לשמחת התורה

לשמחה מה זו עושה?

השמחה מגונה היא בספר קוהלת. וכך הוא אומר (פרק ז פס' ב-ה):
"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו. טוב כעס משחוק, כי ברוע פנים ייטב לב. לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה. טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים. כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, וגם זה הבל".
לכאורה, אין נכון לו לאדם אלא להשקיע את עצמו בתוגה. הן כל כך רע יש בעולם. כה גדול הרוע המונח בלבו של האדם עצמו פנימה. ועל מה יש לשמוח? אין השמחה כי אם עצימת העיניים מלראות את המציאות נכוחה. ואכן כך כותב קוהלת (פרק ב פס' א-ב):
אמרתי אני בלבי: לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב; והנה גם זה הבל. לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה?
אולם, כדרכו של קוהלת, המציג את המתח שבין הקצוות השונים בכל עוצמתו, יש בו גם דברים אחרים, באומרו (פרק ח פס' טו):
"ושיבחתי אני את השמחה; אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, והוא ילוונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו הא-להים תחת השמש".
מתח זה מתקיים עד שבא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם (שבת דף ל ע"א-ע"ב):
"ושיבחתי אני את השמחה" זו שמחה של מצוה. "ולשמחה מה זו עושה" זו שמחה שאינה של מצוה.
ללמדך שאין שכינה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק (רש"י: שחוק ממש, שאין דעת שוחק מיושבת)ולא מתוך קלות ראש (רש"י: לצון)… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב פרק ג): "ועתה קחו לי מנגן… והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'".
יש שמחה ויש שמחה. יש שמחה של התעלמות מן המציאות על כל סיבוכיה, כדברי המשורר: "תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו שכח את הכל". ויש שמחה של אמונה בטוב ה' הממלא את כל חלל העולם, ומלווה את האדם גם בתוך הסיבוכים, שכולם מובילים לטובה. אמונה זו, בה' א-להינו המלווה אותנו בכל צעד בחיינו, ומתבטאת בקיום מצוותיו, היא המביאה לשמחה אחרת, שמחה רצינית ועמוקה. זוהי שמחתנו, שמחת התורה, כדברי ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר ב סי' נ):
…כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כך גם השמחה בדבר הא-לוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצווה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה… ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות למדריגת הזמר והריקוד, יהיו לך גם אלה עבודת הא-להים, ואף על ידם תדבק בענין הא-להי.
 

בשמחתה של תורה

קשה היה חג שמחת-תורה תשל"ד, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. אווירה קשה ברחובות הערים. רבים המגוייסים, רבים הנופלים. והנה, בצהרי היום, במרכז ירושלים, עוברת חבורה קטנה של בחורים בשירה ובריקודים ברחובה של עיר. ביניהם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שלא ויתר על מנהגו הקבוע לרקוד בחוצות ירושלים ביום שמחתה של תורה. עוברים ושבים לא הססו להתריס: הייתכן?! בשעה שחבריהם נהרגים ונפצעים בחזית, והם נמנעים מגיוס, מעיזים הם לרקד ברחובה של עיר?! אחד השומעים היסה את המתריסים: אתם רואים את זה עם הזקן הלבן, הרוקד בין הבחורים? זהו ר' משה שטיגליץ, ארבעת בניו בחזית, ברמת הגולן. והוא כאן במעגל הרוקדים.
כל שאבקש כאן הוא לאחוז בשולי דרכיהם של מו"ר הרצי"ה זצ"ל ושל סבא משה ז"ל, ולברר מהיכן שאבו את הכוח לרקוד באותו יום של שמחת-תורה.
 
"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".אין כמו פסוק זה השייך לחג הפורים – כדי לאפיין את השמחה היהודית. "אורה"זו תורה. "ושמחה" זה יום-טוב. "וששון" זו מילה. "ויקר" אלו תפילין.השמחה היהודית ספוגה בתוכן רוחני, כשהיא מלווה בתודעה עמוקה של קשר אל רבונו של עולם: הן בשכל (תורה), הן בגוף (מילה)והן במעשה (תפילין). על שמחה כזאת אמר שלמה המלך: "ושבח אני את השמחה".
    לעומתה ישנה שמחה שאינה של מצוה. שמחה זו אינה מבטאת את עולמו הרוחני העשיר של האדם, אלא להיפך, מתעלמת ממנו לזמן מה, כדבר השיר העממי: "תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו, שכח אתהכול. אם יש לך כאב, רמסהו ברגליים, פתח את פיך ושירה בקול". מסקנת השיר פשוטה: "היי היי, היי היי, חפצנו נבצע… כולנו נשתגע…". שמחה כזאת סכנת התפרקות משחרת לפתחה. לא שמחה היא אלא הוללות. לאחר שהיא חולפת, נשאר האדם עם תחושת ריקנות כבדה. ועל כך אמר שלמה המלך: "ולשמחה מה זו עושה?".
    השמחה היהודית – שמחה של מצוה היא; מצוה של שבח והודיה למי שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על כן אין שמחה כחג שמחת-תורה, בו שמחים אנו בה' א-להינו, בתורתו ובמצוותיו. שמחה זו מלאה תוכן ומשמעות היא. וכבר אמרו חסידים, כי בריקוד של שמחת תורה אפשר להגיע לדביקות בה' יותר מאשר בתענית ובתפילה של יום הכיפורים; שכן "אין שכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך קלות ראש… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה". ועל כן אמרו חסידים, כי זוהי תכליתו של מזמור כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי"זה ראש השנה; "וישעי"זה יום הכיפורים; "כי יצפנני בסוכו"זה חג הסוכות; ושיא השיאים "אשירה ואזמרה לה'"זהו חג שמחת-תורה, הבא דווקא כאשר "יצפנני בסוכו ביום רעה".
    טבעה של שמחת מצוה שהיא פורצת מבפנים, בעוד שמחה שאינה של מצוה נדרשת לאמצעים מלאכותיים שיפיחו בה רוח מן החוץ, כמו תזמורת קצבית מחרישת אוזניים המביאה את הרוקד לתחושה של אובדן העצמיות ושכרון החושים. הרוקדים בשמחת-תורה, לעומתם, אינם נזקקים לכל זה. אמנם שמחת בית השואבה בבית המקדש היתה מלווה בכלי נגינה לאין מספר: "בכינורות ובנבלים ובמצלתיים וכל כלי שיר".אולם הכלי העיקרי, אותו מזכירה המשנה במסכת סוכה, הוא החליל. החליל, הרי הוא הקנה החלול שהמנגן נושף בו מרוחו היוצאת מתוכו, והנגינה יוצאת בו מבפנים החוצה. הוא הכלי שהנגינה בו לא תוכל להיות טכנית, אלא ככלי ביטוי לניגון שבלב. (אגב, ההלל לפני ה', שלא בא לבטא את עולמו הפנימי של האדם אלא את עמידתו בהערצה כלפי הקב"ה, אין בו כלי נשיפה: "הללוהו בנבל וכינור… בתוף ומחול… במינים ועוגבבצלצלי שמע… בצלצלי תרועה". כלי הנשיפה היחיד בפרק זה הוא השופר כלי שאינו נותן ביטוי לאישיותו הייחודית של הנושף בו, ואכמ"ל).
    עוצמה מיוחדת יש לה לשמחה היהודית דווקא בימים קשים. שמחה חיצונית-ריקנית אינה אלא בלון נפוח, שכל אירוע מעציב מוציא ממנו את האוויר. "אל תבטחובבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו". השמחה הפנימית, מלאת התוכן והמשמעות שום רוח שבעולם לא תזיז אותה ממקומה. "אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו על ה' א-להיו".
 

רוקדים רוקדים

חג שמחת תורה – חג של ריקודים הוא. שעות רבות רוקדים אנו עם ספרי התורה  ושמחים בשמחתה של תורה. בדברים הבאים נבקש לגעת במשמעותו של הריקוד בכלל, וריקודי שמחת תורה בפרט. וכך כותב ר' יהודה הלוי במאמר השני של ספר הכוזרי:
בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל הא-לוה יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכוונה. כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה כך גם השמחה בדבר הא-לוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצַווה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה, וכאילו באת לביתו כקרוא אל שולחנו ומנעמיו, ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והריקוד יהיו לך גם אלה עבודת הא-להים, ואף על ידם תדבק בענין הא-להי.
הריקוד מבטא את היחס הנפשי. אין התורה בשבילנו חוק יבש המהווה נושא למחקר (= מֹח קר). אף איננה עול מעיק, למרות המאמץ וההתגברות העצמית הנדרשים מאתנו כדי לקיימה. שמחים אנו בה' ובתורתו, בחיי העולם אשר נטע בתוכנו. "מימינו אש-דת למו"– חוק של אש, חוק מלהיב. תלמודה של תורה – אש הוא. דת למו = אותיות 'תלמוד', ותלמוד זה נותן בנו עוצמות של חיים. על כך אנו שמחים, ומבטאים את שמחתנו בריקוד של מצוה.
    פעמים שהתורה והמצוה הן המשמחות אותנו ("שמחה גדולה להיות במצוה תמיד"…), ועל כך מדבר ר' יהודה הלוי. ופעמים שהשמחה היא המעוררת את הכוח ואת הרצון לעסוק בתורה ולקיים את מצוותיה, ועל כך כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ז):
שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות ייוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה.
הריקוד לא קשור רק להתלהבות המלווה את העיסוק בעבודת ה'. הוא עצמו מבטא את מעלתו הרוחנית של האדם. וכך נאמר בגמרא, במסכת תענית (לא, א):
עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהן, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קווינו לו ויושיענו" וגו'.
כל כך כותב לנו המהר"ל מפראג (באר הגולה, הבאר הרביעי):
המחול הזה… לבאר לך מעלת הצדיקים לעתיד, שיהיו נבדלים מן החומר, כמו שהוא יתברך נבדל קדוש… ולפיכך אמרו שיעשה הקב"ה מחול לצדיקים בגן עדן, שיתעלו הצדיקים מן צירוף החומר לגמרי, ומזה הטעם כאשר מקדישים להקב"ה מרקדים ומתעלים למעלה ואומרים "קדוש קדוש קדוש", כי כאשר יאמר שהוא קדוש, ור"ל שהוא נבדל מן הגוף… ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך…
מעלה מיוחדת היא לריקוד של חבורה, הנעשה במעגל. וכך כותב המהר"ל (שם):
המחול הוא סיבוב ועיגול, ואין עיגול בלא אמצעי, וידוע כי האמצעי שהוא תוך העיגול הוא נבדל מכל העיגול; כי האמצעי הוא עומד בפני עצמו, אינו נוטה לא לימין ולא לשמאל לא לפנים ולא לאחור, ובשביל זה האמצעי הוא נבדל מן הכול. לכן אמר כי ה' יתברך יושב ביניהם תוך העיגול, כי כל נקודה ונקודה שהוא על העיגול הוא פונה אל הנקודה האמצעית, שהוא נבדל משאר חלקי העיגול…
וכן עניין הצדיקים ומעלתם במחול הזה, שהוא התפשטות מן החומרי לגמרי עד שיהיו… מתחברים עם ה' יתברך, כמו שמתחברים כל הנקודות שהם על העיגול עם האמצעי במה שהם פונים אליו ונמשכים אליו ע"י הקווים הנמשכים אל האמצעי.
וזה שאמר שיש מחול לצדיקים, הוא התעלות מן החומרי עד שיהיו נמשכים אחר ה' יתברך כמו שיימשכו כל הנקודות אשר הם על העיגול אל הנקודה האמצעית; והוא יתברך עם כל זה נבדל מן הצדיקים כמו שנבדל האמצעי מן העיגול…
    לאור כל זאת נוכל להבין ביתר עומק את דבריו של ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, מהד"ק, סי' ו):
כשיש, חס ושלום, דינים על ישראל על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים.
וזה בחינת ריקודין והמחאת כף. כי ריקודין והמחאת כף נמשכין מבחינת הרוח שבלב, כנראה בחוש, כי על ידי שמחת הלב הוא מרקד ומכה כף אל כף… היינו על ידי הרוח שבלב באים הריקודין…
ונסיים בתפילתו של ר' נחמן (ליקוטי תפילות, ח"א, תפילה מא):
נא אב הרחמן עזרני וזכני שאהיה בשמחה תמיד. ואזכה לעורר עצמי תמיד לשמחה גדולה. בפרט בשבתות וימים טובים. ואזכה שיתלהב לבי מאד מאד על ידי השמחה דקדושה בהתלהבות הלב ובהתעוררות גדול ובתשוקה וחשיקה וחפיצה וחמדה גדולה לשמך ולעבודתך באמת ובאמונה, בקדושה ובטהרה גדולה. עד שיומשך התלהבות הלב לתוך רגליי, עד שאזכה להרים את רגלי בשמחה גדולה, ואזכה לריקודין דקדושה בשמחה גדולה. ובפרט בשבתות וימים טובים, וימים שעשית בהם נסים לישראל.
 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים