לפרשת שקלים

מחצית השקל

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם – ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם; ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

ומכאן למדנו ואף כך אירע בימיו של דוד המלך שאסור למנות את מספרם של אנשים מישראל; והעושה כך מסכן את כולם. מדוע ישנה סכנה בספירה? – לשם כך נלך בדרכו של רבנו בחיי, בפירושו לתורה.

     כל קבוצה של בני אדם, בזמן שמספרם המדויק אינו ידוע הרי היא קבוצה אחת. אין כאן משמעות לערכו המיוחד של כל פרט ופרט. אותו מכנה משותף – שהוא המגבש אותם להיות קבוצה אחת – "בולע" את כולם בתוכו. ואילו כאשר מגלים את מספרם המדויק של חברי הקבוצה, מתייחסים בכך לייחודו האישי של כל אחד ואחד.

     כל קבוצה, מעצם טבעה, מורכבת מפרטים שונים זה מזה באופיים ובארחות חייהם. כל ציבור מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים, כל אחד עפ"י אישיותו המיוחדת. מה שהופך אותם לציבור הוא הדבר השייך לכולם: הייעוד המשותף, המוצא המשותף והזהות המשותפת. אם נקח כל אחד מהם לבדו, ונבדוק את מצבו הרוחני והמוסרי, על מעלותיו ומגרעותיו יהיה עליו לתת את הדין על כל מעשיו ומחדליו. אבל כאשר אנו מסתכלים על הכלל כולו במבט אחד מה שעומד לנגד עינינו הוא רק הדבר המשותף לכולם.

     כאשר מדובר על עם ישראל, הזהות המשותפת היא סגולת ישראל, ששמו של הקב"ה נקרא עליה, אשר על כן אנו נקראים בשם: ישר-אל. לכן, המביט על העם כולו במבט כללי, לא יכול אלא לומר: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". (וכן הוא בהיפך, אצל עמי-רשע כדוגמת עמלק, שכל זמן שהוא קיים כיישות לאומית מצווים אנו למחות את זכרו; אבל כאשר היישות הלאומית חדלה מלהתקיים אין לנו שום ענין אישי עם יחידים שמוצאם הביולוגי הוא מזרע עמלק). ספירתם של בני ישראל לוקחת את המטבע הלאומי הגדול, ופורטת אותו לפרוטותיו הקטנות והזעירות. הכלל הגדול האחד הופך להיות אוסף של פרטים. ואז, כאשר כל אחד נשקל בפני עצמו, עולות על פני השטח כל מגרעותיו. לכן מוטל עליו לתת את כופר נפשו.

     על כן אומרת התורה: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" דהיינו: למספרם "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם". וזאת כדי ש"לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" היינו: כאשר הקב"ה פוקד על כל אחד ואחד את עוונו האישי.

     כופר הנפש אינו מונח בסכום הכסף. עפ"י ההלכה אין הכרח לתת דווקא מחצית השקל של תורה. עקרונית, גם מחצית הדולר כשרה (אם אכן ערכה עולה על מחצית השקל). אך תנאי אחד הוא חוק ולא יעבור: מחצית. כי כאשר הפרט אינו רואה את קיומו הפרטי כמציאות שלמה העומדת בפני עצמה, אלא רואה את עצמו כמחצית בלבד, המחפשת את השלמתה במסגרת הכלל אזי גם בפרטיותו אינו אלא אבר מאבריו של הכלל הגדול, ובכך "לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".     

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים