לפרשת תצוה

"שמן זית זך"

הדלקת המנורה – בשמן זית היא בדווקא. מה זכה דווקא הזית לכך ששמנו הוא העולה למנורת המקדש? מעניינת היא תשובתו של המדרש, האומר שעם ישראל נמשל לזית. ואז שואל המדרש?

וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלוא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל – בגפן… תאנה… תמר… ארז… אגוז!

שאלה גדולה שואל המדרש: אם עם ישראל נמשל לצמחים רבים, מדוע דווקא הזית הוא העולה למנורה? המדרש לא יכול היה לענות שהזית הוא היחיד מכל הרשימה שאפשר להפיק ממנו שמן. וזאת מפני ששמן, אפשר להפיק גם מפירות אחרים, כמו אגוזים.

     ואכן תשובתו של המדרש היא אחרת:

מה הזית הזה עד שהוא באילנו מכין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותו במטחן, ואחר כך טוחנין אותו, ואחר כך מקיפין אותו בחבלים ומביאין אבנים, ואחר כך נותן את שמנו. כך ישראל…

כל עץ מסמל את עם ישראל במצב אחר. הזית הוא המסמל את עם ישראל בייסוריו, והוא המעיד על כך שכל הייסורים נועדו רק להוציא ממנו את הטוב.

     נרות המנורה באים לתת ביטוי לבנין הרוחני של עם ישראל. השמן ואורו הם סמל החכמה המיוחדת לישראל. השימוש בשמן זית דווקא בא להעיד על כך שכוחות היצירה של עם ישראל יוצאים אל הפועל דווקא בתקופות של מצוקה וקשיים. זהו כוחה של המנורה, להאיר את האור דווקא מתוך המחשכים הבאים מכל עבר. ולהודיע לנו שהייסורים העוברים עלינו, דווקא הם המכשירים אותנו לקבלת אורה של תורה.

 

לבושי שרד ובגדי עבודת עבד

בשתי צורות שונות זו מזו מצווה הקב"ה את משה על בגדי הכהונה: בתחילה אומר לו הקב"ה למשה: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, לכבוד ולתפארת". ואילו בהמשך הדברים אומר לו הקב"ה: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". במבט ראשון, נראה כאילו סתירה נפלה בין שני הפסוקים. מהי מטרתם של הבגדים? לשמו של אהרן או לשם שמים? לכבד את אהרן ולפארו, או לייחד אותו להיות כהן לה'?

     שאלה זו מטרידה ולפחות אמורה להטריד כל בעל משרה הלובש בגדי שרד. לשם מה נועדו בגדים אלו? האם מטרתם היא פונקציונלית, לייחד אותו לתפקידו, כמו מדיהם של החיילים והשוטרים או חלוקיהם של הרופאים? או שמא, מטרתם של בגדים אלו היא לתת כבוד ללובשיהם, כמו החליפה והעניבה בה מתכבד אל אח"מ? האם הבגדים באים להקרין כלפי פנים, על תודעתו של הלובש, או כלפי חוץ, להפגין את מעמדו אל מול כל הסביבה?

     תוכן כפול יש בבגדיו של אהרן כן כלפי פנים והן כלפי חוץ. ואכן לא קלה היא ההתמודדות המוסרית של הכהן הגדול. תפקידו מחייב אותו להיות 'רודף כבוד'; ועם זאת עליו להיזהר מכל שמץ של גאווה. וכאן נכנס הוא למלכוד. אם ינהג בענוותנות יתירה וימחל על כבודו נמצא מבזה את תפקידו. ואם יתמכר להנאת הכבוד יימצא מועל בקדשים.

     על כן מקבל אהרן שני מסרים משני סוגים של אנשים. הפסוק הראשון למשה נאמר: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". משה העניו מכל אדם אשר על פני האדמה הוא, ורק הוא – הוא שרשאי לעשות לאחיו בגדים שיהיו לו "לכבוד ולתפארת", מבלי להיכשל ומבלי להכשיל בשום שמץ של התפארות ורדיפת כבוד אישית. זאת מפני שאצלו אין אלו בגדי כבוד אלא "בגדי קודש". שאר חכמי הלב, לעומת זאת, אינם יכולים להתעלות לאותה מדריגה נעלה. לא "בגדי קודש" הם עושים אלא "את בגדי אהרן" סתם. על כן הם מקבלים ציווי אחר: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". אל להם לחשוב מחשבות על כבוד ועל תפארת. עליהם לכוון רק למען התפקיד, "לקדשו לכהנו לי" לשם שמים בלבד.

     כל זה בבגדי הקודש המיוחדים לכוהן הגדול מאחיו. אולם כאשר מדובר בבגדיו של כוהן הדיוט יש להבחין בין סוגי הבגדים. על כלל הבגדים נאמר "ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי". בגדי הכוהן ההדיוט לא לתפארת נעשו ואף לא לכבוד, אלא "לכהנו לי". לא 'לבושי שרד' הם, כי אם 'בגדי עבודה'. ואף זאת חוץ מבגד אחד: המגבעת או המצנפת. "ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת". קוראים אנו ותמהים. כל זמן שדובר על בגדי הזהב אשר לכוהן הגדול חושן עם אבנים טובות ואפוד מפואר, ומעיל כליל תכלת וציץ הזהב אשר על מצחו הרי כבוד והרי תפארת. אולם איזה כבוד ואיזו תפארת יש במצנפת פשתן לבנה הכרוכה על הראש? ומה יש בה שאין בכתונת התשבץ המכסה את כל הגוף? על כורחנו נאמר כי שונים הם מושגי הכבוד והתפארת עליהם מדברת התורה בכוהן ההדיוט ממושגי הכבוד האנושיים. המצנפת אשר על הראש כמוה ככיפה בגברים וכיסוי ראש לנשים לא פאר יש בה כי אם הבעה עמוקה של קבלת עול מלכות שמים: יש משהו מעל לראשי. לא אני ואפסי עוד.

     כוהן הדיוט – המכבד בלבושו את מי שאמר והיה העולם זהו כבודו וזוהי תפארתו. כי לא שררה נטל לעצמו, כי אם עבדות נטל על שכמו. עמדה זו של הכוהן ההדיוט מקרינה על הכוהן הגדול הלובש בגדי פאר והדר, לבלתי רום לבבו מאחיו. וראויים הדברים לכל איש ציבור, ובעצם לכל אדם אשר על פני האדמה… "יתפאר בי, כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי".

    

פעמון ורימון

מעיל האפוד בא לכפר על לשון הרע. – כך אמרו חז"ל בתלמוד הירושלמי. המפרשים עמדו על נקודות שונות המראות את הקשר שבין המעיל לבין אמירת לשון הרע, ומבארות כיצד גורמת לבישת המעיל לבנין הראוי של האישיות כך שלא יצאו ממנה דיבורים אסורים. ואנו נלך כאן בעקבותיו של רש"ר הירש:

     שני דברים היו תלויים על המעיל: פעמונים ורימונים. הרימון לא היה אלא כדור בד חלול. אם היינו מחפשים פרי דומה לאותו רימון, הלא הוא אותו פרי מדברי הקרוי "תפוח סדום". מבחוץ, נראה אותו פרי יפה מאוד: הוא מבריק, הוא גדול. האדם ההולך במדבר שמח לראותו ובטוח שגם תוכו עסיסי ומזין. אך כאשר הוא פותח אותו, הוא מגלה שכל תכולתו של ה"תפוח" אינה אלא סיבים יבשים…

     זוהי דרך ההסתכלות של בעל לשון הרע על הזולת. הוא רואה אותו כאדם נוצץ ומבריק מבחוץ, אשר אין תוכו כברו. רואה הוא חובה לעצמו – למען חשיפת האמת ולמען המלחמה ברשעה – להוקיע אותו בכל פה. על כך באה התורה ואומרת: גם אם נדמה לך שהזולת הוא בסך הכל "תפוח סדום", צבוע וחנפן, דע לך שטעות היא בידך. הזולת – הרי הוא רימון. הרימון מסמל דווקא את האנשים הריקים שבישראל, והוא מלמד אותנו שגם בהם יש הרבה טוב. "אפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון".

     קולו המצטלצל של הפעמון, העשוי זהב טהור, בא להכריז על הרימון, ולהודיע כי לא "תפוחי סדום" הם אחינו, אלא מלאים מצוות הם כרימון.

 

כתר כהונה

שלושה זֵרים של זהב היו על כלי המשכן: על מזבח הקטורת – כתר כהונה, על ארון העדות – כתר תורה, ועל השולחן – כתר מלכות (ראשי התיבות של  כהונה, תורה ומלכות, הן: כתו"ם…). שני הכתרים הקודמים נדונו בפרשת תרומה, ולפרשתנו נותר לדון בכתר הכהונה.

     מיוחד הוא מזבח הקטורת בהיותו שייך אל הנשמה. על חוש הריח נאמר כי "הנשמה נהנית ממנו", ועל כן נוטלים אנו בשמים במוצאי השבת, מברכים עליהם ונהנים מריחם הנעים, כאשר מסתלקת מאתנו הנשמה היתירה שהיתה עמנו ביום שבת קודש. אולם הכהונה שייכת דווקא לקדושת הגוף. מה שמקדש את הכהן הוא לא כוחות הנפש שלו, לא הכישורים שלו, ואף לא מעלתו הרוחנית או המעשית. הכוהן מתקדש בשל עובדה ביולוגית פשוטה, שאביו כהן גם כן. אמנם גם המלוכה בישראל עוברת בירושה; אולם ירושה זו איננה מוכרחת. יש בן מלך שלא ימלוך, ויש מלך שאינו בן מלך. אפילו השייכות לעם היהודי, שאף היא ביולוגיות ביסודה, איננה כזאת. הרי גם מי שנולד להורים גויים יכול להתגייר מתוך הזדהות אידיאולוגית עם העם היהודי ומורשתו. אולם קדושת הכהונה, לעומת זאת, היא ביולוגית באופן מוחלט. "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי". לעולם לא יהיה לכוהן אלא בנו של כהן (אגב, בדיקות גנטיות שנעשו לכוהנים בשנים האחרונות הראו שאכן לרובם המכריע יש אב משותף). גם דיני הקדושה של הכוהן קשורים בעיקרם לגופו. האיסור לטמא את גופו במגע עם גוף מת, האיסור לשאת גרושה, חללה או זונה, מצוות אכילה של תרומה וקרבנות בטהרת הגוף, וכדו'.

     באישיותו של הכהן נפגשים שני הקצוות: קדושת הגוף וקדושת הנשמה. אין קדושת נשמה בלי קדושת הגוף. אין ניתוק בין העולמות המנוגדים. הם נקשרים זה בזה. ה'קטורת' היא קשר (קיטרא, בארמית), ולא רק עשן (קוטרא, בארמית, או קיטור, בעברית). הריח הוא תופעה פיסית-פיסיקאלית-ביולוגית, אולם ההנאה ממנו היא רוחנית. הריח קשור ברוח. על הקטורת נאמר "ושחקת ממנה הדק", וביום הכיפורים, הקטורת היא "דקה מן הדקה" – חומריות דקה, כמעט בלתי ניתנת למישוש, קרובה ככל האפשר אל הרוחניות.

     כאן פוגשים אנו את עומק השקפתה של תורת ישראל. הקדושה איננה מנותקת מן הגוף. לא יעלה על הדעת להשאיר את הגוף בטומאתו ובחולשותיו ולהתעלות מעלה מעלה במעלות הקדושה. קדושה יכולה לחול על האדם רק כאשר גם גופו מוכשר לכך, ומוכן לעמוד בתביעות הגדולות שהקדושה תובעת ממנו. לא ניתן לקפוץ ולדלג על המדרגה הבסיסית הזאת. קדושה שאין בכוחה לרומם את הגוף אינה ראויה לשמה. על כן רואה התורה בחומרה כה רבה את דינו של הזר המתפרץ אל הקודש מבלי שגופו מוכן לכך. "והזר הקרב יומת" – נאמר על כל המתפרצים אל הקודש. ובמיוחד ניכר הדבר בהקטרת הקטורת, עליה נשרפו מאתיים וחמישים איש מעדת קורח.

     לאור זה נבין את תפקידם המיוחד של בגדי הכהונה: לעטוף את הגוף, לשמור על כבודו ועל צניעותו, ובכך להוסיף עוד נדבך בהתקדשותו לקראת מילוי תפקידו של הכהן העוטה עליו את כתר הכהונה.

    

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים