מגילת רות – אימה של מלכות

חסד שבמלכות

שני סיפורים יש במגילת רות. האחד הגלוי הוא סיפורם של אלימלך ונעמי, רות ובועז. והשני המכוסה והנסתר סיפורה של מלכות ישראל. הסיפור הגלוי סיפור של חסד הוא. ראשיתו באלימלך שסירב לפתוח את אוצרותיו בפני בני עמו בשעת צרתם, ירד למואב ומת בעוונו (ולצדו אשתו נעמי, שהיתה נעימה במעשיה, ורק נגררה אחריו לגלות). סיפור החסד ממשיך בחסדיה של רות עם נעמי חמותה, במעשי החסד של תושבי בית לחם המזמינים את העניים ללקוט בשדותיהם, ומסתיים בגאולתה של רות על ידי בועז. אך זהו רק סיפור אחד. בתוכו מסתתר סיפור נוסף, אשר ראשיתו נעוצה בתוך סיבוכיה של תקופת השופטים, באותם ימים אשר בהם "אין מלך בישראל", וסופו בלידת משיח ה', דוד מלך ישראל. ומיד נעצרים אנו ותמהים: מה הקשר בין אותם סיפורים? הרי מלכות, כל עניינה הוא משפט ומלחמות, ומה לה ולסיפורי חסד?

     כאמור, סיפורה של המגילה מתרחש בתקופת השופטים. "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". לית דין ולית דיין. הדור שופט את שופטיו. הפלישתים עולים ומתגברים והמצב קרוב לכלל ייאוש. במדרש, מכונה אחד מבניו של אלימלך בשם "יואש", מפני שנתייאשו מן הגאולה. אדם אחד, יש בכוחו לבנות את מלכות ישראל. הלא הוא אלימלך. שמו מעיד על ייעודו, להקים מלכות שתתן ביטוי למלכות ה' עלי אדמות: א-לִי מלך. אולם הוא ומשפחתו הכזיבו ואיכזבו, ועל כן נקראו במדרש "אנשי כוזבא". התייחסותו לשאלת המלכות היתה למען עצמו, בבחינת אלַי מלך, אלַי למעני ובשבילי תבוא המלכות. על כן הוא בוחר בבריחה מעמו הסובל, ועל כך נתן את הדין.

     המלכות בישראל בעייתית היא עד מאד. אנוכיותו של האדם המתמנה למלך ואומר "אלַי תבוא מלכות" לא יקים את המלכות ככלי שרת ביד ה' וישראל עמו וודאי שלא לשם מימוש של ייעוד נשגב. גישה אנוכית תהפוך את המלכות במהירות לעריצות המשרתת את המלך עצמו. לכן אין זה טבעי לישראל למנות להם מלך. התורה עצמה מודיעה לנו שהבקשה למנות מלך תבוא מתוך רצון לחקות את הגויים בסביבה ולא מתוך נטייה לאומית טבעית. גם המציאות הראתה שמלכות ישראל קמה בדורו של שמואל הנביא רק מתוך אילוץ חיצוני של התגברות הפלישתים.

     כדי שמלכות ישראל אכן לא תהפוך לעריצות, נדרש לבנותה על יסודות אחרים, יסודות של חסד. בית המלוכה הישראלי צומח מתוך סיפור של סבל ועוני מחד, וצדקה וחסד מאידך. ומאז שמעו וידעו כל העמים "כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם". את הנטייה והכישרון למלכות שואב עם ישראל דווקא מן השכנים. רות וערפה נסיכות ובנות מלכים הן, בנותיו של עגלון מלך מואב, מהן צומחת מלכות ישראל. אלא שהתוכן מתברר בכור המבחן היהודי. ערפה – המפנה עורף לחמותה בעת צרתה נדחית (וממנה יוצא גלית). רות, לעומתה, היא אשת החסד שראתה את דברי חמותה ודבקה בה למרות הכול. היא הנבחרת וממנה יצא דוד מלך ישראל. רות מלשון רוויה שלמות אישית המאפשרת לכוחות בלתי מוגבלים של נתינה להישפך החוצה ללא גבולות. לכן, היא שנבחרה להיות "אִימה של מלכות".

 

 

יחידים ומנהיגים בשעת מבחן

ביקורת קשה נמתחת מבין השיטין של המגילה על אלימלך, מחלון וכליון, על נטישתם את בית לחם יהודה בשעת הרעב. בגמרא (בבא בתרא דף צא) מובאות שתי דעות המבקשות למקד את חטאם של אלה. הראשונה היא דעת ר' שמעון בר יוחאי, הממקד את החטא בנטישת הארץ. הן רעב כבד היה בארץ עד אשר מחיר הלחם האמיר לכדי כפליים ויותר. אולם עשירים היו, והיה ביכולתם להחזיק מעמד למרות היוקר והמחסור.

אלימלך, מחלון וכליון – גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו. ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ.

לדעה זו, עברו אלימלך ובניו על ההלכה הפשוטה, האוסרת את הירידה מן הארץ כל זמן שניתן להחזיק בה מעמד. ואילו היו מגיעים למצב שבו "אבדה פרוטה מן הכיס" – אכן מותר היה להם ללכת לשדי מואב, ולא היו נענשים על כך. וכיון שעברו על הלכה זו, לא עמדה לזכותם עמדתם כמנהיגי הציבור בעבר.

שונה היא דעתו של ר' יהושע בן קרחה. לדעתו לא עברו אלימלך ובניו על ההלכה. "חס ושלום! שאפילו מצאו סובין – לא יצאו", אפילו אילו לא היו מוצאים לאכול אלא סובין – לא היו יוצאים לחו"ל. ואם נהגו כדת וכהלכה, מהי הטענה המופנית כלפיהם?

ואלא מפני מה נענשו? – שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו, שנאמר: "בזעקך יצילוך קבוצייך".

שונה היא עד מאד ההנהגה הראויה לאדם בהיותו 'זאב בודד' מן ההנהגה הראויה לאדם החי כחלק מן הציבור. האדם הבודד עומד מול הקב"ה ושואל שאלה אחת: מותר או אסור? בנסיבות קשות כגון אלו, האם מותר לי לנטוש את הארץ או לא? האם אני מבטל את מצוות יישוב ארץ ישראל או אינני עובר על כך? אולם האדם החי בתוך עמו ובתוך קהילתו, שאלה נוספת עליו לשאול את עצמו: אולי לי נמצא איזשהו פיתרון. אך מה יהא על האחרים? האם נכון יהיה לי לומר: "אני את נפשי הצלתי" או שנדרש אני ללכת בדרכיו של הקב"ה אשר הודיע "עמו אנוכי בצרה"? האם אטוש אותם במכאובם ואלך לי לדרכי, או שמא עלי להיות מן המשתתפים בצער הציבור? ושמא תאמר: מה תועיל לציבור נוכחות של עוד משפחה אשר תתחרה עם השאר על מעט המזון הניתן להשגה? על כך עונה הכתוב: "בזעקך יצילוך קבוצייך". ערך גדול יש לה לזעקה הציבורית, לתפילת הציבור. כל יחיד החש את כאבו של זולתו מוסיף לאיכותה של זעקת הכלל. ואילו הפורש מן הציבור בצרתו, גם אם הדבר נכון ומוצדק על פי ההלכה היבשה, הרי הוא בבחינת "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". אותה דקדקנות הלכתית שמצאה את ההיתר לעזוב את הקהילה הנאנקת ברעב מטעמי "פיקוח נפש" ביטאה אדישות פנימית לצער הציבור. לדעת ר' יהושע בן קרחה, תביעה זו מופנה כלפי כל אדם מישראל, ובודאי לראשי הציבור ומנהיגיו.

בדרך האמצע הולך הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט). גם הוא סובר כר' יהושע בן קרחה, האומר שהיתה הצדקה הלכתית פורמלית לירידה מן הארץ. אולם ארץ ישראל איננה ככל המצוות הנדחות מפני חששות של פיקוח נפש:

אף על פי שמותר לצאת, אינה מידת חסידות; שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.

אמנם כל מצוה נדחית מפני חשש לפיקוח נפש, וישיבת ארץ ישראל בכלל זה (הגדרת הסכנה נקבעת על פי "מנהג הסוחרים" – הסתכנות הנחשבת עדיין כנורמלית לצורכי פרנסה). אולם שונה היא מצוה זו מכל המצוות האחרות, בכך שישנה מידת חסידות להסתכן למענה מעט יותר מן המקובל (אך יש להדגיש שזוהי התנדבות ולא חובה, ועל כן, ההלכה הקובעת שאדם יכול לחייב את בני משפחתו לעלות עמו לארץ אינה נוהגת בזמן סכנה).

     את הדרך הזאת לומדים אנו מר' זירא. מחד, החמיר ר' זירא על עצמו מאד מאד בכל מה שנוגע לשמירת החיים, עד כדי כך שביום של סערה – לא היה עובר בין הדקלים, מחשש להתמוטטות של דקל על ראשו (שבת לא, א). ומאידך, כאשר עלה לארץ ישראל, לא מצא גשר מסודר לעבור עליו את הירדן, ועבר כשהוא דורך על גזר עץ מאולתר תוך שהוא מסתכן בנפילה למים הגועשים. פגש אותו רשע אחד ונזף בו: עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם (=כשאמרתם 'נעשה ונשמע' בהר סיני), עדיין בפזיזותכם אתם עומדים?! ענה לו ר' זירא: מקום שמשה ואהרן לא זכו להיכנס אליו, מי מבטיח לי שאזכה לו בעצמי? (כתובות קיב, א).

     אכן, כאשר המדובר הוא בארץ ישראל, מן הראוי להסתכל אחרת על חשש סכנה. בצד הזהירות הנדרשת כלפי סכנות קרובות, יש לפעול בזריזות גם אל מול חששות של סכנות רחוקות – הן כאשר מדובר בחשש רחוק ל'פיקוח נפש', והן כאשר מדובר בחששות של 'פיקוח כסף'.

 

צניעות במגילה ובמתן תורה

בדברי חז"ל (שבת קי"ג ע"ב; מדרש זוטא רות פר' ב' סי' ז'), רות היא דוגמא וסמל היא לצניעות. היא לא הולכת וקובעת את מקומה בשדה עד שהיא מוודאת ששם היא נמצאת בחברתם של אנשים מהוגנים. נזהרת היא בכל תנועה מתנועותיה, שלא תגלה, ואף לא תבליט, את מה שהצינעה וההסתרה יפה לו. אין היא מדברת עם איש שלא לצורך. צניעותה של רות לא רק בסנטימטרים של אורך שרוול וחצאית היא מתבטאת. מהלך חיים שלם יש כאן: של הסתר, של בריחה מכל פרסום ומכל משיכה של תשומת לב מיותרת.

     צניעות זו, של רות המואביה, לא מתוך חולשה של היא באה. רות לא היתה אשה ביישנית, הפוחדת מכל תשומת לב המופנה לעברה. כאשר ראתה לנכון, לא נמנעה מללכת אל הגורן בלילה, למרות שמעשה זה רחוק מאד מדרכי הצניעות המקובלות. דווקא היכולת לעשות מעשה כה חריג מוכיחה לנו שהתנהגותה הצנועה לפני כן באה מתוך בחירה ולא מתוך תחושת "אין ברירה" או מתוך כניעה ללחץ כלשהו. דווקא זו בת המלכים הצנועה זכתה להיות "אמה של מלכות" בישראל. כי כך צריכה להיות דרכו של עם ישראל: בצניעות, ולא בראוותנות מוחצנת. ואכן, כאשר מנו חז"ל את התכונות המאפיינות אדם מישראל, דיברו על שלוש: גמילות חסדים, ביישנות (=צניעות), ורחמנות (בראשי תיבות: גבר…).

     על כן מדגישה התורה בתחילת ספר במדבר, כי דבר ה' אל משה לא היה סתם "במדבר סיני" אלא דווקא "באוהל מועד", הסגור ומוצנע מעין כול. "אמר הקב"ה: כך הוא כבודי, שאהא מדבר מלפנים…" (מדרש רבה).

     שונה מאד מכל זה היה מעמד הר-סיני. מתן תורה היה בפרהסיא: בקולות וברקים, בענן כבד ובקול שופר ההולך וחזק. הוראת שעה היתה זו, כדי לבסס את האמונה בלבותיהם של בני ישראל. "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם". אולם, דבר שיש בו חיסרון, אף אם הוא נעשה מתוך הכרח בל-יגונה נזקו בצדו. לא ארכו הימים, והעם עשה לו משהו אחר הבולט לעין כול. את האמונה בא-ל הנסתר, המודיע "אנוכי ה' א-להיך", המירו בעגל זהב, שכל אדם יכול להצביע עליו באצבעו ולומר: "אלה אלוהיך ישראל".

     לכן אמרו חז"ל (מדרש תנחומא כי-תשא סי' לא), שמשום כך הוזהר משה בקבלת הלוחות השניים: "ואיש לא יעלה עמך, וגם איש על ירא בכל ההר". וזאת כי:

הלוחות ראשונות, על שניתנו בפומבי לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן (בלוחות השניים) אמר לו הקב"ה (למשה): אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר: "ומה ה' א-להיך דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך".

 

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים