לפרשת קורח

מחלוקת לשם שמים

איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ואיזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים? זוהי מחלוקת קורח וכל עדתו (אבות ה, יז).

מחלוקות רבות ישנן בין בני אדם. טבעו של אדם הוא, ש"כשם שאין פרצופיהן שווין, כך אין דעותיהן שוות". כל אדם, באשר הוא אדם, הוא סובייקטיבי. אין הוא מחשב-על: קר, אובייקטיבי ונטול הזדהות אישית. מתוך כך, נתון הוא בסכנה לחשוב כי כל האמת אינה אלא אצלו. ועל כן עלול הוא להכנס עם רעהו למריבות ולמחלוקות.

     צורות רבות לה למחלוקת. אינטרסים אישיים ושאיפות נעלות משמשות בה בעירבוביא. שני אבות טיפוס יש לקיצוניים שבבעלי המחלוקת: הלל ושמאי, מחד גיסא, ולהבדיל, קורח ועדתו, מאידך גיסא. כמה סימנים הם למחלוקת הבאה לשם שמים: האחד – עין טובה וענווה. הכרה בכך שיש צד של אמת גם בדברי הזולת. כך נהגו תלמידי בית הלל, שהיו שונים (=לומדים) את דברי בית שמאי גם כן. השני – כבוד לצד שכנגד. כך נהגו תלמידי בית הלל, שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם. השלישי – אהבה למחנה החולקים. כך נהגו תלמידי הלל ושמאי, שלמרות שהיו ביניהם מחלוקות בדיני אישות, לא נמנעו אלו מלשאת נשים ממשפחתם של אלו. הרביעי כנות, שלא להשתמש בדמגוגיה זולה לשם שכנוע בכל מחיר. זו הרי היתה דרכו של קורח, בסיפורו על אלמנה מסכנה ועשוקה שדרה בשכנותו, אשר מתנות הכהונה רוששו אותה, כשלא ציין פרטים רבים נוספים ההופכים את התמונה על פניה. החמישי מתינות, שלא לחוש כעס נורא על העומד מעבר למיתרס; ומתוך כך, יכולת לנהל את הדיאלוג בדעה צלולה, בתבונה ובהשכל. השישי יחסם של בני אותו המחנה זה לזה, באהבה, אחוה שלום ורעות. ולא כקורח, שבני הפלוגתא שלו לא היו רק משה ואהרן אלא גם "כל עדתו", אשר אהבתם לא היתה אלא "אהבה התלויה בדבר".

     אותה מחלוקת שהיא לשם שמים, אף לאחר שהוכרעה ההלכה כאחד הצדדים, נשארת לעד. עד היום לומדים אנו את שיטתם של בית שמאי לצד ההלכה הפסוקה כבית הלל. אך המחלוקת שאינה לשם שמים, שכל כולה לא בא אלא לספק יצרי כבוד ושלטון, אין לה כל ערך ומשמעות לדורות, לאחר ירידתם של שני הצדדים מעל במת ההיסטוריה. "מחלוקת שאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים".

 

 

מחלוקת שסופה לקיים

לא. לא טעיתי בכותרת. יש מחלוקת שסופה להתקיים, ויש מחלוקת שסופה לקיים. ובהמשך הדברים נסביר את כוונתנו.

     הלצה ידועה אומרת כי דווקא מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים לנצח ואין מצב שבו אחד הצדדים הניצים יגיע לפשרה, בעוד שמחלוקת שאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים, ובמוקדם או במאוחר תמצא את פתרונה. כל זמן שהוויכוח הוא על אינטרסים, אישיים או כיתתיים, יבוא יום בו ייווכחו הצדדים לדעת כי המחיר שהם משלמים על המשך הריב גבוה מן התועלת שכל אחד מהם מקווה להפיק ממנו, ולכן הם ימצאו את הדרך לשתף פעולה ביניהם. צאו וראו מה קורה ביחסים שבין פוליטיקאים במדינת ישראל, כיצד יריבויות קשות מן האתמול הופכות לבריתות הדוקות ולהיפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלוקת שהיא לשם שמים – אזי סופה להתקיים. שני הצדדים אינם אינטרסנטים. כל אחד מהם חש אחריות עמוקה ביותר כלפי הערכים, כלפי האמונות, כלפי התפיסות שהוא מבטא. אותו אי אפשר לקנות בטובות הנאה ובשיקולים אינטרסנטיים. הפשרה – במצב כזה – אינה אלא בגידה ברעיון ומעילה בשליחות. על כן תתקיים המחלוקת לאורך ימים ושנים.

     האם זוהי הדרך היחידה בה מנהלים מחלוקת לשם שמים? האם נגזר על ציבור ערכי ומאמין להיות קרוע כל ימיו במחלוקות משתקות שאין להן פיתרון?

     נעיין במחלוקת אחת שהגיעה לידי הכרעה, ונלמד ממנה את הדרך. "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי". המחלוקת בין שני הבתים, בית הלל ובית שמאי, ניטשה במלוא עוזה במשך שנים רבות. עד שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל". אולם לא במקרה נפסקה ההלכה כמותן, ואף לא בזכות חריפותם ועוצמתם התורנית.

מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

בית מדרשם של בית הלל, פתוח היה. למדו בו את כל הדעות, ואף הקדימו ללמוד את דברי בית שמאי. העיקרון שהנחה את הלימוד שם היה ההכרה בכך שדבר ה' האינסופי הוא כה מורכב, עד שאין אדם המסוגל לקלוט אותו בדייקנות ובשלמות. כל תלמיד חכם מביט על דבר ה' מנקודת מבטו הייחודית ולכן הוא נוטה להדגיש היבטים מסויימים על חשבון האחרים. לכן ראו בבית הלל חשיבות לראות את הסוגיא גם מנקודת המבט של בית שמאי, לקלוט ממנה כמה שיותר, ואז לבסס את שיטתם. ומכיון שנקודת מבטם של בית הלל היתה רחבה יותר, זכו שנפסקה ההלכה כמותם (על פי המהר"ל מפראג, בספרו 'באר הגולה').

     כאז, גם היום, קרוע בית המדרש שלנו במחלוקות לשם שמים. ורבים שואלים במצוקה ובחרדה: מה לעשות לאור חילוקי דעות אלו? ובכן, עלינו ללכת בדרכם של בית הלל. לא להוסיף עוד ועוד נימוקים מהם ישתכנעו המשוכנעים ממילא כי דרכם צודקת, אלא לעשות דבר אחר, במספר שלבים:

א. לראות את כל הנחות היסוד המוסכמות. (ואז מגלים ש-95% מהרבנים מסכימים על 95% מהדברים).

ב.  להגדיר במשותף את המטרה לטווח ארוך, עליה כולם מסכימים.

ג.   לאסוף כמה שיותר מידע מדוייק על המציאות הנוכחית.

ד.  להציג את קווי הפעולה השנויים במחלוקת, ולהגדיר את נקודות המחלוקת.

ה.  להכין רשימה של יתרונות וחסרונות לכל אחת מדרכי הפעולה.

ו.   לבקש מכל קבוצה לזהות נקודות של אמת שהיא יכולה לקבל מתוך השיטה של הקבוצה האחרת.

ז.   להכין רשימה של אמות מידה להכרעה בין העמדות המנוגדות.

ח.  לגלות שההקשבה לדעה החולקת יצרה הפריה גדולה של הדיון, ומה שנשאר שנוי במחלוקת לאחר תהליך כזה הוא מספיק קטן כדי לחיות אתו בשלום…

ט.  ללחוץ ידיים באהבה, באחווה, בשלום וברעות, ולהתפלל ביחד לסייעתא דשמיא.

 

אסיים בסיפור מתוך הרצאת מבוא ששמעתי בקורס לגישור. שני אנשים התווכחו על עוגת קצפת. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. מכיון שכל אחד ידע שאם יגיע לבית הדין יפסיד חצי מהעוגה ("יחלוקו"), החליטו ללכת למגשר. שאל המגשר את האחד: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – מפני שאני רעב. שאל את השני: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – האמת היא שאינני רעב, אבל אני אוהב את הקצפת. ואז שאל המגשר: מה דעתכם לחלק את העוגה לגובה, הבצק לאחד והקצפת לשני?…

     אמנם "מחלוקת לשם שמים" – סופה להתקיים. אבל אם נכיר בכך שבכל דעה ישנה נקודת אמת שעלינו לקלוט אותה אלינו, יהיה סופה של המחלוקת דווקא "לקיים" את הדרך המשותפת. או אז יתקיימו בנו דברי חז"ל:

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך, אל תקרי בנייך אלא בונייך". 

 

"חכמות נשים בנתה ביתה"

המעיין ברשימת המתפקדים במפלגתו של קורח, מזהה מייד דבר תמוה: הרשימה הראשונה כוללת את קורח, דתן ואבירם, און בן פלת ועוד 250 איש. אולם בהמשך הדרך מופיעים כולם, פרט לאחד: און בן פלת, שלא עשה עוד דבר ואף לא נענש על השתתפותו במחלוקת. יש להסיק מכך כי און בן פלת נסוג בפתאומיות מן המהלך שהיה שותף בו, וניצל בשל כך.

     חז"ל תולים את השינוי שעבר על און בן פלת – באשתו. וכך מסופר בגמרא (סנהדרין קט-קי, בתרגום חופשי, על פי הפסיקתא):

אמרה לו: מה איכפת לך? אי משה רב, אתה תלמיד; אי קורח רב, אתה תלמיד. אמר לה: ומה אעשה? כבר נמניתי עמהם בעצה ונשבעתי אתם, ואיני יכול לפרוש! אמרה לו: אני אצילך. השקתו יין עד שנשתכר, וישן לו על המטה, וישבה לה על פתח חצרה וסתרה את שערה והיתה סורקת את ראשה. אמרה: ידעתי שכל עדת קורח, אנשי קודש הם, שנאמר: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", וכן היה. שכיון שבא אחד מהם לשאול על און היה רואה את האשה פרועת ראש וחוזר לאחוריו, בין כך ובין כך נבלעו להם, והוא ניצל.

כנגד אשה זו, מעמידים חז"ל את אשתו של קורח (סנהדרין שם):

אשתו של קורח אמרה לו: ראה מה עשה משה! הוא נעשה מלך. את אחיו עשה כהן גדול. לבני אחיו עשה סגני כהנים. אם מגיעה תרומה – אמר שתהיה לכהן. אי מגיעה מעשר, אותו לוקחים אתם – אמר, תנו אחד מעשרה לכהן. ועוד, שגזז לכם לשערותיכם ונענע אתכם כמו לולב. עיניו נתן בשערותיכם! אמר לה: הרי הוא עצמו גם כן עשה לעצמו כך! אמרה לו: כיון שכל זה עשה לכבודו, אמר הוא גם כן, "תמות נפשי עם פלשתים"…

לא יגעתי מספיק, ולכן לא מצאתי עדיין את הרמז בפסוקים לדברי חז"ל. ושמא הביטוי הסתום "ויקח קורח", מבלי שנתבאר מה לקח, רומז ללקיחה אחרת, שהיא: "כי יקח איש אשה…". ואף אם עדיין לא מצאנו תשובה לשאלה זו, עלינו לעיין בדברי חז"ל, ולא כדי לספק סקרנות היסטורית, אלא כדי לחשוף את האמירה הגנוזה בהם בשבילנו. ולשם כך, נשווה בין שתי הנשים.

     אשת און היא רציונלית ומכוונת את אישה לחשיבה רציונלית. שואלת היא את בעלה: מהי המטרה שלך? מה אתה רוצה להשיג? ומיד מראה לו שלא ישיג דבר בכניסתו למחלוקת, ולכן לא כדאי לו להמשיך. אשת קורח, לעומתה, היא אמוציונלית, ופועלת על האמוציות של בעלה. אין לה טענה הגיונית כנגד דבר ה' שבפי משה. היא מתעלמת מכך שמשה הוא נביא, ומתוך כך מייחסת לו כוונות זדון ללא כל הוכחה וטוענת טענות כנגד עובדות מוצקות. היא מפעילה על בעלה נשק מניפולטיבי רב עוצמה. היא מראה לו עד כמה היא בזה לו בעמידתו הנוכחית בפני משה, היא מציגה אותו כ"פראייר", ובכך דוחפת אותו בכוח למאבק המביא לאובדנו. בכך נחשף כי לא אהבה את אישה אהבת אמת, ולא ראתה בו אלא כלי לטיפוח ה'אגו' שלה. אשתו של און, בניגוד חריף לכך, לא מרגישה אי נוחות במעמדו הציבורי הנוכחי של בעלה. היא מקבלת אותו ואוהבת אוו כמות שהוא. לכן אין היא מבקרת אותו, אלא מגינה עליו מפני היגררות למחוזות לא לו. פתגם עממי אומר כי "מאחרי כל גבר מצליח מסתתרת אשה שאפתנית", אולם יש הבדל עצום בין אשה השואפת להצלחתו של אישה מתוך אהבה ודאגה כנה, לבין מי שמשתמשת בהצלחתו כדי לקדם את מעמדה שלה.

     ההבדל בין שתי הנשים מתבטא גם בהמשך הדרך. בעוד שאשת קורח מדברת הרבה, אך לא עושה בעצמה שום דבר לטובת הענין שהיא מטיפה למענו, אשת און עושה את מעשיה בעצמה. היא לא שולחת את בעלה לעשות ולא מטילה עליו את האחריות, למרות שהוא זה שנכנס למלכודת של המחלוקת, אלא שולחת אותו לישון ועושה בעצמה את הנדרש כדי להצילו. אשת און היא בבחינת 'יער' – הנותן עצים. אשת קורח היא בבחינת 'בער' – שאינו נותן אלא עצות

     על אשת און דרשו חז"ל את הפסוק (משלי יד, א): "חכמות נשים בנתה ביתה". ועל אשת קורח דרשו את הפסוק (שם): "ואיוולת בידה תהרסנה". 

 

"ומדוע תתנשאו?"

טענה צודקת עד מאוד טוען קורח. הרי העדה כולה – "כולם קדושים", ומדוע אתם – משה ואהרן – "תתנשאו על קהל ה'"? הרי כולנו בני אדם שנבראו בצלם א-להים, כולנו יהודים, ומדוע דווקא אהרן ובניו יהיו כוהנים? היכן הצדק? היכן השוויון? האם "כולם שווים אבל יש מי ששווה יותר"?

     שמעתי על פגישה שהתקיימה לאחר מלחמת ששת הימים בין מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל לבין הפרופ' רודולף דרייקורס, שחיבר בין השאר את הספר 'שוויון – האתגר'. מכיון שפרופ' דרייקורס לא דיבר עברית, התנהלה השיחה במספר שפות – אנגלית, צרפתית וגרמנית – וקשה היה לעקוב אחריה. הגב' בלהה שפר מאלון שבות, שהייתה נוכחת בפגישה, סיפרה שבמהלך הדברים חזר הרב צבי יהודה מספר פעמים על פתגם בצרפתית, האומר: "הבחנה איננה פירוד", כאשר בן שיחו חוזר אחריו על הדברים.

     רעיון השוויון, בהבנה אחת שלו, מעמיד את כולם בשורה אחת, ובוחן את כולם על פי אמת מידה אחת. וכך מדובר על שוויון כלכלי, שוויון זכויות וכדו'. תפיסה זו מפרקת את החברה לאטומים – פרטים נפרדים שאין ביניהם שום קשר, וכל אחד דואג לכך שהזולת לא יעלה עליו. הרצי"ה הציג כאן – אל מול התפיסה האטומיסטית, תפיסת עולם אורגנית. החברה איננה אוסף של גרגרי אבק נפרדים, כי אם גוף חי אחד, שיש בו תאים שונים ואיברים שונים, שכולם נחוצים ליצירתו, לתפקודו ולמילוי תפקידו של אותו הגוף. נקודת מבט זו גם לא תוכל להעריך את כולם על פי אמת מידה אחת. ישנם תפקידים שונים שלא ניתן לוותר על אף אחד מהם, וכנגדם ישנן אמות מידה שונות ומגוונות להערכה. זה יקבל הערכה בשל תפקידו הרם, זה יקבל הערכה בשל חכמתו – בחכמת התורה או בחכמה של חול, זה יקבל הערכה על צדקתו ועל יראת השמים שלו, זה על מידותיו הטובות, זה על עושרו המשמש אותו לעשיית חסד, זה על כוחו וגבורתו וזה על משהו אחר. מבט כזה על החברה האנושית מצמצם מאוד את הקנאה ואת התחרות, ומביא במקומן תחושה עמוקה של שייכות הדדית. מתוך נקודת מבט כזאת, גם מי שהגיע להישגים מופלגים בתחום אחד לא יוכל להתנשא על חבירו, שמן הסתם עולה עליו בתחום אחר.

     זו היתה טעותו של קורח. במקום להתמלא סיפוק מתפקידו הייחודי בתור לוי (אשר צאצאיו היו משוררי ספר תהילים – בני קורח), הוא מבקש להתחרות באהרן הכהן על תפקיד הכהונה. במקום לשאוב את תחושת הערך שלו מן השייכות שלו לכלל (העם או האנושות), הוא מבקש לשאוב ערך מהישגיו הפרטיים והאגוצטנריים. במקום לראות במציאות ריבוי של תגים להערכה, הוא רואה תג בודד שכולם מתחרים עליו.

     תפיסת העולם האורגנית, של משה ושל אהרן, היא זו שצריכה להיות נר לרגלנו. מערכת הערכים שכל פרט וכל מחנה אידיאולוגי מבקש לקדם איננה מערכת ערכים יחידה העומדת לעצמה, עד כדי כך שכל אדם נמדד רק על פי מידת הזדהותו עמה ותרומתו לה. עלינו לראות אותה כציר מרכזי בתוך מערכת גדולה ומגוונת הרבה יותר של ערכים ושל עשייה, שכל אחד מאתנו, בשל חולשת אנוש, לא יכול להכיל את כולה לבדו. כל הפועלים וכל העושים, איש איש בתחומו ועל פי תפיסת עולמו – כולם כולם הם איברים שונים בגוף חי אחד ומיוחד, כאשר הם שואבים את תחושת הערך שלהם – לא מן ההישגים הפרטיים של עצמם או של המחנה שלהם, אלא דווקא מן השייכות שלהם לאותו גוף גדול וקדוש – העם כולו, האנושות כולה, ואף ההוויה כולה.

וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה,

ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה.

עד אשר,

קדושה כולם כאחד, עונים באימה ואומרים ביראה.

 

 

אם אין אני לי – מי לי?

וכשאני לעצמי – מה אני?

ואם לא עכשיו – אימתי?

    

הידברות

מה עושה מנהיג בשעה שמרד המונים פורץ בפתח אוהלו? בכל עם ולשון, ובכל תקופה בהיסטוריה האנושית, היה המנהיג מעמיד כיתת יורים מול ההמון ופוקד: "אש!". אך לא כך היא דרכו של משה רבנו. מאז ומעולם לא היה כוחו אלא בפיו, ואף כאן.

     ראשית כל, מבקש משה לדבר עם קורח וכל עדתו. אמנם לא בלשון רכה פונה הוא אליהם (=ויאמר), כי אם בדברים קשים (= וידבר. עי' רש"י יב, א). פתיחה בלשון רכה עלולה היתה, מן הסתם, להתפרש כחולשה. אך למרות הנימה הקשה של הדברים, תוכנם אינו בוטה. הוא מבקש לדחות את ההכרעה עד למחר בבוקר. עד מחר יירגעו הרוחות, ואז אפשר יהיה לפתור את הבעיה בצורה עניינית. אך קורח אינו עונה…

     חוזר משה ופונה אל קורח באופן אישי. הפעם נימת דבריו רכה יותר. לא "וידבר" אלא "ויאמר". הפעם הוא מנסה לשכנע, להסביר. אך קורח אינו עונה…

     אז שולח משה לקרוא למנהיגים האחרים של המרד: דתן ואבירם. אם ההידברות עם המנהיג הראשי לא הועילה, אולי תועיל ההידברות עם שותפיו. אך דתן ואבירם קיצוניים עוד יותר מאשר מנהיגם. קורח שומע את דברי משה מקרוב, ורק מסרב לענות. ואילו דתן ואבירם מסרבים אף להתקרב ולשמוע. את האשמותיהם המחוצפות הם שוטחים מרחוק, ממקום בו משה אינו נמצא כדי לענות.

     אז חוזר משה ופונה לקורח, ואף הפעם בלשון רכה. הוא חוזר על הזמנתו למחר. קורח נענה להזמנה; אך רק במעשה, למחרת. בו בזמן הוא שומר על שתיקתו, ולמשה אין הוא עונה.

 

     זו דרכו של שליח ה'. אין הוא רודף לעצמו מישרה וכבוד; ומשום כך, בטוח הוא בשליחותו הא-להית. על כן אין לו קושי להידבר בלשון רכה עם כל אחד, אף עם מתנגדיו החריפים ביותר. קורח, לעומת זאת, יודע בשם מי הוא בא ובשם מי אינו בא. אין הוא בטוח בעצמו כלל ועיקר. בסתר לבו, יודע הוא כי אינו צודק. על כן הוא מתחמק מכל ניסיון להידברות. פוחד הוא מלשונו הרכה של משה, עליה נאמר "לשון רכה תשבר גרם". ומשה רק לאחר שנוכח לדעת כי הפה האנושי אינו מניב תוצאות, מורה לארץ לפתוח את פיה ולומר את דברה.

 

 

 

המעשר והתרומה

שתי מתנות הן בזרע הארץ: המעשר, הניתן ללויים, והתרומה, הניתנת לכוהנים. שתי מתנות אלו ניתנות לשבט העובד במקדש ומקדיש את עצמו לעבודת ה' בשם העם כולו. אך הבדל גדול יש ביניהן: התרומה קדושה היא; אסורה לזרים ואסורה לטמאים. המעשר לעומת זאת אינו קדוש; מותר לזרים ומותר לטמאים. ממה נובע ההבדל ביניהן?

     שני סוגים של צדיקים ישנם, המשפיעים מהודם ומרוחם על העם כולו: יש צדיק נסתר. עבודתו עבודה שבפנים. אינו יורד אל העם. מעלתו ביחידותו. אין הוא מפקיר את העם. אינו מתעלם מצרותיו הרוחניות והחומריות. לא אנוכיות היא המובילה אותו. להיפך, יודע הוא כי על ידי ההתעלות האישית שלו כיחיד משפיע הוא השפעה גדולה על העם המביט בו ממרחק. לעומתו יש צדיק נגלה. עבודתו עבודת חוץ. יורד הוא אל העם, מחנך ומלמד, ומקרב במו ידיו את אחיו לעבודת ה'. יתכן שהירידה אל העם מורידה אותו ממעלתו האישית. אך הדבר אינו מונע ממנו להמשיך את פעולתו החינוכית.

     הכוהן הוא הצדיק הנסתר. עבודתו היא במקדש פנימה. על כן גם מתנתו היא בהתאם – מתנה קדושה וטהורה אשר אין לזרים חלק בה. מרחוק יביטו בו בעת יברך את העם כולו בברכת כוהנים באהבה.

     שונה ממנו הלוי. לא במקדש פנימה הוא עובד, כי אם בשעריו. לא בעשייה אילמת ונסתרת היא עבודתו, כי אם בקול שיר הנשמע למרחוק. זה הוא הצדיק הנגלה, אשר השפעתו על העם היא בגלוי. גם כאשר ישב לאכול את המתנה אשר קיבל, יודע הוא כי יוכל לכבד משולחנו לכל דכפין, הזקוק למזון הגשמי, ולכל דצריך, המבקש מזון רוחני.

     הכוהן והלוי, הצדיק הנסתר והצדיק הגלוי, שניהם יחד בונים את בית ישראל. מבין תלמידיו של מרן הרב קוק זצ"ל, ניתן לראות את שני הצדיקים הללו. הצדיק הגלוי – ר' אריה לוין, והצדיק הנסתר – הרב הנזיר. ואילו בנו, הרצי"ה זצ"ל, שילב באישיותו את שני הסוגים גם יחד.

 

להפטרה: בין משה לשמואל בעבודת המלך ובעבודת ה'

אין להתפלא על כך שההפטרה לפרשת קורח נבחרה דווקא מתוך ספרו של בן משפחתו, שמואל הנביא. אולם בעוד קורח הוא המורד הגדול במלכות ישראל ובהנהגתו של משה רבנו, שמואל הוא המקים את מלכות ישראל בהנהגתו של שאול המלך.

     הדמיון הבולט בין הפרשה לבין ההפטרה הוא עדותו של הנביא משה או שמואל על עצמו, שלא לקח את חמורו של איש ולא הרע לאיש. אך עלינו לשים לב גם להבדל ביניהם. העם מורד במשה, ומשה פונה אל הקב"ה ומבקש ממנו גיבוי והצדקה, באומרו: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". גם שמואל עומד מול מצב בו העם אינו רוצה יותר בהנהגתו ובהנהגת בניו. אולם שמואל פונה דווקא אל העם ומבקש ממנו עצמו את ההצדקה: "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי ואת מי רצותי…?".

     ההבדל בפנייה נובע מן ההבדל הגדול בהקשר. קורח ועדתו, לא רק את משה הם מבקשים להוריד מן השלטון. על עצם מושג השלטון הם חולקים. האמירה "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" לא רק כלפי משה היא נאמרת, כי אם אל כל היררכיה שלטונית באשר היא. "בית מלא ספרי תורה, כלום חייב במזוזה?! טלית שכולה תכלת, כלום חייבת בציצית?!" אומרים הם. לדידם, המצב הטוב ביותר הוא סופו של ספר שופטים: "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". ואף אם יקום מנהיג או שופט למשול בעם, יהיה זה "דור ששופט את שופטיו". תפיסת עולמו המדינית של קורח אינה אלא אנרכיה קיצונית. אין היררכיה. אין סמכות. כולם שווים. ואם כך הוא המצב – "לית דין ולית דיין", וכל מי שמתיימר לתת הנחיות ולחנך לערכים כלשהם, ייאמרו לו דתן ואבירם: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?". ואם כן, כיצד ניתן לדרוש את קבלתה של הסמכות הא-להית? על כן, דרך ההתמודדות של משה עם הבעיה היא להגיע עד נקודת השורש. הוא פונה אל הקב"ה, שהוא הוא מקור הסמכות בעולם, ומבקש ממנו גיבוי והצדקה.

     גם שמואל, כמו סב-סבו קורח, רואה את המלוכה כדבר בעייתי; אולם מכיוון הפוך לחלוטין. חסרונה של המלכות איננה בכך שהיא יוצרת  סמכות והיררכיה, אלא שהיא שוברת את הסמכות הגבוהה ממנה, את הסמכות הא-להית. הסכנה האורבת לפתחו של כל מלך היא פריקת עולו של הקב"ה. אותה פריקת עול מצד המלך מובילה להפיכת המלכות לעריצות, והיא היוצרת מחיצה בין העם לבין אביו שבשמים, אשר ציוה: "כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים". דווקא בהעדרה של סמכות אנושית נדרש כל יחיד להיות "ראש גדול" ולקחת אחריות אישית על מידת קבלתו את הסמכות הא-להית. על כן, דרך ההתמודדות של שמואל היא לפנות דווקא אל העם, במישרין.

     גם בהמשך הפרשה הולך משה רבנו באותו מסלול, ליצור את ההיררכיה במישור האנושי, כדי לבנות על גבה את הסמכות הא-להית. הוא חוזר פעם אחר פעם לבסס את מעמדה המיוחד של הכהונה כלפי העם, כחוליה מקשרת בינו לבין הקב"ה, תוך איום מפורש כי התפרצות ישירה אל הקודש, העוקפת את מעמד הכהונה, סכנת מוות בצדה. "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות"; "והזר הקרב יומת". שמואל, לעומתו, חוזר ומזהיר מפני הרעה הצפונה בהיררכיה האנושית, תוך איום ש"אם הרע תרעו, גם אתם גם מלככם תיספו". והעם הנפחד פונה אליו ומבקש: "התפלל ואל נמות, כי יספנו על כל חטאותינו רעה לשאול לנו מלך".

     בסופו של דבר, כל אחד מן הדרכים מובילה לדגש שונה בעבודת ה'. משה מביא לפתיחת פי הארץ; נס הרסני וממית, אשר כתוצאה ממנו "כל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם". שמואל, לעומתו, מביא לפתיחת ארובות השמים, נס מפחיד ומאיים, אך יש בו צד מחיה ומפריח; ולכן גם מביא לתגובה הרבה יותר מתונה: "ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל". ניתן לראות כי דרכו של משה שמה במרכז את קבלת הסמכות הא-להית מתוך יראת העונש, בעוד שדרכו של שמואל מובילה לקבלתה של הסמכות הא-להית מתוך הכרה פנימית של יראת כבוד, ואף אהבה. לכך מתאימים דברי ההרגעה של שמואל "אל תיראו… כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול", בניגוד למשה, שאין בדבריו בפרשתנו שום אמירה מרגיעה. ואם כנים הם דברינו, הרי לפנינו עוד דוגמה להבדל שבין עבודת ה' בחו"ל ובמדבר לבין עבודת ה' בארץ ישראל; הבדל שיתבלט עוד יותר בפרשת השבוע הבא, בפרשת מי מריבה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים