לשבת שובה

מזמור שיר ליום שבת שובה

"מזמור שיר ליום השבת". זהו המזמור אשר שר אדם הראשון עם קבלת השבת הראשונה בחייו, לאחר שגורש מגן עדן. כך אומרים לנו חז"ל במדרש. "יום השבת"אינו אלא יומה הגדול של התשובה. "שבת" מלשון שיבה. ומתוך כך מתפרש הפסוק הבא: "טוב להודות לה'…"טוב להתוודות לפני ה'. לא רק ההודיה לה' על חסדיו היא דבר טוב. הווידוי לפניו על חטאנו אינו דבר טוב פחות. על זה שר אדם הראשון ביום תשובתו: "מזמור שיר… טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, כי שימחתני ה' בפעליך…".
    כן! "גדול ונשגב הוא אושר התשובה". ייסורי החרטה – אין להם ולא כלום עם רגשי דיכאון וייאוש. להיפך! עם כל הכאב והצער, חש הוא בעל התשובה בשמחה הפנימית הממלאת אותו. מתוך העמקה גדולה, אשר "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", מאמין הוא כי נשמה זכה וטהורה נטע בוראו בקרבו. יודע הוא כי כל חטאיו אינם אלא תופעות מקריות וזמניות: "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד". מכיר הוא כי אין בכוחם לפגום את עומק נשמתו, אשר היא חלק א-לוה ממעל. "ואתה מרום לעולם ה'", מעל לכל הסיבוכים והכשלונות האנושייים. מייחל הוא האדם לראות את עצמו כמו התמר והארז, אשר כל הרוחות שבעולם, אף שבכוחן לנענע אותם לכאן ולכאן, לא יוכלו להטות את כיוון הצמיחה שלו. לא יוכלו להסיט אותו הצידה למנוע ממנו להיתמר ולהתרומם אל על. "צדיק כתמר יפרח… בחצרות א-להינו יפריחו".
 

"נשלמה פרים שפתינו"

מבין השיטין של הפטרת השבת שבת "שובה" ניבטת אלינו התפילה. רוצה הוא האדם להידבק בבוראו, לחוות את קרבתו אליו. כאשר בית המקדש היה קיים, ניתן היה להגיע לחוויה זו באמצעות הקרבנות. כאשר היה האדם רואה את קרבנו נשחט, את דמו נזרק, ואת עשנו עולה בלהב השמימה יכול היה לחוש כאילו הוא עצמו נעקד ונשחט בעזרה, לראות את דמו שלו כאילו נזרק על קיר המזבח ואת עשנו שלו כאילו עולה מעלה מעלה כשהוא מתמזג במרחבים האינסופיים של השמים ממעל.
    אך מאחר ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו… ואין אנו יכולים לעשות חובותינו… בבית הגדול והקדוש"קורא לנו הקב"ה: "שובה ישראל עד ה' א-להיך". ואנו עונים לו: איך נוכל לשוב עד ה' ולחוות את קרבתו, כאשר כשלנו בעווננו, ואין לנו מקדש וקרבנות? עונה לנו ה' א-להינו: יש דרך אחרת: "קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'". יש דרך: תפילה. "ונשלמה פרים שפתינו".
    אך בניגוד להקרבת הקרבן, שהיא חוויה מוחשית מאוד, נדרש מאמץ נפשי הרבה יותר גדול כדי לחוש קרבת א-להים באמצעות התפילה. אין בה שום דבר מוחשי: לא פנייה אל עצם מוחשי ולא עשיית מעשה מוחשי. רק דברים, רק תנועת שפתיים, רק מילים. איך תוכל א"כ התפילה, להביא לאותה חוויה מרוממת של קרבת א-להים?
    על כן מודרכים אנו על ידי הנביא כיצד לפתוח את אותה תפילה של תשובה. יודע הנביא מהם הדברים המעכבים את התפילה מלפרוץ את קירות הלב. קודם כל צריך האדם להרגיש שחסר לו משהו. אם יחשוב את עצמו לחכם מכל אדם, מדוע יבקש מא-להיו כי יחון אותו בחכמה, בינה ודעת? אם מאושרים הם חייו במקום בו הוא גר, מדוע יתחנן על בניינה של ירושלים? קודם כל צריך האדם להרגיש מה חסר. צריך הוא לחוש מה חסר לו ברמה האישית. צריך הוא לדעת מה חסר לעמו ברמה הלאומית. נדרש הוא להבין מה חסר לכל מה שמסביבו – ברמה הכלל אנושית, ואף ברמה הכלל עולמית. צריך הוא להיות זקוק לישועת ה'.
    אך בתחושת החיסרון לא די, אם התביעה למלא אותה לא תופנה לכיוון המתאים. המושיעים האפשריים מן הצרה רבים הם. האחד הוא "אשור"צבא זר המוכן להילחם בשבילנו את מלחמתנו. השני הוא "מצרים"מעצמה קרובה המוכנה לספק לנו סוסים ושאר כלי נשק כבד ומתוחכם. השלישי הוא "מעשה ידינו"פעילותנו, ויוזמתנו, כשרוננו ומעשינו. מי שנשען על אחד משלושת הדברים הללו אינו יכול להתפלל כלל! הן הוא סבור לא בידי רבונו של עולם תלוי גורלו כי אם בידי מעצמות ידידותיות או בידי עצמו! ואיך יעמוד לפני א-להיו בתפילה כנה הבוקעת מעומק הלב ופותחת שערי שמים?
    על כן מורה הנביא לפתוח את תפילת התשובה באלו המילים: "אשור לא יושיענו; על סוס לא נרכב; ולא נאמר עוד 'אלוהינו' למעשה ידינו". לא אשור, לא סוס ולא מעשה אנוש. לא בכוחם ניוושע; אלא "אשר בך ירוחם יתום". רק כאשר תחוש את עצמך 'יתום': עזוב ומוזנח, אשר איש אינו בא לעזרתו ואף אין בכוחו לסייע לעצמו; רק אז תוכל לפנות באמת ובתמים אל רחמי שמים. או אז תבין, כי גם כאשר תבוא תשועת ה' באמצעותם של ידי אשור וסוסי מצרים, על ידי מעשה ידיך ובכוחך אתה אין כוחות אלה אלא שלוחיו של רִבון העולמים, אשר הוא "הנותן לך כוח לעשות חיל".
    מי שמסוגל לעמוד כך בפני ה' א-להיו, הוא היודע סודה של תפילה.
 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים