סוכת החג

כי יצפנני בסוכו

"כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני"כך אומר דוד המלך במזמור אשר אומרים אנו למן ראש חודש אלו"ל ועד יום שמחת תורה.
    עומד דוד המלך ב"יום רעה". יום קרב קשה הוא יום זה. המצב בכי רע. האויב מתגבר. צבאו גדול. נשקו חדיש. לעומתו עומד צבא ישראל כאשר ביצוריו חלשים. לא בונקרים מבוצרים עומדים לרשותו. לא מטרים רבים של שכבות פיצוץ מגינות עליו. מול אויב עדיף יושב הוא בסוכות ובאוהלים. שם מבקש הוא להימלט מפני חיצי האויב ואבני הבליסטראות שהוא משליך ממכונותיו המשוכללות.
    בעמדו בעמדת הגנה כה נחותה, כיצד חש דוד המלך? האם הוא מרגיש חשוף ומאויים, חרד ומפוחד? לא ולא. בצִלה הקלוש של הסוכה מרגיש הוא צפוּן ושמור היטב. תחת יריעותיו הדלות של האוהל חש הוא מוסתר ומוגן כדבעי. בתוך הביצורים הדלים והמאולתרים יודע הוא כי בהיותו חוסה בצִלו של ה' א-להיו כאילו עומד הוא רם ונישא בגובהי מגדל עוז של טירה המתנשאת בראש צורים. "בצור ירוממני".
    זוהי גם סוכתנו, בה יושבים אנו בחג הסוכות. דווקא בעונה בה גוברת הסכנה לגשם, יוצאים אנו מתוך המבצר המוגן של הבית, המקנה הגנה נאותה מכל רוח סוערת, ממטר זורם ומאויב מאיים. אז נכנסים אנו אל הסוכה. דירת עראי היא. דפנותיה פרוצות. "שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח".דפנות אלו, אמנם יוצרות הן "בית" של ממש על פי גדרי ההלכה; אך במציאות יכולות הן להיות רחוקות מכך. וממעל לא גג של ממש מגן עלינו, כי אם סכך קלוש. כי לא בצִלו של בשר ודם חוסים אנו, אלא תחת כנפי השכינה.
    אצל דוד המלך, לא תקווה קלושה להינצל מפעמת בלבו פנימה. אמונה נאמנה חיה בלבבו וממלאת את כל ישותו. לכן הוא אומר: "ועתה"בשעה שאני שרוי בצל הסוכה "ירום ראשי על אויבי סביבותי". ועתה בהיותי בסתר האוהל זובח אני זבח תודה. "ואזבחה באהלו זבחי תרועה".אמנם שעת תרועה היא זאת; שעת צרה ומלחמה, בה נשמעים קולות שבורים ומרוסקים. אבל למרות זאת שעת תודה היא. כי סמוך הלב ובטוח בישועת ה' שתבוא. למרות שעוד מעט יאמר דוד בתחנונים: "שמע ה' קולי אקרא", מקדים הוא ואומר: "אשירה ואזמרה לה'".
    "אורי"זה ראש השנה. "וישעי"זה יום הכיפורים. "כי יצפנני בסוכו"זה חג הסוכות. "אשירה ואזמרה לה'"זה יום שמחת-תורה.
 

סוכת השלום

בסוכות תשבו שבעת ימים. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות… כי בסוכות הושבתי את בני ישראל.
שלוש פעמים מופיעה כאן המילה "בסוכות", אך רק פעם אחת היא מופיעה בכתיב מלא: "בסוכות". פעמיים הכתיב הוא חסר: "בסֻכֹת".
    חז"ל למדו מכאן שאמנם בסוכות רבות אנו יושבים. אבל בעצם סוכה אחת היא המשותפת לעם ישראל כולו. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת".מצוות הסוכה א"כ, באה לבטא היבט מרכזי באחדות של העם כולו.
    גם ארבעת המינים מבטאים את האחדות הזאת. כל אחד מהמינים מסמל חלק אחר בעם, והם כשרים רק כאשר הם צמודים זה לזה. "אגודה אחת".
    שתי צורות של אחדות רואים אנו כאן. ארבעת המינים מראים לנו שכל אחד מן המחנות בעם הוא חסר. כדי להיות שלם, זקוק הוא לשלושת החלקים האחרים. זוהי אחדות של השלמה הדדית, כאשר כל חלק משלים את מה שחסר בחלקים האחרים. הסוכה, לעומת זאת, היא הבית המשותף של כולנו, שהוא מקיף את כל החלקים ועושה אותם לאחד. כל חלקי העם מתאחדים ומתחברים זה לזה מתוך הכרה במוצא המשותף, בהווה המשותף ובייעוד המשותף. ומתוך כך תתקיים בנו התפילה: "ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום".
 

סוכת דוד הנופלת

חלשה היא סוכתנו, ארעית, רעועה. אין בכוחה להגן מפני הגשם, ואף ההגנה משאר פגעי מזג האוויר, מן החום ומן הקור, מוגבלת היא. וקל וחומר שאין בכוחה לתת הגנה של ממש מפני אויב ומתנכל. הסוכה, ארעית היא במהותה ולא רק במשך הזמן בו היא עומדת. להלכה נפסק כי סוכה שגובהה מעל עשרים אמה נפסלת, לא בשל גובהו של הסכך אלא בשל כך שגובה כזה מחייב בנין חזק ויציב, בעוד ש"דירת עראי בעינן". הבית, לעומתה, חזק הוא, יציב הוא, קבוע הוא. דומה כי דבר אינו חסר לו עוד כדי להבטיח לדייריו קיום והגנה לאורך זמן. והנה, כאשר מדובר במלכות ישראל, הרי היא משולה דווקא לסוכה. "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, וגדרתי את פרציהן, והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם". מדוע דווקא לסוכה נמשלה מלכות בית דוד?
    עלינו לומר כי מעלתה של הסוכה נעוצה דווקא במה שחסר בה. יציבותו וחוסנו של הבית – אך אשליה הם. אך לפני שנים לא רבות ראינו איך גוש יישובים שלם הבנוי לתלפיות הופך תוך ימים ספורים לעיי חורבות. 10 דקות לבית; ושנה לאחר מכן ראינו רבבות אנשים יוצאים מבתיהם שלא היה בהם כדי להגן מפני טילי מוות שנשלחו מעבר לגבול. כדי שבית יוכל לספק הגנה, כדי שבית יוכל להתקיים, הוא זקוק לעוד משהו. "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו; אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר". הסוכה – דווקא בשל רעיעותה, דווקא בשל ארעיותה, ממחישה לנו את מעלתה, בהיותנו יושבים "בצִלא דמהימנותא" – בצל האמונה. "כי יצפנני בסוכו ביום רעה"– אומר דוד, יודע אני כי אך סוכה קלושה מגינה עלי, אבל בהיותה סוכתו של הקב"ה, חש אני כי "בצור ירוממני". חוזקו של הבית – אנושי הוא. ואילו של הסוכה – א-להי. קורות הבית – תוצר העיבוד התעשייתי – אנושיות הן. ואילו הסכך של הסוכה – העשוי ענפים טבעיים – חותם השמימיות מונח עליו, כאותם ענני כבוד אשר סוככו על ראשם של אבותינו היוצאים ממצרים.
    ואלו הם דברי המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לה):
לפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות א-להי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעיים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים הא-להיים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן "סוכה דירת ארעי בעינן", מפני שהסוכה מצוה א-להית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע. ואמר: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת".
זאת ועוד. יציבותו של הבית, בעוכריו היא. בית כי יפול, אין מי שיוכל להקימו מחדש. אין עצה ואין תבונה כי אם לנתץ אותו עד היסוד, להשליך את עציו ואבניו לאתר המיועד לפסולת בנין. אז יש לקנות חומרים חדשים ולהתחיל את כל תהליך הבנייה מחדש. ולעומת זאת, סוכה כי תיפול, קלה היא להיבנות מחדש, ומאותם חומרים בדיוק. או אז, לא סוכה חדשה תהיה זו, כי אם הסוכה המקורית שתקום מחדש. כך היא מלכות ישראל, אשר לסוכה נמשלה, לא תדמה לאימפריות הגדולות אשר נמשלו לבית. מצרים ופרס, בבל ואשור, יוון ורומא שלטו בכיפה עד שנפלו לנצח. "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד". ואילו מלכות ישראל, עליה נאמר "שבע ייפול צדיק וקם". שׂבֵעת נפילות היא, ובכל פעם קמה מחדש. גם בעת נפילתה קרויה היא "סוכת דוד". שמה נקרא עליה, כי עומדת היא להיבנות מחדש כימי עולם וכשנים קדמוניות. כוח החיים הא-להי הגנוז בה לא נמוג ולא יימוג לעולם."וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם". בעוד הגויים שמחים ועליזים באומרם: "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל", מקדים דוד המלך ומברך: "סומך ה' לכל הנופלים".
תקום סוכת דוד הנופלת; אך באמת לא תקום, רק ייראה לעין כול שמעולם לא נפלה, אור אמת זה כי יתגלה כבר יהיה ערובה בטוחה על עמדתה לנצח נצחים.                               (הרב קוק זצ"ל)
אולם תקוותנו היא להקים את הסוכה בטרם תיפול עד עפר, כדברי בעל 'ערבי נחל' (פרשת בהר). הגאולה הבאה "בעִתה" לא תבוא אלא בהגיע סוכת דוד אל תכלית נפילתה. "נפלה, לא תוסיף עוד [לנפול], קום בתולת ישראל!"(מובא בגמרא, שכך נהגו לומר חכמי ארץ ישראל). אולם גאולת "אחישנה" יכולה לבוא לפני כן, ולעצור את הנפילה באִבה.
אמנם אנו רוצים שיהיה 'אחישנה'– שלא תהיה הגאולה בעת שתיפסק הנפילה אלא בעודה נופלת יקימנה, והיינו את סוכת דוד 'הנופלת'דייקא, בעודה נופלת.
שלושה שלבים הם בהקמתה של סוכת דוד בדברי הנביא עמוס: (א) "וגדרתי את פרציהן"– לבלום את המשך הנפילה. (ב) "והריסותיו אקים"– לחדש ימינו כקדם. (ג) "ובניתיה כימי עולם"– לעולם ועד, לנצח (עפ"י מלבי"ם).
    זוהי תפילתנו כאשר אנו מבקשים בסוף ברכת המזון:
הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.
 
 

סוכה לכלל האנושות

שלושה רגלים הם בשנה: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. כל אחד מהם מבטא מערכת יחסים שונה בין עם ישראל לבין אומות העולם. חג הפסח, חג המצות, מבטא את הניגוד שבין ישראל לאומות.
    החג נקרא בשם 'פסח' מפני שבו פסח ה' על בתי בני ישראל בעוד שנגף את בתי מצרים, ובכך נתן ביטוי לייחודו של העם היהודי. הוא גם נקרא בשם 'חג המצות' – מלשון 'ריב ומצה' – בשל היותו מקור העימות שבין ישראל לעמים. גם הרקע ההיסטורי של החג הוא עימות חריף, בו המצרים לוקים עשר מכות, ובסופו של יום – "סוס ורוכבו רמה בים".
    חג השבועות הוא נייטרלי. הוא מתרחש במדבר, הרחק מכל מקום יישוב. אין מגע בין ישראל לבין אומות העולם, לא חיובי, גם לא שלילי.
    ואילו בחג הסוכות מתרחש דבר אחר. חג הסוכות שייך גם לאומות העולם. הדבר מפורש בנבואתו של זכריה, הנקראת ביומו הראשון של החג (יד, טז):
וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.
ועל בסיס זה יש להבין את המדרש המפורסם של חז"ל, הקושר בין שבעים הפרים המוקרבים בבית המקדש בחג הסוכות לבין שבעים אומות העולם, ואומר שישראל מקריבים את הפרים הללו לשלומם ולכפרתם של כל הגויים. מכאן ניתן לראות כי בעוד שחג הפסח מבטא ניגוד בין הצדדים וחג השבועות מבטא התעלמות הדדית, הרי שחג הסוכות מבטא זיקה ביניהם.
כדי להתייחס לטיבה של זיקה זו, של כל העמים אל חג הסוכות, עלינו לתת את הדעת על הבדלים נוספים שבין המועדים. חג הפסח קשור במישרין למאורע היסטורי מוגדר שיש לו תאריך ברור: יציאת מצרים. חג השבועות הוא עמום יותר. ההקשר ההיסטורי שלו כחג מתן תורה אינו מפורש בתורה, וגם התאריך שלו אינו ברור. ואילו חג הסוכות איננו שייך למאורע היסטורי כלשהו. רק נבואת זכריה קושרת אותו אל העתיד הרחוק, אל מלחמת גוג ומגוג. ניתן אם כן לראות את חג הפסח בתור חג העבר, את חג השבועות בתור חג ההווה – בו אנו מציינים את קיום התורה, ואת חג הסוכות בתור חג העתיד, חגה של הגאולה השלמה.
יש לראות איפוא את שלושת הרגלים מציינים שלוש נקודות על ציר ההתפתחות ההיסטורית של העולם. המהלך מתחיל בעימות, בו נוצר העם היהודי כעם נבדל בזהותו מכל העמים. הוא עובר להתבדלות, של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", העוסק בפיתוח וביישום של תורתו הייחודית בתוך המעגל הלאומי הפנימי. בשלב זה, אין לאומות העולם חלק ונחלה בתורת ישראל, אשר היא בבחינת 'נערה המאורסה' בשבילו. "תורה ציווה לנו משה, מורשה(=מאורסה)קהילת יעקב". אולם כל זה הוא מצב זמני, כל כמה שלא בשלו עדיין התנאים לשלב הבא, של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
כל זמן בו העם היהודי איננו בשל לפנות אל האנושות כולה, וכל זמן בו האנושות איננה מוכנה לקלוט את דבר ה' הבא דרך ישראל עמו, אנו מתבצרים בתוך הבית פנימה. אבל יום יבוא ונוכל לצאת מן הבית אל הסוכה. העולם אשר מסביב לא יהיה עויין, לא לדבר ה' ולא למי שנושא אותו. התודעה הפנימית בתוכנו פנימה תהיה מבוררת דיה, כך שנוכל להציג אותה בפני כל בני האדם עלי אדמות, ולקרוא להם להצטרף לקהל המאמינים השומרים לפחות את שבע מצוות בני נח ועולים להר ה' אשר בירושלים כדי לחוג את חג הסוכות.
מהי ההשלכה של רעיון זה אלינו? מצד אחד יכולים אנו לומר, כי עם ישראל כיום הוא בבחינת "תלמיד שלא הגיע להוראה". אנו נמצאים בעיצומו של מהלך התחייה הלאומית, בעיצומה של היציאה מן הגלות כדי לחדש ימינו כקדם. אנו בקושי מתחילים לחפש את דרכנו הייחודית כאומה עצמאית בין האומות. עדיין יש בחיינו הציבוריים יותר מידי תופעות המהוות 'חושך ליהודים', כך שמוקדם מוקדם לדבר על שאיפתנו להיות 'אור לגויים'. "לכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". ומצד שני, ניתן לומר כי שאיפת העתיד היא שצריכה לעצב את תודעת ההווה. עם המכיר בייעודו להיות 'אור לגויים' בעתיד, יגבש על פי זה את דרכו גם בהווה. המודעות, הצבת החזון, תחושת האחריות, יתנו משמעות עמוקה הרבה יותר לקיומנו כאומה הקמה לתחייה על אדמתה לאור מורשתה. מי שהיה חבר פעיל בתנועת נוער, יודע כיצד מתגבשת זהותו של נער בגיל תיכון דווקא כאשר שהוא מקבל עליו את התפקיד להדריך נערים צעירים ממנו. לא ניתן להבין את המעמד המיוחד של מדינת ישראל בעולם – לטוב ולמוטב – בלי לתת את הדעת על הציפייה (הבלתי מודעת, לעתים) מעם התנ"ך להיות נושא בשורה כלשהי. וודאי שלא ניתן להתעלם מתנועה של 'בני נח' המבקשים במודע לשמוע את דבר ה' הבא באמצעות עם סגולתו. מתוך כך מתבררת העמדה הנפשית כלפי מי שאינם יהודים – עמדה של אכפתיות, שלא מותירה מקום להתנכרות, וודאי שלא לשנאה.
    אין בכוחנו להכריע בשאלה זו למעשה, אבל עצם הצבת השאלה – מתי וכיצד יתממש האידיאל הנשגב של חג הסוכות – יש בה ברכה רבה בהצבת קריאת כיוון משמעותית בפנינו. על כן הורתה לנו התורה להקריב שבעים פרים לשלומן של כל שבעים אומות העולם, גם בשעה בה קראנו על כך את הפסוק "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה"(ויקרא רבה).
    הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת,ויפרוש עלינוסוכת רחמים וחיים ושלום.
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים