על הנוער בגבעות ופרשת מעצרי ’דומא’

על הנוער בגבעות ופרשת מעצרי דוּמָא

 
*   גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה ב'חדשות בנימין', שבט תשע"ו.
 

מבוכה גדולה ומשתקת אוחזת בנו אל מול גל המעצרים של השב"כ בחודשיים האחרונים. הנסתר רב על הגלוי. נתונים סותרים ניתנים מכיוונים שונים. לא יודעים למי להאמין ומה ניתן לקבל כאמת. גם ערכים מנוגדים המושכים לכיוונים סותרים: קדושת חיי אדם הנברא בצלם א-להים ואחריות לבטחון המדינה מחד גיסא, מול דאגה כנה לנערים ובוגרים שיש לנו קשר אתם ואנו שומעים כי הם נעצרים ומעונים על לא עוול בכפם תוך שלילת זכויות בסיסיות ביותר. אנו שומעים הכרזות סותרות מפי מנהיגי ציבור ומפי רבנים. ובתוך כל זה, אנא אנו באים?

    החשדנות כלפי השב"כ, דומה כי נקנתה על ידו ביושר רב. לא שכחנו את פרשת הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב – שהוא שהדפיס ופרסם את תמונתו של ראש ממשלת ישראל במדי קצין נאצי, והוא הוא שהסית במו פיו את יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, לצד פעולות רבות נוספות שהכפישו את שמנו. עד היום מוכפש שמו של ציבור שלם כשהוא מואשם בהסתה שנעשתה על ידו של אותו סוכן. ועד היום לא פורסמה שום התנצלות רשמית מטעם הגוף ששלח אותו למשימות מרושעות אלו. כמו כן, ההשוואה המוחלטת בין עצורים יהודים, אף אם הם חשודים בדברים חמורים, לבין מחבלים, מקוממת ביותר. אמנם לא ניתן לחקור אנשים החשודים בטרור בכפפות של משי, אולם כאשר מדובר בפגיעה חמורה באנשים שידוע בבירור שלא חטאו ולא פשעו, רק בשביל להפעיל לחץ על אנשים אחרים – זוהי התנהגות מאוד בעייתית מוסרית. לא מדובר באנשים השייכים לעם הנמצא עמנו במצב מלחמה כזה או אחר, שמותר למדינה לנהוג כלפיהם כאל חלק מן האויב. כאן מדובר באחינו בני עמנו, שאין לפגוע בהם אלא אם כן מניחים שפשעו בעצמם או שהם מחפים במזיד על פושעים.
    גם מערכת המשפט קנתה ביושר את חוסר האמון מצדנו – הן בתקופה הסמוכה לרצח רבין, והן בימי המאבק כנגד הגירוש מגוש קטיף – כאשר הפעילה כנגדנו עריצות משפטית חסרת תקדים, שלא מופעלת גם כלפי אויבינו. ועד היום אנו חשים את נחת זרועה בעתירות המוגשות בפניה חדשות לבקרים על הבנייה ביישובים, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מבנייה בלתי חוקית במגזר הערבי משני עברי הקו הירוק.
    אולם נעשה לעצמנו חיים קלים, וגם בלתי מועילים, אם נישאר בקביעה זו – שאין לנו אמון בשב"כ, במשטרה ובמערכת המשפט. אמנם יש לא מעט צדק באמירה זו, אולם מאחר שהיא עוסקת בהאשמה של גופים שאין לנו השפעה של ממש עליהם, היא לא יכולה להביא תועלת. ויתרה מכך, אין זו כל האמת, ועלינו לתת את הדעת גם על היבטים נוספים של הפרשה. דווקא היבטים נוספים אלו נוגעים אלינו הרבה יותר, מצויים הרבה יותר תחת השפעתנו וממילא גם נתונים לאחריותנו.
    גם לאחר ניפוי זהיר של כל נתון שקשה להאמין בנכונותו, לא ניתן לעצום עין ולהתעלם מתהליכים המתרחשים בשולי המחנה של ההתיישבות או מעבר לשוליה. ונציג מספר תופעות המוכרות לכולנו שלא דרך השב"כ:
    א. בימי ההתנחלות הראשונים, גם כאשר היו עימותים כאלה ואחרים עם כוחות הביטחון, לא היתה בהם אלימות. לא מכות, לא גידופים וקללות, וודאי שלא ידוי אבנים. על ציר הזמן ניתן לראות איך הקווים האדומים נחצים בזה אחר זה, ומה שהיה פסול על הסף בעבר קורה יותר ויותר בהווה. ויותר מדאיג ממה שקורה בפועל, זה מה שנאמר בשיחות פנימיות. וזה מגיע עד כדי דיבורים מפורשים על נכונות לירות בחיילי צה"ל במהלך עימות על פינוי מאחז!
    ב. גם בכל הקשור לפגיעות בערבים שאינם מעורבים בפיגועים ניתן לראות הידרדרות מדאיגה. פעולות נקם בערבים הולכות ונתפסות כלגיטימיות יותר. רק לאחרונה נפצע תינוק יהודי מקרית ארבע מאבנים שהושלכו לעברו על ידי יהודים שחשבו שזהו רכב ערבי, וגם באיזור מטה בנימין אירעו דברים דומים, שהיו נדירים לאין ערוך בעבר הרחוק.
    ג. בימי נעוריי, זכיתי להשתתף בפעילות 'גוש אמונים'. פעמיים הייתי בסבסטיה, וכן השתתפתי בעוד מבצעי התנחלות, במאבק בחבל ימית ובאינספור מאבקים והפגנות. קו משותף רחב היה לכל הפעולות הללו: אלו היו פעולות של אנשים מבוגרים, עם הנהגה מוכרזת ומוכרת. ב-15 השנה האחרונות השתנתה המגמה. בחלק גדול מן המאבקים עומדים בראש צעירים שגילם הולך ויורד. במאבק בגוש קטיף היו בגוש אלפי בני נוער שבאו להיאבק על הגוש, ועמם מעט מאוד מבוגרים, כאשר המנהיגות הוותיקה הגיעה לשם רק כדי לשלוט בגובה הלהבות. ומאז המאבק בעמונה, שגם הוא נוהל בפועל בידי צעירים, כאשר ההנהגה הבוגרת לא שלטה במה שקורה, המאבקים בשטח הם מאבקים של בני נוער. המבוגרים באים לכל היותר כדי לשמור על הילדים שלהם שלא ישתוללו יותר מדי או שלא ייפגעו, אבל הם לא שותפים בולטים במאבק עצמו, וודאי שאינם מנהיגים ומובילים אותו בגלוי.
    ד. המאבק על ארץ ישראל היה מראשיתו מאבק "בעד המדינה". ערכה של מדינת ישראל היה ברור ופשוט, ואף כאשר היו מאבקים חריפים כנגד הממשלה או כנגד המדיניות שנקטה, כל זה בא מתוך יחס חיובי ביותר אל המדינה עצמה. בעשור האחרון עולים ובולטים יותר ויותר קולות המסתייגים מן המדינה עצמה, עד כדי החלטה הפגנתית שלא לומר את התפילה לשלום המדינה [אפילו לא בשינויי נוסח כאלה ואחרים] ולא לחוג את יום העצמאות. ובשולי השוליים – אמירות בעלות אופי אנרכיסטי הכרוכות בציפייה לחורבנה של המדינה החילונית ולבנייתה של המדינה היהודית על חורבותיה. וכל זה מקבל רוח גבית חזקה מן המרירות הגוברת כלפי תופעות קשות של עריצות שלטונית כלפי מפעל ההתיישבות, המופעלת בידי אלה האמונים על אכיפת החוק – מערכת המשפט, היועצים המשפטיים של המינהל האזרחי, וכן משטרת ישראל.
 
יש המבקשים לראות את התופעות הללו כאירועים של מה בכך. יש מי שרואים בכך תופעה נורמלית, כשם שבכל ציבור גדול ישנם שוליים כאלה ואחרים. גם יש מקום להאשים את המדינה ואת רשויות החוק בהתנהלות מרושעת המגבירה את אותן תופעות ובכך לפטור את עצמנו מכל אחריות. אולם תהיה זו טעות חמורה מצדנו. טיבם של תהליכים כאלה, שאינם נעצרים בנקודה מסוימת, והם נמשכים הלאה והלאה. מאלפת מאוד היא הקריאה בספרו של חגי סגל, תושב עפרה, 'אחים יקרים', על "המחתרת היהודית" שנעצרה בשנת תשמ"ד. הפעולה הראשונה היתה בצל אירוע טרור חמור ביותר שחשף את אוזלת ידה של המדינה. בשלב הראשון היתה אצל הפעילים התלבטות מוסרית קשה, וההצדקה לאותה פעולה התבססה על פרשנות שניתנה לאמירות חריפות של כמה רבנים. לאחר ביצוע הפעולה, הפכה אותה הצדקה להנחת יסוד, של פיה ביססו את ההיתר לבצע פעולה בעייתית הרבה יותר. ולאחר שזו בוצעה, התרחב ההיתר לפעולה עוד יותר חמורה, אלא שבדיוק אז הם נתפסו ונשפטו, והתהליך המסוכן נגדע באִבו. אגב, כמעט כולם חזרו בתשובה שלמה והתחרטו על מה שעשו.
    גם כאן, ניתן לראות את הכתובת על הקיר, כאשר השוליים הולכים ומקצינים ותוך כדי כך הולכים ומתרחבים. התגובות של הערבים להתנהגות זו, ועמן התגובה החריפה של הרשויות גורמת לציבור נוסף לגלות אהדה כלפי הצעירים הנרדפים, וכך הולך כדור השלג ומתגלגל. ומה יעצור אותו לפני שיסבך קשות את כל מפעל ההתיישבות ולפני שיידרדר לכיוון של מלחמת אחים?
 
לא ניתן להתמודד עם תופעה מסוכנת מבלי לעמוד על סיבותיה. אין בכוחי להצביע על כולן, ומה שאכתוב כאן הוא יותר הזמנה לדיון מאשר קביעות פסקניות.
    א.   קו השבר הגדול הוא הגירוש מגוש קטיף. אמנם שורשי התופעות היו גם קודם לכן, אבל הגירוש העצים אותן מאוד. אירוע כה קשה לא יכול לעבור מבלי להותיר עקבות, במיוחד כאשר חצי שנה לאחריו חווינו את הפוגרום בעמונה, ופינויים והריסות של בתים ונקודות יישוב מתרחשים שוב ושוב בלי הצדקה הנראית לעין. אני מרשה לעצמי לומר בזהירות, שכציבור, עדיין לא עיבדנו את הטראומה של הגירוש. היא נוכחת במעמקים, חיה ובועטת. ומה שבא לידי ביטוי ברמה נמוכה אצל הדור המבוגר, הממשיך בשגרת חייו, מתפרץ ברמה גבוהה ביותר דרך אותם צעירים.
    ב.   המשבר של הגירוש לא נותר רק בתחום הרגשי. הוא גרם לתחושה של אובדן דרך. הסיסמה שטבע חנן פורת: "יש לנו אהבה והיא תנצח" – לא הצליחה להציל מגירוש אפילו משפחה אחת, ולא הצליחה למנוע הרס אפילו של בית אחד. האידיאולוגיה ה'ממלכתית' המסורתית של 'גוש אמונים' חטפה סטירת לחי מצלצלת ואיבדה את הזוהר שלה. הזרם המרכזי בהתיישבות לא הציב מאז דרך ברורה, כיצד נביא להצלחתו של מפעל ההתיישבות לאורך זמן. במשך שנתיים התקיים – ביוזמת כותב הדברים הללו – דיון אינטרנטי תחת הכותרת: "נחפשה דרכנו ונחקורה", במטרה להגדיר מחדש את הדרך, אולם הדיון גווע מבלי להביא לתוצאות או למסקנות כלשהן. ההתיישבות ממשיכה להתקדם ולהתפתח מכוח האינרציה, תוך שהיא מציעה נדל"ן זול באיכות חיים גבוהה, אך בלא הלהט האידיאולוגי של ימי הבראשית. הירחון 'נקודה' שהיווה במה מרכזית לדיונים אידיאולוגיים נוקבים ולבירורה של הדרך – נסגר מבלי שנוצר לו תחליף כלשהו. אין דיונים אידיאולוגיים משמעותיים והרוח הולכת ושוקעת. לכך נוספים תסכולים שקשה לנוער להכיל אותם: ההקפאה בהקמת יישובים חדשים גזלה ממנו את החוויה הרומנטית של התיישבות חדשה, והותירה את האנרגיות הכבירות שלו בלא אפיק פעולה. וכל זאת, כאשר האיומים המדיניים נמשכים, פיגועים כואבים לוקחים מאתנו חברים יקרים פעם אחר פעם כאשר המדינה מגלה חולשת אוזלת יד, ומצדנו אין לכל זה מענה ברור ומשכנע.
    ג.    כמו שמעון ולוי, שהתעוררו לפגוע בתושבי שכם לאחר שראו את יעקב אביהם משתחווה שבע פעמים לעשו אחיו, ולאחר שנוכחו לדעת שאינו אומר דבר כדי להתמודד עם חטיפתה של דינה אחותם – כך מרגיש גם הנוער של היום. קריסת ההנהגה הוותיקה של יש"ע בשער המערבי של כפר מימון באמצע חודש תמוז תשס"ה היתה פרשת הדרכים למשבר המנהיגות בו אנו שרויים עד היום, גם לדידם של אלה שתמכו בהחלטה שלא לפרוץ משם לעבר גוש קטיף הנצור. מאז, אמנם התחלפו כל ראשי הרשויות, אולם הניסיון להקים את 'מועצת יש"ע המתחדשת' נחל כישלון חרוץ, ולא כאן המקום לפרט את הסיבות לכך. הדבר המשמעותי הוא התוצאה. אין מנהיגות המקובלת על ציבור רחב, ואפילו לא על הזרם המרכזי בהתיישבות. אין מי שמתווה דרך וקורא "אחריי". ואז, צעירים חדורי להט אידיאולוגי, שאינם יכולים לסבול יותר את מה שנתפס בעיניהם כרפיסות וכניעה למציאות, לוקחים את המושכות לידיהם…
    ד.   לפני כעשרים וחמש שנה נפל דבר בישראל. תנועת 'כך' של הרב מאיר כהנא הי"ד, הוצאה אל מחוץ לחוק. הוא עצמו נרצח בידי מתנקש, אבל משנתו לא גוועה. בהעדר מסגרת פוליטית לגיטימית וגלויה, נבלעו תלמידי הרב כהנא ופעילי תנועתו בתוך הזרם המתרחב של ההתיישבות ביש"ע. אם עד אז היתה הבחנה אידיאולוגית ברורה בין אנשי 'גוש אמונים' לבין פעילי 'כך', זה לא נמשך לאחר שהתנועה ירדה למחתרת ונבלעה בתוך ציבור המתנחלים עד שהאידיאולוגיה שלה הפכה לעוד תת זרם בתוך ההתיישבות. טשטוש זה הקל על הפצת רעיונותיה של תנועת 'כך' בשולי המחנה, ובעיקר בקרב חלקים מבני הנוער. קיומו של זרם אקטיביסטי לגיטימי, שחלק בתקיפות על הקו ה'ממלכתי' של ההנהגה הוותיקה ביש"ע, הוסיף עוד לאותו טשטוש שהקל על חלחול הרעיונות של 'כך' בקרב הנוער.
    ה.   לא ערכתי תחקיר בעל תוקף מדעי על הנערים והנערות השוהים בגבעות ועל אלה השולחים ידם בפעולות 'תג מחיר' כאלה ואחרות. אולם מתוך התרשמות בלתי אמצעית, המגובה בהיכרות עם ידע תיאורטי, ניתן לזהות מאפיין בולט של אותם בני נוער, והוא: תלמידים שסבלו מליקויי למידה שונים [בעיקר הפרעת קשב] ולא טופלו בדרך המתאימה להם. לא מדובר בבני נוער טיפשים, חלילה. להיפך, בדרך כלל מדובר בנערים מוכשרים מאוד, הרבה מעבר לממוצע, שכישרונותיהם האפילו על הליקוי ממנו סבלו, וזה מה שהקשה על האבחון ועל ההתייחסות המתאימה. בני נוער אלו עוזבים את מוסדות החינוך או "נזרקים" מהם. חלקם מוצא את עצמו בכיכרות, מידרדר לסמים, לאלכוהול ולשאר מרעין בישין. חלקם האחר, אולי דווקא היותר ערכי ויותר תורני, מגיע לגבעות. שם, ללא מסגרת מחייבת, בתוך חוויה רומנטית חזקה של קשר בלתי אמצעי עם אדמת הקודש של ארץ ישראל, תוך כדי מאבקים עם השכנים הערבים ותוך כדי היתקלויות לא נעימות עם כוחות הביטחון, מתפתחת דינמיקה עם מאפיינים אנרכיסטיים. לית דין ולית דיין. אין הורים, מחנכים ורבנים. אין "מוראה של מלכות". אין מנהיגות מוסמכת. "איש הישר בעיניו יעשה". אולם בעוד שבקרב חבריהם מן הכיכרות, שלא פיתחו אידיאולוגיה אנטי ממסדית, ניתן היה לפעול בקלות יחסית כדי לסייע להם למצוא את דרכם מחדש, הדבר קשה הרבה יותר בקרב הנוער בגבעות, שאימץ עמדה חשדנית ביותר כלפי כל מה שנדף ממנו ריח של שיתוף פעולה עם המדינה, הרשות המקומית או כל גוף ממסדי אחרים. גם הלהט הדתי והאידיאולוגי שלהם, הדאגה האמיתית שלהם לארץ ישראל, לקדושת ישראל ולכבוד עם ישראל, מקשים על האפשרות לפסול את דרכם מכול וכול ולקרוא להם לחזור בהם מדרכם. בסופו של דבר, רובם של בני נוער מנותקים אלו, כמו חבריהם מן הכיכרות, התבגרו במהלך הזמן, התגייסו לצה"ל, הקימו משפחות וחזרו לחיים נורמטיביים, אבל תמורת כל אחד שיצא מן הגבעות, הגיע נער צעיר אחר ומילא את מקומו…
 
לאור זה, מה יש לעשות? לא ניתן לשבת ו"לקטר" על המציאות – לא על התנהלות השב"כ ומערכת המשפט ולא על התנהגותם. גם ניסיונות שונים – לגנות את הנוער הזה בחריפות ולהוציא אותו אל מחוץ למחנה מחד גיסא, או לחבק ולהכיל אותו מאידך גיסא – לא הביאו שום תועלת. ולכן עלינו "לחשב מסלול מחדש".
     קודם כול, יש להושיב צוות רציני של אנשי חינוך וטיפול, מנהיגי ציבור ורבנים, כדי ללמוד את התופעה ברצינות ובעומק. לא להסתפק בהשערות ולא להיגרר לסיסמאות, אלא לבדוק, להכיר ולהבין. ככל שנבין יותר את התופעה ואת שורשיה, ככל שנצליח להבחין בין עובדות לבין שמועות, ובין האשמות שווא לבין תופעות חמורות באמת, כך ניתן יהיה להגיע למסקנות יותר אמינות ומועילות.
    ובכל זאת, אסתכן במספר הצעות המבוססות על הניתוח המוצג במאמר זה:

  1. שיקום ההנהגה. היום זה הרבה יותר קשה, אבל עדיין אפשרי. שיקום ההנהגה לא מתחיל ונגמר בהליך בחירה כזה או אחר, אלא בעיקר בהצגת דרך ברורה, שתפעיל את הציבור הרחב, וגם את בני הנוער, באופן אקטיבי ואפקטיבי, במטרה לבסס את אחיזתו של עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.
  2. בירור אידיאולוגי מחודש. וזה מחייב הקמה מחודשת של במה מתאימה – מודפסת או אינטרנטית.
  3. דיון מקצועי רציני על ההשלכות הגלויות והסמויות של הגירוש מגוש קטיף תוך הצגת המלצות להתייחסות לכך.
  4. מתן דגש חזק על טיפול מתאים בכל לקויי הלמידה במוסדות החינוך שלנו – מהגנים ובתי הספר היסודיים ועד למוסדות התיכוניים. ובהקשר לכך, לתת את הדעת על מוסדות חינוך שמסיבות שונות לא זכו למערך הולם של ייעוץ וטיפול.
  5. בניית אסטרטגיה ברורה, אחידה ועקבית, ביחס לטיפול בנוער בכלל, ובגבעות בפרט, שתופעל באחריות המועצות האיזוריות והמקומיות, ובשיתוף תנועות הנוער ומוסדות החינוך.
  6. כל זה לא יוכל להצליח במקום בו שולטת אנרכיה מוחלטת. "בדברים לא ייווסר עבד". וכאן יש לפעול בצורה מושכלת מול רשויות אכיפת החוק: מצד אחד, להביא אותן להבנה שכל פעולת אכיפה שעליה מתנוסס דגל שחור של עריצות ורשעות גורמת נזק עצום ושופכת חביות של בנזין על המדורה, מלבד היותה בלתי מוסרית בעליל. ומצד שני, לעשות בדייקנות את מה שנדרש כדי לתפוס ולהעניש בחומרה את מי שעשה מעשים אשר לא ייעשו, תוך הבהרה ש"יש דין ויש דיין" בישראל. רק שילוב מושכל של "מקל וגזר", של סמכות חזקה ונחושה עם טיפול רגיש, הוא שיוכל להניב תוצאות.

אני קורא לכל המנהיגות שלנו – הציבורית, הרוחנית והחינוכית: לא עת לחשות היא העת הזאת, אלא עת לקחת אחריות, כי בנפשנו הדבר!
 
 
בחזרה לדף הבית של האתר 
 
 
 
 
 
 
 
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים