עבודה זרה, עבודה זולה: על מיקור חוץ וסולידריות יהודית

בשנים האחרונות גוברת תופעת 'מיקור חוץ' – הוצאת תחומי עיסוק שנעשו בעבר בתוך החברות הגדולות, אל חברות אחרות המתמחות בשירותים כאלה. לעתים קרובות מדובר בחברות הפועלות בארצות אחרות. המגמה נובעת הן מהתהליך הכללי של התמקצעות גוברת ורצון למקד את המאמצים בתחום בו לארגון יש יתרון מהותי, והן מפערי העלות של כוח אדם בין מדינות שונות, המאפשרים הורדה משמעותית של עלויות כאשר מעבירים פעילות מסוימת למדינה "זולה" יותר.
תהליכי ייעול מביאים להוצאת פעילויות ל'מיקור חוץ' – כאשר במקביל, חברות מחו"ל רוכשות מוצרים ושירותים בישראל, באותם תחומים בהם יש לה יתרון יחסי, כמו מחקר ופיתוח. כדי לממש את מהלך ההתייעלות והגדלת הרווחיות של החברה, נדרשות החברות להחליף עובדים מקומיים בעובדים מחו"ל. ההשלכה עבור החברה הישראלית היא אובדן עבודה ומקור פרנסה של יהודים ואזרחים ישראלים – והגברת הרווחיות והצמיחה הכללית.
על רקע תופעה כללית זו הגיעה לשולחן הדיונים שלנו בבית המדרש "בעולם המעשה" שפעל בשנת תשע"ב בפתח תקווה. שאלתו של אחד המשתתפים, הממלא תפקיד בכיר באחת החברות הגדולות בארץ. החברה שוקלת לסגור חטיבה שלמה המספקת לה שירותים, לפטר עשרות עובדים ולרכוש את השירות מחברה במזרח הרחוק – שתתן אותו במחיר זול לאין ערוך. השואל נקרע בין מחויבויות סותרות: מחד, הוא חייב בנאמנות לאינטרס הכלכלי של החברה בה הוא עובד, ומאידך, הוא נושא באחריות לפרנסתם של עובדים ותיקים ומסורים שיהיו בין המפוטרים. חשוב לציין עובדה נוספת שעמדה ברקע הדיון: חברה זו איננה פרטית, אלא חברה בע"מ שרוב מניותיה מוחזק על ידי משקיעי חוץ, שמטבע הדברים אין להם שום מחוייבות לשיקולים יהודיים–תורניים או ציוניים.
השואל הציג את השאלה בפני חברי בית המדרש, והדיון התנהל בשני מישורים מקבילים: מישור החול, בו ביקשנו להבין את הנתונים והתיאוריות הכלכליות והחברתיות העומדות בבסיסה של הדילמה. ומישור הקודש, בו ביקשנו לברר מה אומרת תורת ישראל על כל אחת מן השאלות הערכיות העולות כאן לדיון. לאחר הדיון הראשוני בבית המדרש, ניסחנו דף שאלות, שנשלח לקבוצה של עשרות רבנים מכל קצוות הקשת הדתית. במפגש השני למדנו את הסוגיות במקורות התורה שבעל פה, ואת תשובות הרבנים. במפגש השלישי התקיים דיון מסכם, שבעקבותיו נוסח נייר העמדה.
עדיין לא מדובר במוצר מוגמר. הערותיהם ותגובותיהם של הקוראים יחייבו שיקול דעת נוסף. בסופו של התהליך, יובאו הדברים בפני בית הדין של 'בית מדרש ישיבתי' בהרכב של: הרב יעקב אריאל, הרב דוד סתיו והרב יהושע שפירא, שיקבל את ההחלטה על הניסוח הסופי ברוב דעות. שאיפתם של הלומדים בבית המדרש, אנשי אמונה הפועלים בעולם המעשה, היא ליצור בהדרגה משנה סדורה שתדריך אותם בעיסוקם המקצועי. ניירות העמדה יהוו תשתית מתפתחת והולכת לקראת מימוש החזון של מדינה יהודית הלכה למעשה – כמושג בעל משמעות ערכית וחברתית.  

על מה הדיון

בין הכלכלנים בעולם מקובלת הנחת יסוד כלכלית שהמשך ההתייעלות הוא דבר נכון למשק בכללו. ככל שחברות ישראליות ירוויחו יותר, הן תוכלנה להשקיע יותר. השקעות הינן מנוע צמיחה עבור כל כלכלה, והזרמת הון זר לתוך ישראל תעלה עוד יותר את רמת החיים, תוריד את הצורך להדפיס כסף מקומי (ולכן מונעת אינפלציה הפוגעת בכושר קנייה של ישראלים), ותורמת למעגל של צמיחה מתמשכת. צמיחה זו מועילה לכלל החברה ומייצרת יותר מקומות עבודה (אם כי לא בהכרח באותם תחומים), כך שבסופו של דבר נהנות מכך כל השכבות.
כנגדם טוענים הוגים חברתיים, שלא נכון למדוד הצלחה כלכלית רק במונחים של מאקרו, ויש לתת את הדעת גם על רמת המיקרו. אנשים רבים נפגעים מן הצמיחה הכלכלית ונותרים חסרי פרנסה, כאשר רבים, בעיקר מבוגרים, נפלטים לצמיתות ממעגל העבודה. לדעתם, יש לראות מצב זה ככישלון כלכלי ולא כהצלחה.
הדיון לא מתקיים בחלל ריק: אילוצי התחרות המאפיינים שוק חופשי ופתוח לא מותירים מרחב גדול של שיקול דעת לבעלי החברות ולמנהליהן. חברה שלא תצליח לצמצם את הוצאותיה ולהגדיל את הכנסותיה, מסכנת בכך את המשך קיומה ואת נכונותם של הבעלים להמשיך ולהחזיק במניותיה.
כבר בשלב זה ברור שמציאות זו מעלה דילמות ערכיות כבדות. אומנם סגירת מפעל או גל של פיטורין אמורים בסופו של דבר לקדם את הצמיחה הכלכלית המתוארת למעלה, אך מה יש לתורה לומר על אותם מנהלים שגורמים במישרין לעובדים ותיקים ונאמנים לאבד את מקור פרנסתם? ובמילים אחרות: מה עושים כאשר מה שנראה נכון לכלל (בטווח הארוך) נמצא פוגע בפרט (בטווח הקצר)?
     את השאלה הזאת יש לפרוט למספר שאלות מרכזיות:
א.  מהו התוקף ההלכתי ומהם הגבולות של מצוות 'וחי אחיך עמך' או מצוות'או קנֹה מיד עמיתך', המורות להעדיף ספָּק (או עובד) יהודי (עי' ספרא בהר, ג)?
ב.  האם מצווה זו חלה רק על הוצאות צריכה של אדם פרטי, המצווה על מצוות צדקה, או גם על ההוצאות העסקיות שלו? יתירה מזאת, האם מצווה זו חלה גם על תאגיד, המהווה חברה בע"מ?
ג.   האם המנהל צריך להיות נאמן באופן מוחלט לאינטרסים ולדרישות של בעלי המניות או בעלי השליטה, או שמותר לו, ואף חובתו, להכניס שיקולים ערכיים המנוגדים לאינטרסים ולערכים שלהם? האם יש בהכנסת שיקולים כאלה משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול' במובן של איסור להשיא לאדם עצה שאינה הוגנת לו? האם עליו להכניס את השיקולים הערכיים אך לנהוג בשקיפות כלפי מעסיקיו ולומר להם זאת בפירוש? האם שיקולים ערכיים של צדקה זהים בהקשר זה לשיקולים ערכיים של גזל, אונאה וכדו', לגביהם פשוט הדבר שאין היתר למנהל לגנוב או לרמות לטובת בעלי המניות?

תשתית ערכית

בשיח העולמי התפיסות בעניין זה נעות בין קפיטליזם, הסומך על כוחות השוק החופשי שידאגו לעובדים, ובין סוציאליזם הסומך על המדינה שתתערב ותדאג לעובדים. התפיסות המקובלות בישראל ממצעות בין קטבים אלו בדרכים שונות.
אך התורה רואה את הדברים מזווית אחרת לגמרי.
הפסוקים העוסקים בהתנהלות הכלכלית בחברה מדגישים בעשרות מקומות את המילים 'אחיך', 'רעך', 'עמיתך'. כדי להמחיש את הדבר, נדמיין קבוצה של קרובי משפחה, שלמדו יחד בבי"ס, שרתו באותה פלוגה בצבא, והם גרים היום בשכונה אחת – ועובדים כולם במפעל. כעת אחד מהם הוא מנכ"ל המפעל, ועליו להחליט בשאלת 'מיקור חוץ' מהסוג בה אנו דנים…
התורה דורשת מאתנו להיות במצב הנפשי הזה כלפי כל יהודי. היא דורשת מאיתנו מדרגה מוסרית אישית, שאף שיטה כלכלית לא תוכל להחליף אותה. הקפיטליזם סבור שטובת העובד תיווצר על ידי היד הנעלמה של השוק החופשי בו שולטים תאגידים חסרי פרצוף אנושי, והסוציאליזם סבור שטובת העובד היא באחריות המדינה, שגם היא חסרת פרצוף אנושי; הדעה המקובלת מפשרת וממצעת בין שני קטבים אלו, ונשארת חסרת פרצוף אנושי. אולם התורה מטילה את האחריות לעובד על אחיו, שמסתכל לו ישר בעיניים!

המעגל הקרוב תחילה

אכן, כפי התרחבות מעגלי האחווה של המנכ"ל ובעלי החברה – מן המעגל הקרוב של הקשורים ישירות לחברה, דרך כלל ישראל, ועד הכפר הגלובלי כולו – כך פוחתת רמת האחריות שלהם. ההחלטה תתקבל בהתאם לעיקרון זה, תוך בחינת המחיר שישלם המעגל ביחס לרמת האחריות כלפיו. אם המחליט יהיה בעל עמדה מוסרית גבוהה ותחושת אחווה עמוקה, חזקה עליו שישקלל כראוי את מכלול ההיבטים, כדלקמן.
המצב הקיים, בו הכלכלה מופעלת על ידי תאגידי ענק, ומונעת במידה מכרעת על ידי תחרות המקשה מאד על מתן ביטוי מלא לאחווה אנושית, איננו מצב אידיאלי. הוא מהווה צורת ביטוי חדשה לקללה שנתקלל בה אדם הראשון בשעה בה גורש מגן עדן: "בזיעת אפיך תאכל לחם". המצב הרצוי הוא מצב בו בני האדם יעבדו מתוך חדוות יצירה ושאיפה לתרום את תרומתם הייחודית לתיקונו של עולם. התחרות הקשה עלולה ללבות יצרים של אנוכיות ואגוצטנריות, אכזריות, גאווה ורדיפת כבוד, ולעודד תופעות חמורות של שקר ומרמה. כל אלה מנוגדים לערכי האחווה והאהבה, החסד והשלום, לערכי היושר והנאמנות, הצדק והאמת, ולמידות טובות של ענווה ועדינות, רגישות ונדיבות – ערכים הצריכים לבוא לידי ביטוי בחייו של כל אדם מישראל, ובמיוחד בחייה של כל חברה יהודית מתוקנת.
לא ניתן – ואף לא רצוי – לדחוק את הקץ. יש תפקיד חשוב לכלכלה הטבעית ולתחרות החופשית, שבמציאות הקיימת היא זו שדוחפת את הצמיחה הכלכלית וההתקדמות הטכנולוגית. אולם אין לקבל את המצב הזה כאידיאלי ולפעול מתוך תפיסה הגורסת כי "אין ערכים בעסקים". להיפך: יש לחתור למימוש מרבי של ערכי האחווה ואהבת הבריות בתוך המציאות הקיימת. בתורה באה שאיפה זו לידי ביטוי מיוחד במצוות השמיטה והיובל, היוצרות 'פסק זמן' בחיים הכלכליים, המאפשר להחזיר למרכז התודעה את אותם ערכים מוסריים נעלים.

צרכנות ועסקים

ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים באשר למשמעות המצווה "או קנֹה מיד עמיתך" (ספרי, פרשת בהר). יש אומרים שזוהי הלכה עצמאית, המחייבת כל אדם להעדיף העסקה של יהודי בכל מחיר, כל זמן שמחיר זה איננו מופקע (זוהי דעת ה'חפץ חיים', והרב עוזיאל). יש אומרים שהצרכן חייב בכך עד תוספת של שליש (הרב קוק), ויש מי שאומר עד שישית (הרב ש' ישראלי). לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים שאין כאן הלכה עצמאית, אלא דרך מעולה לקיום מצוות צדקה למי שנזקק לכך (שו"ת תשובות והנהגות).
'שביל הזהב' עולה מתשובה ארוכה ומקיפה מאד בשו"ת 'עטרת פז' (ח"א, כרך ג, חו"מ סי' י), ומסקנתו היא שהעדפת עובד יהודי איננה הלכה מחייבת אלא מחוייבות של 'לפנים משורת הדין'. מתוך כך הוא מסיק שמחוייבות זו נוהגת יותר בהוצאות צריכה ופחות בהוצאות עסקיות.
לקביעה זו ישנה משמעות רעיונית ומוסרית רבה. אף שישנן תפיסות קפיטליסטיות קיצוניות התופסות את השוק כמקום של תחרות ללא גבולות, שבהן 'אדם לאדם זאב', והשיקול היחיד הוא שיקול הרווחיות, ההשקפה היהודית רואה לנכון להכניס שיקולים של אחווה ואהבת הבריות אל תוך המערכת הכלכלית, בבחינת 'אדם לאדם – אדם'. הביטוי לכך היא העדפה של קניית מוצרים ושירותים מן האח על פני קנייתם מן האחר. אולם אין כאן הגדרות חדות, אלא דרישה להפעיל שיקולים של מידתיות.

אחריות אישית

המשמעות המעשית לכך היא, שבמקרה בו פערי העלות הם נסבלים, יש בהחלט להעדיף עובדים ותיקים, שכלפיהם נוהגת מחוייבות מיוחדת לנהוג באחווה. שיקול זה, של אחווה, נותן משקל יותר גדול לאדם הספציפי העומד בפניך מאשר לתועלת הכלכלית ארוכת הטווח ברמה הלאומית. אך ברור, באותה מידה, שבמקרים של הבדלי עלות גדולים, אף התורה תתמוך בתהליך של התייעלות אף במחיר של פיטורין ו/או מיקור חוץ – לאור ההשלכות הנובעות מההתייעלות לצמיחת המשק הישראלי כולו, וליכולת השרידות של חברות ישראליות בתחרות בשוק הגלובלי.
גם במקום בו אין בכוחנו להביא לידי ביטוי את תחושת האחווה כלפי העובדים בהימנעות מוחלטת מפיטורין, אנו חייבים להיות רגישים לכאב האמיתי של אחינו, שללא שום אשמה אישית ימצאו את עצמם ללא פרנסה. רגישות זו חייבת לבוא לידי ביטוי באופן שבו מנהלים את תהליך ההתייעלות – בשורה ארוכה של פרמטרים: הליך שימוע פרטני, התחשבות מיוחדת במי שעתיד לעמוד בפני קשיים גדולים מאחרים, פיצויים נדיבים, סיוע בהסבה מקצועית, וכדו'. וכאן טוב ללמוד מחברות הנוקטות מדיניות מכוונת של הסבה מקצועית של עובדים בתוך החברה, כאשר מי שעבד בתפקיד שהועבר למיקור חוץ לומד מקצוע אחר ומקבל תפקיד חדש בחטיבה אחרת של אותה חברה.
אחריות זו – לדאוג לאח – מוטלת ביתר שאת על עובדי החברה כפרטים, שעליהם מוטלת אחריות אישית לסייע לחבריהם המפוטרים. מצוות צדקה – כחובה הלכתית פורמלית – לא חלה על חברת מניות (מה גם שבמקרים רבים, חלק גדול מבעליה אינם יהודים). אולם ברמה האישית, כל יהודי מחוייב בצדקה ובגמילות חסדים, וכאן, עליו לראות את חבירו לעבודה כ'עניי עירך' הקודמים לאנשים אחרים הזקוקים לעזרתו.

נאמנות ושקיפות

לאור זה, בדרך כלל לא תיווצר סתירה בין עמדתו הערכית של המנכ"ל לבין עמדתו המקצועית. ישנן גם תיאוריות כלכליות הגורסות כי שילוב נכון של שיקולים ערכיים בשיקולים הכלכליים מעלה באופנים שונים את הרווחיות של החברה, כאשר עובדיה, לקוחותיה וספקיה מפנימים אף הם את אותם ערכים המנחים אותה (עי' תהלים, פרק לז).
אולם אם ייווצר מקרה בו יזהה המנכ"ל ניגוד בין עמדתו הערכית לבין עמדתו המקצועית, חובתו היא לנהוג בשקיפות כלפי הבעלים, להציג בפניהם את שני הצדדים של הדילמה בה הוא נתון ולשכנע אותם לקבל את הכרעתו הערכית. הוא יהיה רשאי לפעול על פי עמדתו הערכית לאחר שיקבל את הסכמתם.
והערת סיום:לבעיה המתוארת כאן משמעות רבה ברמה הלאומית. מצב בו עובדים רבים בסוג מסויים של מקצועות מוצאים את עצמם מפוטרים מעבודתם בגיל מבוגר, כאשר המקצוע בהם התמחו נדרש פחות, מהווה בעיה חברתית קשה. הניסיון מראה כי לא ניתן לסמוך על "היד הנעלמה" שתתן מענה לבעיה זו. וכאן מוטלת אחריות רבה על המדינה, למצוא פיתרון מערכתי לבעייתם הקשה של עובדים אלו – לא מפני שזהו תפקידה בהכרח, אלא  מפני שיכולתם של גורמים פרטיים להתמודד עם בעיה זו היא מוגבלת מאד. 
 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים