לפרשת פקודי

"אלה פקודי…"

עם ישראל מתקרב אל השיא. עברנו את יציאת מצרים. עברנו את מתן תורה. עברנו אף את המשבר הקשה של חטא העגל. ועתה מגיעים אנו אל הפסגה: השראת השכינה בישראל בבנין המשכן וחנוכתו. והנה, באמצעו של התהליך, מוצאים אנו את עצמנו יורדים 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' של חישובים כספיים:  כמה זהב נאסף, כמה כסף וכמה נחושת; מה נעשה בכל כיכר ובכל שקל כסף, בכל משקל של נחושת, ובכל חתיכה של תכלת, ארגמן או תולעת שני. לשם מה נדרשת הצגת החשבונות הקטנוניים בפנינו בהיותנו כה סמוכים אל פסגת חלומותינו?

     על שאלה זו נבקש לענות בעזרת המדרש (נא, א), האומר:

אין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משניים. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו (=לבדו)!… אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: "אלה פקודי המשכן". 'אשר פקד משה' – אין כתיב כאן, אלא "אשר פוקד על פי משה", על ידי משה ביד איתמר.

בהגיעו אל ראש פסגת השאיפות הלאומיות דואג משה רבנו ליושר הציבורי. אמנם כולם סומכים על מי שה' א-להיו העיד עליו "בכל ביתי נאמן הוא". אולם לא די בכך. הצדק צריך להיראות כלפי חוץ, וכולם מחוייבים לכללי המנהל התקין, ללא יוצא מן הכלל.

     לאור זה נפסק בשולחן ערוך בהלכות צדקה (יו"ד רנז, ב):

אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה.. שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים".

אולם על כך מוסיף הרמ"א:

             ומכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון.

לכאורה, אם הגבאים עצמם מחוספסים דיים כדי שלא להיעלב מכך שחושדים בהם, אולי מותר להם להתעלם מן הביקורת האפשרית. אולם לא כך למדנו ממשה רבנו. נכון הוא כי חשד קל אשר יפול עליו לא יפגע אישית במי שנאמר עליו "והאיש משה עניו מאד". אולם מה יהיה על רמתה המוסרית של חברה, אשר חשדות כאלה נופלים על העומד בראשה? האם אין הדבר מעניק לגיטימציה לאחרים לשלוח יד בקופה הציבורית? האם הדבר לא יגרום להתייחסות פחות חמורה כלפי "עברייני צווארון לבן" למיניהם?

     זהו הדבר המטריד את משה בעומדו על ראש הפסגה, בהשלמה של בניית המשכן. המקדש לא יוכל להיבנות רק על אדני זהב וכסף ונחושת. האדנים המוסריים עליהם מושתתת החברה חיוניים לא פחות. לא ניתן "לקפוץ מדרגות". אי אפשר לדלג על שלבים ערכיים. ההתמסרות לבנין המקדש מחייבת תשומת לב לפרטים הקטנים של יושר ציבורי ומנהל תקין, פרטים קטנים אשר בלעדיהם לא יעמדו העמודים הגדולים.

     הלוא זה הדבר אשר עליו דיבר ישעיהו בחזונו:

איכה היתה לזונה, קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סובאך מהול במים. שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם.

במצב מוסרי אשר כזה, זועק הנביא על הבאים אל חצרות בית ה':

למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'… כי תבואו ליראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?

ואכן גאולת העם והארץ, הקודש והמקדש תבוא כרוכה עם תיקונו של המוסר החברתי, האישי והציבורי כאחד:

ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

זאת ועוד. טיפולו של משה בהסדרת היושר הציבורי לא בא לפני עבודת המשכן, ואף לא לאחריה, כי אם באמצעה, בין פרשת ההכנה, פרשת ויקהל, לבין פרשת ההקמה, פרשת פקודי. ללמדנו, כי לא שני עניינים נפרדים הם: הערך העליון של השראת השכינה במקדש, והערך התחתון של קיום מנהל ציבורי תקין, כי אם שני צדדים של מטבע א-להית אחת. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש א, ח):

החיים החברותיים עם כל מילויי תיקוניהם… יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהיפתרם יעמדו לעולם בשעת דחקו.    

                                   

פעמון ורימון

מעיל האפוד בא לכפר על לשון הרע. – כך אמרו חז"ל בתלמוד הירושלמי. המפרשים עמדו על נקודות שונות המראות את הקשר שבין המעיל לבין אמירת לשון הרע, ומבארות כיצד גורמת לבישת המעיל לבנין הראוי של האישיות כך שלא יצאו ממנה דיבורים אסורים. ואנו נלך כאן בעקבותיו של רש"ר הירש:

     שני דברים היו תלויים על המעיל: פעמונים ורימונים. הרימון לא היה אלא כדור בד חלול. אם היינו מחפשים פרי דומה לאותו רימון, הלא הוא אותו פרי מדברי הקרוי "תפוח סדום". מבחוץ, נראה אותו פרי יפה מאוד: הוא מבריק, הוא גדול. האדם ההולך במדבר שמח לראותו ובטוח שגם תוכו עסיסי ומזין. אך כאשר הוא פותח אותו, הוא מגלה שכל תכולתו של ה"תפוח" אינה אלא סיבים יבשים…

     זוהי דרך ההסתכלות של בעל לשון הרע על הזולת. הוא רואה אותו כאדם נוצץ ומבריק מבחוץ, אשר אין תוכו כברו. רואה הוא חובה לעצמו – למען חשיפת האמת ולמען המלחמה ברשעה – להוקיע אותו בכל פה. על כך באה התורה ואומרת: גם אם נדמה לך שהזולת הוא בסך הכל "תפוח סדום", צבוע וחנפן, דע לך שטעות היא בידך. הזולת – הרי הוא רימון. הרימון מסמל דווקא את האנשים הריקים שבישראל, והוא מלמד אותנו שגם בהם יש הרבה טוב. "אפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון".

     קולו המצטלצל של הפעמון, העשוי זהב טהור, בא להכריז על הרימון, ולהודיע כי לא "תפוחי סדום" הם אחינו, אלא מלאים מצוות הם כרימון.

 

"ויברך אותם משה"

סיומה של מלאכת המשכן מתואר בפרוטרוט. "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד… ויביאו את המשכן אל משה…". ותגובתו של משה – "וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה".

     השעה, שעה גדולה של רוממות רוח. חודשיים וחצי של עבודה מאומצת באו אל קִצם. מגיע הזמן להגשמת תכליתה של יציאת מצרים – "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם". בני ישראל עומדים באתגר. לא מכינים עוד עגל זהב, אלא בונים את המשכן וכליו, בדיוק "כאשר ציוה ה' את משה, כן עשו". ועל כך באה ברכתו של משה. מהי הברכה הראויה למצב כזה, להרגשה כזאת?

     המדרשים, ורש"י בעקבותיהם, מביאים את נוסח ברכתו של משה רבנו: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". שתי פנים לה לברכה זו: האחד הוא שהמשכן אכן ימלא את ייעודו, עליו נאמר: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אולם יש בדבריו של משה פן נוסף. הוא לא מסתפק בברכה שתשרה השכינה במשכן, אלא "במעשה ידיכם". יש למשכן ערך דווקא בהיותו מעשה ידיהם של ישראל. וכך אמרו חז"ל במסכת כתובות (ה, א):

דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים", ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: "מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך".

בריאת העולם – יש בה יד אחת בלבד, היד הא-להית. ואילו בניית המשכן – שתי ידיים יש בה: היד הא-להית והיד האנושית הפועלות במשותף. וליתר דיוק – שתי ידיים א-להיות הן: היד הא-להית הפועלת במישרין, בדרך הנס, והיד הא-להית הפועלת בעולם דרך גופו ואישיותו של האדם, בדרך הטבע. משמעות ברכתו של משה היא עמוקה מאד: שהשכינה – הא-להית, השמימית, תשרה במעשה ידיהם של בוני המשכן, הארציים, האנושיים. דווקא מפני שזוהי פעילות ארצית, אנושית, ראויה היא להשראת השכינה, שכל תכליתה היא התגשמותו של דבר ה' בארץ.

     לאור זאת נבין את המשך דבריו של רש"י, תוך שאנו נעזרים ברמזיו של מרן הרב קוק (שמונה קבצים ג, שמח). ברכתו של משה לא מסתיימת באמירה זו, והוא מוסיף עליה את הפסוק האחרון מן המזמור 'תפילה למשה' (תהלים פרק צ): "ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". זהו עניינו של הפסוק, הזיקה שבין מעשה ידיו של האדם ("מעשה ידינו") לבין התגלותו של הקב"ה ("נועם ה' א-להינו"). זיקה זו היא העומדת ביסודו של מעשה המשכן. בריאת העולם נקראת 'מלאכה'. "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ולעומתה, גם עבודת המשכן נקראת 'מלאכה'. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה". אולם החטא אשר חטא האדם בגן עדן הטיל מאֵרה על המלאכה האנושית. "ארורה האדמה בעבורך". האדם גורש מגן העדן הא-להי לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע והשליט את אנוכיותו על שליחותו. כאשר הפעילות האנושית לא נעשית לשם שמים, בבחינת "אשר ברא א-להים – לעשות", על ידי האדם, הרי הקללה חלה עליה. עבודת המשכן באה לחזור אל גן העדן האבוד, אל ה"לעבדה ולשמרה" של טרם הגירוש ממנו. התיקון נעשה בכך שכל מה שנעשה, נעשה במדויק "כאשר ציוה ה' את משה" – לשם שמים, בלי להכניס נטיות ושאיפות אנושיות ואנוכיות. או אז, כאשר רואה משה את המלאכה, "והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו" – הוא מיד מברך אותם בברכת "ויהי נועם".

     ה'נועם' הוא השיבה אל גן העדן. "ויהי נועם ה' א-להינו עלינו". העשייה לשם שמים, מביאה אתה תחושה של נועם. "העונג והנועם הא-להי הלא הוא התוכן היותר עליון, שהוא מופיע מתוך האורה הא-להית, המתגלה על מערכת החיים וההויה כולה" (עולת ראי"ה ב, עד). במצב זה מתרוממים, מתכוננים ומתבססים (=מתכוננים, מלשון: כַּן, בסיס) מעשי האדם, בהיותם מכוונים לתיקונו של עולם במלכות ש-די. תיקונם בא משתי פנים: "מעשה ידינו כוננה עלינו" – על ידנו, ומכוחנו. "ומעשה ידינו כוננהו" – מכוח התוכן הא-להי הגנוז בהם.

     כך מתקנת מלאכת המשכן את עבודת האדם בכל מקום ובכל זמן, ומשיבה אותו אל גן העדן. ומשום כך, בכל שבוע, כאשר יוצאת השבת ואנו שבים אל חיי המעשה, חוזרים אנו ומבקשים:

ויהי נועם ה' א-להינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.

    

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים