים עצמאיים, אולם היא באמת חדורה בתודעת שליחות. היא בודקת את הסביבה, ושבה אל נח עם התוצאות. פעם אחר פעם הוא שולח אותה ובכל פעם מקבל "עדכון" על מצב פני האדמה. ברגע שהיונה יוצאת ולא שבה, יודע נח כי מצאה לה מנוח, ומבין שניתן לשלוח בדרך זו גם את שאר יושבי התיבה.
    ניתן לראות את סיפור העורב והיונה כמשל על בני נוער מתבגרים. הבית – כמו תיבת נח – מוגן היטב. בחוץ שורר מבול: בלבול, קלקול ושאר מרעין בישין. האתגרים קשים. הסכנות גדולות. ובפנים – חם ונעים. והנה, מגיע הבן המתבגר לעת בה אמור הוא לצאת מן הקן החמים ולהתמודד בעצמו עם אתגרי החיים.
    אולם יש בן הדומה לעורב. הוריו 'דוחפים אותו החוצה' מפני שנמאס להם לראותו ממשיך להתפנק בבית הנוח (תיבת נֹח…). אולם הוא עצמו, אין לו מטרה מוגדרת. הוא יוצא "סתם". קצת יוצא, קצת מתרחק, ומיד חוזר. שומר על קשר עין עם הבית המוגן. נזהר מלקחת אחריות על חייו. הוא לא חוזר פנימה, אל החיק החם של המסגרת המשפחתית. זו מעיקה עליו, מאיימת על החופש שלו, או שאינה מעוניינת לראותו בתוכה ותובעת ממנו עצמאות. אולם הוא לא לוקח אחריות. אין לו מטרה, אין לו אתגר, אין לו שליחות משלו. וכך נשאר הוא "תקוע" – לא פה ולא שם.
    טיפוס אחר הוא הדומה ליונה. הוא לא יוצא "סתם", וודאי שלא יצא מן הבית בשל מתח ביחסים שבינו לבין הוריו ומשפחתו. גם כאשר מגיע זמנו לצאת, הוא יוצא למטרה מוגדרת – לימודים גבוהים, שירות צבאי או לאומי וכדו' – כאשר אהבתם, תמיכתם וברכתם של הוריו מלווה אותו ונותנת לו כוח. הוא מודע לסכנות הקיימות במרחב, ויוצא לבדוק אותו בשליחותה של כל המשפחה. תודעת השליחות משאירה אותו מחובר בקשר חם ועמוק אל הוריו. ומשלא מצא מנוח לכף רגלו, מתקבל הוא באהבה ובחיבה על ידי בני משפחתו. לאחר זמן יוצא הבן פעם נוספת. הפעם הוא מוצא איזושהי נקודת משען בחוץ. אולם זו מחייבת התמודדות קשה. לבדו עומד הוא אל מול אתגרי החיים. שב הוא לביתו עם "עלה של זית". עלה זה מבטא אמירה ברורה: "יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין בדבש בידי בשר ודם".מבין הוא את ערכה של האחריות האישית. לא תחושה של פריצת מסגרות היא המעצימה אותו, אלא תחושת האחריות. כאדם אחראי, עומד הוא ישירות מול מי שאמר והיה העולם, בלי התיווך של הוריו ומחנכיו. הוא מוכן לשלם מחיר על עמידה עצמאית זו, ודווקא בה מוצא הוא את החיבור האישי שלו אל בוראו.
    בשלב הבא פורח הגוזל הצעיר מן הקן ולא שב אליו עוד. סוף סוף "מצאה היונה מנוח לכף רגלה"ובנתה לה את הקן העצמאי שלה. "מנוח"אינו סתם מקום נוח הבא כתחליף ל'תיבת נֹח'. "מנוח"– במגילת רות – הוא הקמתה של משפחה עצמאית ("הלוא אבקש לך מנוח אשר ימצא לך"; "ומצאנה מנוחה אשה בית אישה") האחראית לגורלה ולמימוש ייעודה. ערכה, ואף קדושתה של יצירה חדשה זו, נרמז בשירו העמוק של ר' יהודה הלוי:
יום שבתון, אין לשכוח,
זכרו כריח הניחוח (="וירח ה' את ריח הניחוח…").
יונה (=עם ישראל) מצאה בו (=ביום השבת)מנוח,
ושם (=בשבת)ינוחו יגיעי כוח.
 
 

"שופך דם האדם"

ברצוני לשתף אתכם, הקוראים, בשיחה שהיתה לי עם אחד מתלמידיי לפני כמה שנים. מתוך מצוקה גדולה, חש הוא כי כל חייו, נטולי ערך הם. ביקש הוא לגלות את ערכם של חייו, וכל ההסברים לא נתקבלו על לִבו. בדלית ברירה, שלפתי את הקלף האחרון שהיה באמתחתי. "הגד לי" אמרתי לו "אם יבוא מאן דהוא וירצח אותך, מה תגיד עליו?" "רוצח נתעב!" השיב לי מיד בחמת זעם. לא הרפיתי ממנו. "מדוע?" שאלתיו. הלוא פיך ענה בך שאין כל ערך ומשמעות לחייך, ומדוע ידבק רבב מוסרי במי שיקפח אותם? התלמיד החל לחייך כאשר הוא רומז: "הבנתי".
    כך מסביר לנו הקב"ה בפרשת השבוע את איסור הרציחה: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". עונש חמור יוטל על כל רוצח. הקב"ה בכבודו ובעצמו לוקח את האחריות להיות נוקם ונוטר, "דורש דמים": "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש… ומיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם". ומדוע כל זאת? האם רק מפני שכל אדם רוצה לחיות? האם רק משום שכל אדם חש באופן סובייקטיבי שיש ערך ומשמעות לחייו? האם רק משום שהנפש סולדת מן האכזריות הנוראה שברציחה? האם רק משום ששום חברה אנושית לא תוכל להתקיים אם שוד ורצח ישררו בה? כל זה נכון; אולם אין זה העיקר. מדוע אסור לשפוך דם? "כי בצלם א-להים עשה את האדם".ערכם של חיי אדם לא מן האדם עצמו הם נשאבים, כי אם מן המקור האינסופי החופף עליו ומתגלה בו, מכל המטען הערכי המונח בקיומו ובייעודו: "צלם א-להים".
    משמעות רבה ישנה להבנה זו של ערך חיי אדם, בעיקר במצב המלחמה בו אנו נמצאים מזה שלושה דורות; מצב מלחמה בו קול דמי מאות מאחינו צועק אלינו מן האדמה, מחד, ומאידך נדרשים אנו לשפוך את דמו של האויב כדי להגן על עמנו ועל ערי א-להינו.
    שאלה אחת עלתה על סדר היום הציבורי בימי הפיגועים הנוראים של 'מלחמת אוסלו', בשנת תשס"א, לאחר הפגיעות הקשות שהיו בילדי כפר דרום: האם מותר להורים לסכן את ילדיהם במגורים בגוש קטיף או בחברון (ולאחר מכן בירושלים, בחיפה ובשדרות)?
    מקורה של ההשקפה המבחינה בין סיכון של אדם מבוגר לבין סיכון של ילד נראה שהוא נעוץ בשני עקרונות המונחים ביסודה של התרבות המערבית עקרונות העומדים בניגוד להדרכתה של תורת ישראל: האחד הוא הרחמים על כל ילד, משום שהוא חסר ישע ופגיעה בו מעוררת רגשות קשים. והשני הטענה שמותר לאדם לסכן את חייו שלו למען המטרות החשובות בעיניו, אך אין לו שום היתר לסכן את זולתו, ובפרט את ילדיו, למען מטרות כאלה.
    הטענה השנייה המבחינה בין סיכון חייך שלך לבין סיכון חייו של בנך – אופיינית היא מאוד לתרבות המערבית, ובעיקר לנקודת הכפירה שבה. גם היא אינה רואה ערך עצמי בקדושתם של חיי אדם הנברא בצלם א-להים, ומתוך כך היא מצדיקה את ההתאבדות. לפי תפיסה זו, אין ערך שלמענו נדרש למסור את החיים או לסכן אותם, מפני שאין בנמצא ערכים מוחלטים כלשהם. ההצדקה להסתכנות למען ערכים נובעת, לתפיסה זו, מכך שהאדם הוא אדון על גופו, חייו וגורלו, וזכותו היא לסכן את עצמו למען כל מטרה שהוא רואה לנכון. מתוך כך שוללת התרבות המערבית את זכותו של אדם לסכן את חיי זולתו למען ערכיו הוא. מוסר היהדות, לעומת זאת, תובע מסירות נפש למען ערכים נעלים הדוחים מפניהם את ערך החיים הפרטיים, כמו: נאמנות למקור החיים (איסור עבודה זרה), נאמנות לדרך המשכת החיים (איסור גילוי עריות)ונאמנות לקיומם של החיים (איסור שפיכות דמים). מתוך כך רואה הוא את ערכם של חיי אדם נובעים דווקא מכך שהם נושאים בתוכם ערכים נצחיים ונעלים מהם; ומכאן נובע ערכם האינסופי של החיים. על כן נתבעים אנו לראות את שני צדדי המטבע הן את החיים והן את הערכים שלמענם יש לסכן את החיים כערכים מוחלטים, הנשקלים זה מול זה במשקל אובייקטיבי ולא במשקל האינטרס האישי. לאור זאת יש להבין מסקנת ההלכה בתשובתו המפורסמת של ה'מעיל צדקה' (מובאת בפתחי תשובה, אה"ע סי' עה)בענין מצוות העלייה לארץ ישראל בזמן סכנה. הוא נוקט כדבר פשוט שכאשר העלייה לארץ כרוכה בסכנה סבירה, במידה שלהורים להכניס את עצמם אליה, מותר להם להיכנס לאותה סכנה גם עם ילדיהם.
    הטענה הראשונה הרואה ערך גדול יותר בחייו של ילד – מקורה במוסר הנוצרי. מוסר זה אינו מבוסס על ערכיותם וקדושתם של חיי אדם שנברא בצלם א-להים, שהרי מנקודת מבט זו, של קדושת החיים, אין הבדל ערכי בין חייו של ילד קטן לחייו של חייל בצבא. המוסר הנוצרי נוסד על חשיבותם של הרחמים על המסכן, הסובל וחסר הישע. מוסר היהדות, לעומת זאת, מבוסס על קדושת החיים כערך מוחלט, מבלי להבחין בין דם לדם. ומתוך כך, לא מצאנו במקורותינו שום אסמכתא לכך שדמו של חייל הותר, חלילה, מחד, ולא קביעה שפגיעה הכרחית באזרח אויב היא בבחינת "ייהרג ואל יעבור", מאידך. תורתנו אינה מבחינה בין דם לדם; אלא שאנו – כעם שהפנים את ערכם וקדושתם של חיי אדם הנברא בצלם א-להים ואת הערך של "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"– עושים כל מאמץ כדי שלא לפגוע פגיעה מיותרת באדם, במיוחד אם באופן פרטי לא עשה לנו רעה.

 

"בנוסעם מקדם"

"כל הארץ שפה אחת ודברים אחרים". לכאורה, מצב אידיאלי. חזון אחרית הימים, עליו כתב ג'ון לנון בשירו המפורסם "דמיין":
דמיין שאין מדינות
זה לא דבר קשה
שום דבר להרוג או למות למענו,
והיעלמות כל הדתות;
דמיין את כל האנשים
חיים חיי שלום.
מה רע בכך שכל האנושות חיה בשלום כזה? מה לא טוב באחדות שלמה שבה כולם מדברים באותה שפה ואף מביעים את אותה דעה? אחדות שאין בה שום חלוקה לעמים ולסיעות? וכי טוב יותר המצב שבו בכל מקום בו נפגשים שני יהודים קמות שלוש מפלגות?! הרי אותה גלובליזציה כלל עולמית יכולה רק לתרום לקידומו של הסחר העולמי ולשמור על השלום בין המדינות!
    רמז לתשובה נמצא בפסוק הבא: "ויהי בנוסעם מקדם". לא נאמר לאן נסעו ומה היתה מטרתם? הרי אפשר היה לכתוב שהליכתם היתה 'לפאתי מערב אחורה…'. אולם הדבר היחיד שידוע הוא מאין הלכו, והדבר אומר: 'דרשני'. ואכן כך נאמר גם על לוט, בן אחי אברהם העברי: "ויסע לוט מקדם""שהסיע עצמו מקדמונו של עולם". הנסיעה 'מקדם'היא ניסיון לברוח מריבונו של עולם ומכל מה שקדם לעולם ונמצא מעבר לו. אותו 'מקדם', מסתבר שהוא רומז גם למה שנזכר בפרשת בראשית: "ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם…". וראה זה פלא, בדיוק במילים אלה פותח ג'ון לנון את שירו:
דמיין שאין גן עדן
– זה קל אם תנסה
שאין שאול תחתינו,
ממעל דוק עבה;
דמיין את כל האנשים
חיים בשביל היום…
דומה כי דור הפלגה הוא דור של 'כאן' ו'עכשו'. אין מקור ומוצא בעבר הרחוק(=קדמונו של עולם), ואף אין שאיפה אל העתיד ואל הנצח (=גן עדן). אין עם ואין היסטוריה. אולם דבר אחד יש בידו: יכולת טכנולוגית. מן החימר הם לומדים לעשות חומר לייצור לבנים. בלבנים המלאכותיות הם משתמשים כמו באבני בנין טבעיות. במקום לחיות חיי טבע בכפר, בונים הם להם עיר, ובה מגדל המתיימר להגיע אל השמים ולנהל משם את העולם.
    חברה אנושית מלוכדת ומגובשת, אשר אין לה מורשת עבר, ואין עיניה נשואות אל חזון העתיד, מה נותר בידה כאשר נגלה אליה סוד הפיתוח הטכנולוגי? שיגעון גדלות אוחז אותה. היא משקיעה את כל המרץ בהקמת גורדי שחקים אדירים, המביאים את כל הבא בשעריהם לידי התפעלות ממעשה ידי האדם. "קדמונו של עולם"נשכח, ולא נותר אלא לומר: 'יתגדל ויתקדש שם האדם…'. כך אומרים להם בני הדור: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם…", ממעשה ידינו להתפאר.
    סופו של הגולם הטכנולוגי, שהוא קם על יוצרו. במקום שהאנושי שבאדם יעמוד במרכז, והטכנולוגיה תעמוד הכן לשירותו, נוצר מצב הפוך. האדם הופך להיות עבד למירוץ של הפיתוח הטכנולוגי. ערכם של חיי אדם מתחיל להימדד על פי מה שהם מסוגלים לייצר, ואדם בלתי יצרני, שיצא ממעגל העבודה, נדחק לשולי החברה כאדם מיותר. נפילת לבינה (או מניה בבורסה)היא ידיעה מצערת, בעוד מותו של אדם מהתקף לב ומעומס עבודה נדחק לשולי החדשות (שמעתי על כרזה שנתלתה במפעל בברה"מ לשעבר: "אסור לעשן! העישון גורם מחלות. מחלות פוגעות בייצור"). כל זאת, עד שבא הקב"ה ומחריב את המגדל ואת כל התרבות שנוצרה סביבו.
    על כך באה נבואת ישעיהו (פרק ב'):
ותימלא ארצו אלילים, למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו. וישח אדם וישפל איש… כי יום לה' צב-אות על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפלועל כל מגדל גבוה ועל כל חומה בצורהושח גבהות האדם ושפל רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא…

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים