לפרשת צו

אש התמיד

שלוש מצוות נצטווינו בענין האש שעל המזבח: הראשונה בלילה: "ואש המזבח תוקד בו"; השנייה בשעות הבוקר המוקדמות: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר"; והשלישית בשאר שעות היממה: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה".

     חז"ל עמדו על כך ששלוש מערכות של עצים ואש היו על המזבח: מערכה גדולה, מערכה שנייה של קטורת ומערכת אש התמיד. בחסידות, האש אשר על המזבח אינה אלא האש של אהבת ה' הבוערת ומתלהבת בלִבו של כל אדם. ושלושה מצבים ישנם באש זו, של הלב:

     האחד בלילה. הלילה הוא זמן של הסתר פנים. בשעה זו אין האדם זוכה להרגיש את החוויה של קרבת ה' אליו. אין הוא יכול להיות בבחינת "להגיד בבוקר חסדך" אלא בבחינת "ואמונתך בלילות", לאמור: גם בשעה של הסתר פנים, מאמין הוא האדם כי הקשר שבינו לבין בוראו לא ניתק אף לרגע קט. על כן ישנה מצוה בשעות הלילה עד הבוקר: "ואש המזבח תוקד בו". חייב אדם להבעיר ולהלהיב את אש אהבת ה' היוקדת בלבו, על אף תחושותיו הקשות.

     לאחר מכן מגיע הבוקר. הרוחות הזועפות, המאיימות לכבות את האש, שככו. עתה הגיע הזמן לעבודת ה' מתוך הארה. אלא שאז ישנה סכנה גדולה, שמא ייתפס האדם לשאננות ולשגרתיות. על כן הוא מצווה לבער עליה עצים בבוקר בבוקר. ברגע בו מתחיל הניצוץ הראשון של ההארה הא-להית להופיע עליו להביא שני גזירי עצים ולהניח על אש המזבח. העצים, אותם יש להניח על האש היוקדת במזבח הלב, אינם אלא עצות, מחשבות ורעיונות חדשים, כיצד לשפר ולשכלל את עבודת ה' מתוך ההארה לה מתחיל האדם לזכות.

     התמודדויות אלו, של האדם, הן על החלק הפרטי שלו בעבודת ה'. אבל עבודה אישית זו אינה אלא המשך של ההשראה הא-להית השוכנת עליו, אש התמיד אשר לא תכבה לעולם. "נשמה שנתת בי, טהורה היא". דבר אחד מצווה האדם ביחס לניצוץ א-להי זה השורה בו: "לא תכבה". המכבה אפילו גחלת אחת מאש המזבח לוקה. אל לו לאדם לכבות את האש הא-להית. אל לו להעמיס עליה טרדות רבות החונקות אותה ומכבות אותה. להיפך: "אש תמיד תוקד על המזבח". ולא זו בלבד שאסור לו לכבותה, עליו גם להוסיף עליה משהו משלו: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". ויחד יפעלו שתיהן: ההשראה הא-להית עם הפעילות האנושית.

     מן האש הזאת יילקח אותו נר קטן, לאורו יבדוק כל אדם את החמץ שבלב, בחורים ובסדקים, ולאורו יסב בליל התקדש חג הפסח.

 

תרומת הדשן

במשך כל הלילה נשרף בשרה של העולה על המזבח. הבשר – העוצמה הגופנית עולה ומתעלה באש המזבח. בשריפה הוא מזדכך, ורק האפר – התמצית – נותר ממנו. כל זאת לידע ולהודיע לאדם כי לא רק כוחותיו הרוחניים צריכים להתקדש כי אם גם כל כוחות הגוף שלו נדרשים ונתבעים להתקדש ולהתעלות מעלה מעלה. בשלושה מקומות מונח אפר הקרבנות. בראשית התהליך נמצא האפר על גבי המזבח, בתוך האש היוקדת בו. האדם חש התעלות בשעה שהאש לוחכת את בשר העולה. הוא מרגיש שגופו שלו הוא הנשרף עמה באהבת ה'. אבל התעלות זו – רגעית היא, ואין לה אלא זמנה ומקומה. בשלב השני לוקח הכהן את אפר הקרבן ומניח אותו ליד המזבח.

     תחושת ההתעלות יוצאת מן הגבולות הצרים של המקום והזמן, ומלווה את האדם בכל זמן שהותו בחצרות בית ה'. אבל עדיין אין בכוחה להשפיע על חיי המעשה, השוקעים בים של חולין. לכן נדרש שלב שלישי, בו מוציא הכהן את הדשן אל מחוץ למחנה. בזה אומר הוא למקריב הקרבן כי חוויית ההתעלות והקדושה תלווה אותו גם מחוץ למקדש, גם בשובו אל ביתו. "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".

     אך תנאי אחד נדרש. לא כל דבר ניתן לקדש. הבדל גדול יש בין קודש לחול. אך יותר מזה גדול הוא ההבדל שבין הטמא ובין הטהור. החול, כאשר הוא בא במגע עם הקודש, בכוחו להתקדש גם הוא. "כל אשר יגע בהם יקדש". אך הטומאה, אין לה שום מגע עם הקודש. הקודש אשר יגע בכל טמא – יטמא אף הוא. לא ניתן לקדש את כל פעולות החיים. פעולות אסורות, אשר הטומאה אחוזה בהן, לא תתחברנה אל הקודש אלא אם כן תטמאנה אותו. על כן נדרש כל אדם להכין בלבו את אותו "מקום טהור", אשר אליו יוציא את הדשן היוצא מן המקדש אל מחוץ למחנה, ואותו יקדש מכוח חוויית ההתעלות אשר זכה לה ביום בואו אל הקודש פנימה.

 

"על חלות לחם חמץ"

איסור החמץ, לא רק בחג הפסח הוא חל. בבית המקדש חל איסור זה במשך כל ימות השנה. "כי כל שאור (=חמץ) וכל דבש (=מתיקות של פירות), לא תקטירו ממנו אִשֶה לה'". מדוע? – על כך ננסה לענות בעקבותיו של המהר"ל מפראג בדרשתו לשבת הגדול.

     המצה – לחם עוני היא, לחם של ענווה. אין בה אלא מה שהניח בה האופה: קמח ומים. אין לה אלא הצורה שצר בה היוצר. החמץ אף הוא מורכב מן הקמח ומן המים. מה נוסף בו? הפעילות העצמית שלו. הבצק – הנוצר מאותם קמח ומים – תופח ומקבל צורה משל עצמו, ובכך מפתח הוא "אגו" מנופח משל עצמו.

     האדם, כמוהו כבצק. יש בו את מה שגנז בו הבורא, ויש בו את ה"אגו" הפרטי המנופח שלו, אותו יוצר הוא בכוחותיו הוא. מצב זה, של "חמץ" טבעו של עולם הוא. אך במקום אחד נדרש האדם לשוב אל מקורו ואל ה"מצה" שבו. במקום אחד עליו לעמוד בקטנות ובהרכנת ראש בפני ה' א-להיו. מקום זה הוא בית המקדש. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – את עצמו, את ה'אגו' שלו יביא לקרבן בפני בוראו.

     יוצא מכלל זה – קרבן התודה. "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו". לא כל אדם מביא קרבן תודה. רק זה אשר חלה ונתרפא, נסע במקום סכנה – הפליג בים הגדול או יצא למדבר האימתני – ושב בשלום או שישב בבית האסורים ויצא לחירות. אדם כזה, אשר הרגיש כמה דל כוחו לעמוד בפני איתנים ממנו, אשר חש עד כמה חייו מסורים בידי ה' א-להיו – הוא כבר השבית את ה"חמץ" אשר בלִבו. אדם אשר כזה, מכיר ומרגיש הוא כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם  מכוחו של מי שאמר והיה העולם. "דעו כי ה' הוא א-להים, הוא עשנו ולו אנחנו" = קרי, וכתיב: "הוא עשנו ולא אנחנו". אדם זה, הוא הרשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש.

     וכך גם בחג השבועות. מי שמביא את ראשית ביכורי אדמתו לבית ה' א-להיו, בהכרה שכל יבול אדמתו לא בא לו מכוחו ומעוצם ידו אלא מברכת השמים, הוא אשר רשאי ומצווה להביא את קרבן 'שתי הלחם' דווקא מן החמץ, והוא הוא רשאי ומצווה להביא לבית המקדש מן הפירות המתוקים שגדלו באדמתו, מבלי לחשוש כי ה'דבש' המתוק שבהם יעביר אותו על דעתו ועל דעת קונו.

 

 

"כל חלב וכל דם לא תאכלו"

בסיומה של "תורת זבח השלמים" מצווה אותנו הקב"ה על איסור אכילת החֵלב והדם.

כל חֵלב שור וכשב ועז לא תאכלו… כי כל אוכל חֵלב מן הבהמה יקריב ממנה אשֶה לה', ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה.

וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם, לעוף ולבהמה. כי כל נפש אשר תאכל כל דם, ונכרתה מעמיה.

אין זו הפעם הראשונה בה נאסרים החֵלב (חלק מן השומנים של הבהמה) והדם. גם בסיומה של תורת השלמים בפרשת ויקרא נאמר:

חוקת עולם לדורותיכם, בכל מושבותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו.

סמיכות הפרשיות מלמדת אותנו על הזיקה של איסורי החֵלב והדם זה לזה, ועל הזיקה שבין שניהם לבין הקרבנות. אולם יש להדגיש: אף שאיסור חֵלב נוהג רק בבהמות שמהן ניתן להקריב קרבנות – "שור וכשב ועז" – הוא נוהג גם בפרטים שאינם ראויים להקרבה: הן טריפות, נבילות ובעלות מום בזמן המקדש, והן "לדורותיכם, בכל מושבותיכם" – גם בעת של חורבן ושל גלות. איסור אכילת הדם רחב עוד יותר, והוא כולל גם בעלי חיים שאינם ראויים להקרבה, כמו עופות.

     מהו ייחודם של החֵלב ושל הדם, לעומת החלקים האחרים של גוף הבהמה? ניתן לראות בהם שני ניגודים: הדם – כוח החיים הוא. "כי נפש כל בשר, דמו בנפשו הוא". הדם הוא הדבר הבסיסי ביותר של החיים. כל שאר האיברים – מסייעים לו או חיים בזכותו. החֵלב, לעומתו, נמצא בקצה השני. הוא חומר לא כל כך "חי". הוא לא דינמי. הוא לא נמצא בתנועה. הוא לא ממלא שום תפקיד פעיל בגוף. הוא בסך הכול 'מחסן עודפים' הנספח לאבריו של בעל החיים ונשמר לניצול בשעת מחסור. ההבדל שבין החֵלב לבין הדם מתבטא בדיני הקרבתם. הדם נזרק על קיר המזבח, והוא עיקרה של הכפרה. ואילו החֵלב נשרף כליל על גבי המזבח.

בחֵלב, שהוא ממותרות שבגוף, יש כפרה כנגד החטא שבא על ידי שטף המֹותרות. בדם, שהוא יסוד הקיום של הגוף, יש כפרה כנגד חלק הנטייה לאיסור שנכנס גם במה שהוא כדי צורך הקיום… (הרב קוק, עולת ראי"ה א, צג)

את יסוד הקיום – מעלים ומרוממים. את המותָרות – שורפים כליל באש ומוסרים אותו לה' לבדו.

והקטירם הכהן המזבחה, לחם אִשה לריח ניחוח, כל חֵלב לה'.

על שני חלקים אלו של הקרבן, העולים על המזבח כל אחד ואחד בדרך ההולמת את ייחודו, באים איסורי האכילה. אין פסול מהותי במֹותרות, אולם אל לו לאדם להתמכר אליהן. שיא המותרות שיש בבשר הבהמה נאסר באכילה. החֵלב אינו מבטא רק את המותרות של הבהמה, אלא גם את המותרות של האדם.

אם בהכרח, למען חזק כוחותיך, תזבח את החי אשר עמלת בהזנתו, אמנם לא בשביל התאווה הפחותה של הזלילה התאוונית הבוחרת במִשמן תעשה זאת.                                                              (הרב קוק, מאמרי הראי"ה א, עמ' 27)

אין להעמיד את החֵלב בתור פסגת השאיפות – לא של הבהמה ולא של האדם האוכל מבשרה (זאת בניגוד לחָלב, שהוא המבטא את כוח החסד וההענקה של הבהמה לזולתה: רש"ר הירש).

     הדם בא לבטא את הקוטב ההפוך. הדם איננו מֹותָרות, אלא יסוד הקיום של החי. דווקא משום כך, אל לו לאדם לאכול ממנו. מכשירי החיים של הבהמה – הם הם מכשירי החיים של האדם. על כן מותר לו לאדם לאכול מבשרה של הבהמה כדי לחזק את כוחות חייו שלו. אולם הדם – יסוד חייה של הבהמה – אל לו להימזג בגופו של האדם, אשר יסוד חייו נדרש להיות שונה בתכלית. על האדם להדגיש בחייו כי נפשו, המחַיה את גופו באמצעות דמו, איננה כנפש הבהמה. נשמתו אשר בקרבו – חלק א-לוה ממעל היא, וגדול הוא מותר האדם מן הבהמה. על כן "דם כל בשר – לא תאכלו".

     שני האיסורים באים להדגיש את מותר האדם מן הבהמה. איסור הדם – את ההבדל במהות החיים, ואיסור החֵלב – את ההבדל במגמת החיים. את שניהם יש להעלות על המזבח ולמסור לידי הקב"ה, כדי לבטא את מסירת כל כוחות החיים שבאדם – כולל הנמוכים שבהם – לידי בוראו. אל לו לאדם להוריד את עצמו ממעלת 'אדם' ולאכול חֵלב ודם, אלא לבנות את מהלך חייו כאדם הנברא בצלם א-להים ואשר שם ה' א-להיו נקרא עליו.

 

כלי חרס

כלים שונים מוזכרים בדיני טהרת כלים. רוב מיני הכלים – כלי עץ, עור וכדו' נטמאים ע"י נגיעה. ואם נטמאו טהרתם ע"י טבילה במקוה. "במים יובא וטמא עד הערב וטהר". דין שונה נאמר בכלי חרס: מחד גיסא, אין הוא נטמא במגע אלא במקרה שהטומאה נכנסה אל תוכו; ומאידך גיסא אין הוא נטהר כלל ועיקר: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו… ואותו תשבורו". מה למדנו מהבחנה הלכתית זו, בין טהרתם של כלי חרס לבין טהרתם של כלי מתכת?

     הלכה דומה ראינו בפרשה זו, בענין כלים שנבלע בהם משהו מבשר הקרבנות: "וכלי חרש (=חרס) אשר תבושל בו יישבר; ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים". דהיינו: כלי חרס (ומתוך כך גם כלי חרסינה, כיום) אין להם הכשרה. לכן, אם התבשל בהם בשר של קרבן שלמים, שזמן אכילתו מוגבל, ולאחר מכן נעשה הנשאר מהבשר 'נותר' ונאסר באכילה לא ניתן להכשיר אותם, מפני שטעם הבשר שנקלט בהם אינו נפלט מהם כלל ועיקר. לעומת זאת, כלי מתכת, יש להם הכשר: "ומורק (=במים רותחים; מה שנקרא בלשוננו: "הגעלה" – הנעשית לקראת חג הפסח) ושוטף במים" (=השטיפה במים קרים לאחר ההגעלה).

     את ההבדל שבין חרס למתכת בדיני הכשרת כלים, אין קושי להסביר: החרס הוא נקבובי וסופג, בעוד שהמתכת היא חומר הרבה יותר אטום; ולכן ה'הגעלה' (=הפלטה, בעברית פשוטה יותר) יכולה להוציא ממנו את מה שספג. אך ההשוואה להלכות טומאה מלמדת אותנו שישנו הבדל עמוק הרבה יותר בין חרס לבין מתכת וחומרים אחרים.

     החרס הוא חומר פחות ערך. אין הוא חומר רגיש. הוא לא נטמא בקלות. הוא אינו נטמא מגבו, דהיינו: מצידו החיצוני. אבל אם הטומאה חדרה אל תוכו, אל פנימיותו אין לו עוד תקנה. הוא נקבובי וסופג עמוק פנימה את כל מה שמתבשל בו. מה שנבלע בו אינו נפלט עוד. אין לו תקנה אלא שבירה. המתכת היא חומר הרבה יותר יקר. היא הרבה יותר רגישה. היא נטמאת בכל נגיעה של טומאה. אבל הטומאה יכולה לצאת ממנה. גם אם ספגה חומר לא כשר, הדין הוא "כבולעו כך פולטו".

     כך הוא ההבדל שבין אדם מישראל לבין אומות העולם. הגוי אינו רגיש. הוא לא נטמא בקלות. הוא יכול לעבור על כ359- מצוות לא-תעשה מתוך 365 מצוות, ולא ייטמא. אבל אם עבר על אחת משבע המצוות המוטלות עליו אם חדרה הטומאה אל תוכו אין לו תקנה אלא שבירה. אין לו תקנה בהבאת קרבן חטאת. ודינו מסור לבית הדין. לא כן הוא אדם מישראל. רמת הרגישות שלו גבוהה בהרבה. הוא נטמא מכל מגע של טומאה. אבל גם אם נכנסה הטומאה אל תוכו וטמאה אותו לחלוטין – "מבית ומחוץ בכופר" יש לו תקנה. "ומורק ושוטף במים" להפליט את החומר הלא-כשר שנספג בתוך הגוף; "במים יובא… וטהר" להפליט את רוח הטומאה השורה על הנפש.

     וכאן ניתן להוסיף עוד מחשבה, בממד הלאומי: החרס נוצר ע"י הדבקה: לוקחים עפר מסוים, מערבים אותו במים, לשים אותו, מעצבים את צורתו ושורפים אותו בכבשן. התהליך גורם להדבקה של החלקיקים אלו לאלו, וכך נוצר הכלי השלם. המתכת, לעומת זאת, לא נוצרת בתהליך של הדבקה אלא בתהליך של התכה ויציקה. הזיקה בין החלקיקים הרבה הרבה יותר חזקה. אין זה דבק חיצוני, כי אם שייכות הרבה יותר פנימית. כך גם העור או חוטי הבגד והשק: חיבורם של החלקיקים זה לזה הוא חיבור טבעי, ולא חיבור שע"י הדבקה.

     הגויים תכונתם הלאומית היא בבחינת 'חרס'. על כן "שבירתן מטהרתן". עמון ומואב, למשל, משעה שבא סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות וביטל את קיומם כעמים העומדים על פני האדמה פקע האיסור שנאמר כלפיהם. אך ישראל תכונתם היא בבחינת 'מתכת' "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הזיקה שבין היחידים לבין הכלל, כה עמוקה היא, עד שאין היא נותנת מקום לרשעה לחדור אל עומק החיים. על כן יש לו הגעלה ויש לו טהרה; אך לא יעלה על הדעת לטהר אותו על ידי שבירה מוחלטת.

     ומהרה יתקיימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "וקיבצתי אתכם מכל הארצות, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים