מתן תורה

הפקה אור-קולית

ניתן לדמות את מעמד הר-סיני למין "הפקה טלוויזיונית א-להית" המשתמשת באפקטים אור-קוליים חזקים ביותר: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד… והר סיני עשן כולו… ויעל עשנו כעשן הכבשן…". הנה לפנינו שימוש באמצעים ויזואליים חזקים כדי להעביר לעם ישראל את האמונה בה'.

     אך טעות תהיה בידינו אם נשים את הדגש על המסרים הוויזואליים של המעמד. המראות הגדולים: האש, העשן, הברקים לא היו אלא תפאורה. הם עצמם לא הראו כלום. הם רק יצרו את הרקע לדבר עצמו. התוכן עצמו הועבר אך ורק באמצאות הקול. "משה ידבר והא-להים יעננו בקול… וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמור". ואכן לימוד האמונה היה דווקא בשמיעה. אמנם הקב"ה אומר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן", אך זאת לא בשביל המראה אלא "בעבור ישמע (!) העם בדברי עמך", ודווקא מתוך כך יתקיים "וגם בך יאמינו לעולם".

     אך דווקא עוצמתו של מעמד הר-סיני היא המלמדת על חולשתם של האמצעים הוויזואליים כמחנכי הציבור. לא עברו אלא ארבעים יום, והעם בחר לו אמצעי ויזואלי אחר: עגל הזהב…

לא מקרה היה זה. במעמד הר-סיני היה עם ישראל פסיבי לחלוטין. פסיביות זו נמשכה גם במשך ארבעים היום הבאים, כאשר העם ממתין בחוסר מעש לשובו של משה מן ההר. מצוות מעשיות, אתגרים אינטלקטואליים ומעשיים עדיין לא ניתנו לו. ומה יעשה ולא יחטא?

     לכן, כאשר ניתנו הלוחות השניים, ביום הכיפורים, הנתינה לא לוותה באמצעים אור-קוליים מרשימים. התורה ניתנה אז בחשאי ובצינעא. ומיד למחרת היום מקהיל משה את העם ונותן לו אתגר מעשי בניית המשכן, ואתגר עיוני לימוד חוקים ומשפטים.

     מסיבה זו, כאשר משה רבנו חוזר ומתאר את המעמד בספר דברים, הוא מדגיש שוב ושוב את ההיבט השמיעתי שלו בניגוד להיבט החזותי: "וידבר ה' אליכם מתוך האש. קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול… ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש".

 

 

ענווה א-להית בראש הפסגה

קולמוסים רבים נשתברו על שאלת זיהויו של הר סיני. מי שזכה לטייל בדרום סיני, בזמן שחלק זה מאדמת ארץ ישראל עוד היה בידינו, זכה מן הסתם לעלות על פסגתו הנישאה של "ג'בל מוסא" ולהשקיף משם על מרחבי סיני. מסורת ברורה על הזיהוי אין, ולא נותר אלא להניח הנחות ולשער השערות. אף זמנו של מעמד הר סיני לוטה בערפל. התאריך לא נתפרש בתורה, ובין חז"ל ישנה מחלוקת אם היה בשישי בסיון או בשביעי בו (אגב, להלכה נפסק כר' עקיבא, שהתורה ניתנה בז' בסיוון, ואכמ"ל). ומתוך כך למדנו את גדולתה של תורה, שהיא מעל לגבולות המקום והזמן.

     קושי גדול עולה מדברי חז"ל על הזיהוי של הר סיני עם פסגתו של ג'בל מוסא, המתנשאת לגובה של יותר מ-2,500 מ' מעל פני הים. מסורת היתה בידם כי הר סיני נמוך היה מכל ההרים: תבור, כרמל ואחרים. וכך נאמר בגמרא (סוטה ה, א):

אני (=הקב"ה) את דכא ושפל רוח… שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה.

ושם אמר רב יוסף:

לעולם ילמד אדם מדעת קונו (לאהוב את הנמיכות רש"י), שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה.

מה מלמדת אותנו בחירתו של הקב"ה להתגלות ולתת את תורתו דווקא על הר נמוך? מחשבה ראשונה מבקשת ללמוד מכאן את הדרך הישרה אשר יבחר לו האדם. אם בכתרה של תורה יחפוץ להתעטר אל יחפש לעצמו כבוד וגדולה, שהרי אחת המידות העיקריות והחשובות ביותר אשר בהן נקנית תורה היא הענווה.

     אולם המהר"ל מפראג מוסיף נדבך של עומק. לא רק מסר חינוכי לאדם יש כאן, כי אם ביטוי להנהגה הא-להית עצמה. הקב"ה בוחר לשכון דווקא במקומות הנמוכים כביטוי למידת הענווה הא-להית. "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו". וכאן עולה התמיהה הגדולה. כיצד ניתן לייחס לקב"ה אשר כל גדולה שבעולם שלו היא את מידת הענווה? כיצד ניתן לייחס לו מידה, שבהקשר האנושי שלה יש בה תחושת קטנות ואפסות בפני כול?

     דבר זה מחייב העמקה בהבנתה של מידת הענווה. ענווה אין פירושה התעלמות מן הכוחות, הכשרונות וההישגים האישיים. יש להניח כי משה רבנו האמין בכך שהוא הוא גדול הנביאים והוא הוא העניו מכל אדם, ואף על פי כן עניו היה. ענווה גם אין פירושה תחושה של אפסות וחוסר ערך עצמי. העניו יודע כי יש ערך לקיומו ולחייו. מכיר הוא את כוחותיו ומעלותיו כמות שהם, כפי שהוא מכיר את חסרונותיו בבהירות רבה. אולם את תחושת הערך שואב הוא לא מעצמו כי אם מהיותו שייך לכול למשפחתו, לעמו, למין האנושי, לכל ההוויה, לאינסוף, לבורא. מתוך כך אין לו צורך "לנפח" את הכרת מעלותיו וכשרונותיו. מתוך כך הוא חש כי ערכו אינו תלוי במעמדו בסולם החברתי ובמידת הכבוד אשר רוחשים לו בני אדם. מתוך כך הוא מרגיש מחובר ושייך אל כל יצור באשר הוא בריה א-להית, וודאי מרגיש הוא מחובר ושייך אל כל אדם באשר הוא נברא בצלם א-להים. על שום אדם לא יאמר כי למטה מכבודו להיות מחובר אליו, שהרי מן הכול שואב הוא את תודעת ערכו.

     מתוך כך נוכל להעפיל אל מידת הענווה הא-להית. אף הקב"ה מחובר ושייך אל הכול שהרי מקור הכול הוא. "סובב הכול ומלא את כול, ובהיות הכול אתה בכול". כך כותב בעל "שיר הייחוד". אלא שהבדל גדול יש בין האדם לבין בוראו. האדם ערכו נובע מהיותו שייך אל הכול. ואילו הקב"ה הכול שייך אליו. האדם העניו הולך בדרכיו של הקב"ה ומאמץ אליו את מידת הענווה הא-להית.

     בעומדנו לקבל את התורה דווקא למרגלותיו של הנמוך שבהרים קיבלנו עמה את מידת הענווה הא-להית האומרת שייכות לכול. זוהי התורה אשר קיבלו תלמידיו האחרונים של ר' עקיבא, אשר למדו לנהוג כבוד זה בזה (גם אם היו ביניהם תלמידים קטנים וחלשים) ונהגו מידת עין יפה זה בזה (ללמד תורה לכל אחד) עד אשר עמדו ומילאו את כל ארץ ישראל תורה.

 

צניעות במגילה ובמתן תורה

בדברי חז"ל (שבת קי"ג ע"ב; מדרש זוטא רות פר' ב' סי' ז'), רות היא דוגמא וסמל היא לצניעות. היא לא הולכת וקובעת את מקומה בשדה עד שהיא מוודאת ששם היא נמצאת בחברתם של אנשים מהוגנים. נזהרת היא בכל תנועה מתנועותיה, שלא תגלה, ואף לא תבליט, את מה שהצינעה וההסתרה יפה לו. אין היא מדברת עם איש שלא לצורך. צניעותה של רות לא רק בסנטימטרים של אורך שרוול וחצאית היא מתבטאת. מהלך חיים שלם יש כאן: של הסתר, של בריחה מכל פרסום ומכל משיכה של תשומת לב מיותרת.

     צניעות זו, של רות המואביה, לא מתוך חולשה של היא באה. רות לא היתה אשה ביישנית, הפוחדת מכל תשומת לב המופנה לעברה. כאשר ראתה לנכון, לא נמנעה מללכת אל הגורן בלילה, למרות שמעשה זה רחוק מאד מדרכי הצניעות המקובלות. דווקא היכולת לעשות מעשה כה חריג מוכיחה לנו שהתנהגותה הצנועה לפני כן באה מתוך בחירה ולא מתוך תחושת "אין ברירה" או מתוך כניעה ללחץ כלשהו. דווקא זו בת המלכים הצנועה זכתה להיות "אמה של מלכות" בישראל. כי כך צריכה להיות דרכו של עם ישראל: בצניעות, ולא בראוותנות מוחצנת. ואכן, כאשר מנו חז"ל את התכונות המאפיינות אדם מישראל, דיברו על שלוש: גמילות חסדים, ביישנות (=צניעות), ורחמנות (בראשי תיבות: גבר…).

     על כן מדגישה התורה בתחילת ספר במדבר, כי דבר ה' אל משה לא היה סתם "במדבר סיני" אלא דווקא "באוהל מועד", הסגור ומוצנע מעין כול. "אמר הקב"ה: כך הוא כבודי, שאהא מדבר מלפנים…" (מדרש רבה).

     שונה מאד מכל זה היה מעמד הר-סיני. מתן תורה היה בפרהסיא: בקולות וברקים, בענן כבד ובקול שופר ההולך וחזק. הוראת שעה היתה זו, כדי לבסס את האמונה בלבותיהם של בני ישראל. "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם". אולם, דבר שיש בו חיסרון, אף אם הוא נעשה מתוך הכרח בל-יגונה נזקו בצדו. לא ארכו הימים, והעם עשה לו משהו אחר הבולט לעין כול. את האמונה בא-ל הנסתר, המודיע "אנוכי ה' א-להיך", המירו בעגל זהב, שכל אדם יכול להצביע עליו באצבעו ולומר: "אלה אלוהיך ישראל".

     לכן אמרו חז"ל (מדרש תנחומא כי-תשא סי' לא), שמשום כך הוזהר משה בקבלת הלוחות השניים: "ואיש לא יעלה עמך, וגם איש על ירא בכל ההר". וזאת כי:

הלוחות ראשונות, על שניתנו בפומבי לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן (בלוחות השניים) אמר לו הקב"ה (למשה): אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר: "ומה ה' א-להיך דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים