עמו אנוכי בצרה – על פעילות 'מטה הרבנים' בגוש קטיף

הרב עזריאל ועו"ס חדוה אריאל

 

"עמו אנוכי בצרה"

(על פעילות 'מטה הרבנים' בגוש קטיף)

 
המאמר נדפס בכתב העת 'צהר', גיליון כו, קיץ תשס"ו.
 
 
מאמר זה בא לסקור מפעל שהתקיים בצדו של המאבק בגוש קטיף, הרחק מן הדרמה הגלויה שנראתה באמצעי התקשורת באותם ימים, והוא: פעילותם של עשרות רבנים ורבניות בגוש קטיף בשבועיים שקדמו לגירוש, בימי הגירוש עצמם, ובמהלך השנה שלאחר מכן, לתמיכה נפשית ולחיזוק רוחני של המשפחות. פעילות זו התקיימה ב'תפר' שבין רבנות לבין עבודה סוציאלית, והתבצעה תוך שיתוף פעולה מתמיד בין רבנים לבין אנשי מקצוע, כאשר התכנים היו בעיקר רבניים והכלים היו בעיקר מקצועיים. המאמר אמנם בא לתאר את מה שהיה, אולם מטרתו העיקרית היא הסקת מסקנות, כיצד נכון יהיה לראות את עבודת הרבנים בתחום התמיכה הנפשית, כן כפרטים והן כקבוצה הפועלת במסגרת מאורגנת[1].
האפשרות שלנו להפעיל את המערכת הזאת באה בזכות שני דברים:
1. עבודה משותפת שלנו בניהול הפרוייקט, כזוג של רב ועובדת סוציאלית, שיצרה את החיבור החיוני בין שתי דיסציפלינות שונות זו מזו, תוך ניצול מרבי של היתרונות הגלומים בכל אחת מהן ושל השילוב היעיל ביניהן.
2.גרנו בגוש קטיף במשך 12 שנה, הכרנו היטב חלק גדול מן התושבים, והיה לנו קשר חזק ומתמשך עם רבני הגוש, מחד, ועם עובדי מחלקת הרווחה, מאידך.

א. הרקע להקמת המטה

הרעיון לפעילות מסוג כזה הועלה על ידי הרב יחזקאל קופלד, רב היישוב דולב, לאחר הצבת המחסומים בדרכי הגישה לגוש קטיף, ואנו לקחנו על עצמנו לבצע את הפרוייקט תוך שהוא גדל לממדים שלא שיערנו מראש. הערכתנו היתה שלצד המאבק המתעצם ישנן שם, באופן טבעי, מצוקות רבות ברמת הפרט[2]. מתוך היכרות עם אופיים של התושבים, הערכנו שרבים מהם יראו דווקא ברבנים את הכתובת המתאימה להתייעצות ולתמיכה. שיחה עם שניים מרבני הגוש העלתה שהערכה זו נכונה. אמנם כבר תקופה ארוכה פעלו שם עשרות רבות של אנשי מקצוע מתחומים שונים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ויועצים), שעבדו בהתנדבות בצורה מעוררת הערכה, אולם היו משפחות רבות שלא הרגישו בנוח כאשר הוצעה להם עזרה מקצועית, בעיקר בשל התווית של הנזקקוּת הקשורה בכך.
באותה תקופה הגיעו לגוש רבנים רבים לתת שיחות חיזוק, שבדרך כלל היו טובות ומועילות, אולם בשיחות אלו לא היה די, משתי סיבות:
1. לא כולם באו לשמוע את השיחות, ובדרך כלל, מי שהיה זקוק ליותר חיזוק נטה פחות לבוא.
2.ההתייחסות היתה לשאלות כלליות, בלי אפשרות להיכנס לתוך לבטיו האישיים של כל פרט ופרט ובלי יכולת לנהל דיאלוג אישי הנותן מקום לשוני שבין אדם לחברו.
3.שיחות החיזוק התמקדו יותר ברובד האמוני והאידיאולוגי ופחות ברובד הנפשי, ולא היה בכוחן ליצור את החיבור האישי שבין התכנים לבין היישום.
 
הקשיים בגוש קטיף באו מכמה כיוונים:
1. חרדה מן הפינוי ההולך וקרב, כאשר כל יום שעבר הגביר את החשש שהגרוע מכול אכן עומד להתממש.
2.התלבטות קשה כיצד לנהוג לאור זאת: האם לנטוש את המאבק ולדאוג ל"יום שאחרי"? עד כמה להתחשב באיומים שמי שיישאר בביתו יפסיד חלק ניכר מן הפיצויים ומי שלא יוציא את רכושו עלול להפסיד את כולו? מהם השיקולים שעל פיהם צריך לקבל את ההחלטה, מבחינה הלכתית, אמונית וערכית[3]?
3.קצב מטורף של אירועים ושינויים מיום ליום, שגרם למתח רב וללחץ גובר.
4. שאלות באמונה. האם יש להאמין ש'היה לא תהיה' או שמותר לחשוש שמא זה יהיה?
5.פערים בעמדות בין בני המשפחה: בין בני הזוג, מחד, ובין ההורים לילדיהם, בעיקר המתבגרים, מאידך.
 
כדי לבנות את תפיסת העבודה, נעזרנו בכלים מגוונים מתחומים שונים של העבודה הסוציאלית מחד ושל העבודה הרבנית מאידך. אולם מכיון שלא היה תקדים זהה לפעילות כזו ולמצב כזה, לא יכולנו להסתמך במישרין על ניסיון מקצועי קודם, והיה צורך להתחיל בהתנסות אישית, אף תוך ניסוי וטעייה. לשם כך נדרש היה להגיע למספר ימים לגוש קטיף, לעבור בין משפחות שונות, להפיק לקחים מן השיחות אתן, ולתכנן על פי זה את ההמשך[4].
באותם ימים גם הונחה התשתית הלוגיסטית לפעילות, הן ביצירת קשר עם הצבא לקבל אישורי כניסה לרבנים[5], הן ביצירת קשרי עבודה עם מחלקת הרווחה שגם העמידה לרשותנו את משרדיה[6], והן בדאגה לתנאי המחיה של הרבנים[7].
 
לפעילות של 'מטה הרבנים' בשלב הראשון הוגדרו שתי מטרות:
1.ברמה האמונית והאידיאולוגית – חיזוק רוחני, דהיינו: לעודד את התושבים להישאר בבתיהם ולהמשיך להיאבק עד לרגע האחרון מתוך אמונה באפשרות שהישועה תבוא ומתוך מסירות נפש למען ארץ ישראל[8].
2. ברמה הנפשית – לסייע לתושבים בהפגת המתח הנפשי בו הם שרויים ובקבלת החלטות בצורה רציונלית ככל האפשר, וכן לסייע בהפחתת המתחים בין בני המשפחה.
ככל שעבר הזמן והשתנו הנסיבות, נדרש היה לעדכן את הגדרת המטרות ולהתאים אותה למציאות.

ב. בחירת הרבנים

גיוס הרבנים היה בעיקר בשיטת 'חבר מביא חבר', כאשר השתדלנו לבחור את הרבנים על פי מספר אמות מידה:
1.יכולת ידועה בתחום התמיכה הנפשית, הן מתוך ניסיון חיים, הן מתוך כישרון טבעי, והן מתוך למידה והשתלמויות. המיון נעשה בהסתמך על היכרות אישית שלנו או של אדם שיכולנו לסמוך על שיקול דעתו.
2.התאמה (בערך)לקו הרוחני של הנהגת הגוש. לא צירפנו רבנים שאמרו בנחרצות "היֹה לא תהיה"[9], ולא רבנים שקראו לנקיטת קו מאבק שונה מן הקו שהובילה ההנהגה הרוחנית של הגוש או של אותו יישוב.
3. העדפנו מאד רבנים שהגיעו עם נשותיהם ופעלו ביחד כצוות[10].
4. בתחילת הדרך חשבנו שחיוני לבחור ברבנים מבוגרים בעלי מעמד ציבורי מוכר, אולם הניסיון בהמשך הראה שאף שיש לכך חשיבות, הדבר אינו עקרוני, וגם רבנים צעירים ו"אלמוניים" הצליחו מאד בפעילותם.

ג. בין רב לעובד סוציאלי

יתרונותיו של העובד הסוציאלי או הפסיכולוג – ידועים. תפיסתנו היתה שהרבנים לא אמורים להחליף את אנשי המקצוע, וודאי שלא להתחרות בהם, אולם עלינו להכיר ביתרונות היחסיים שיש לרב על איש המקצוע ולנצל אותם לטובת המשפחות.
1. העדר תווית של נזקקוּת. אדם המרגיש שלא בנוח בפנייה לפסיכולוג או עובד סוציאלי, מרגיש הרבה יותר נוח בשיחה עם הרב. הפנייה אל הרב מתאימה לאנשים "נורמליים", ולא צריך להיות "מסכן" או "חלש" כדי להיעזר בו.
2. סמכות בהכרעות ערכיות ובקביעות אמוניות. מכיון שנדרשה עזרה רבה בקבלת החלטות ובנקיטת עמדה השקפתית וערכית ביחס למצב, ניתן היה להישען על סמכותו של הרב לפסוק בשאלות אלה. למרכיב זה היתה משמעות רבה מאד באותם ימים של חוסר ודאות, בהם תושבים רבים היו זקוקים לדמויות סמכותיות שיוכלו להישען עליהן.
3.ייצוג. הרב הנכנס למשפחה אינו נתפס כאדם פרטי, אלא כמייצג – הן את קהילתו, הן את ההנהגה הרוחנית בכללותה, והן את התורה ואת הערכים שעליהם היה המאבק. הדבר נתן משקל עצום לעצם המפגש אתו, עוד לפני התכנים הייחודיים שנמסרו במהלך הפגישה. זה שהרב נתפס כמייצג את האידיאולוגיה שבשמה נאבקו התושבים ואת הציבור הגדול שתמך בהם והשתתף במאבקם, יצר מיד מידה רבה של הזדהות בין שני הצדדים.
 
לעומת היתרונות שנמנו, יש לתת את הדעת על החסרונות של הרב ביחס לאיש המקצוע:
1.מחסור בכלי עבודה מקצועיים. הרבנים לא עברו את מסלול ההכשרה של אנשי המקצוע ולא צברו ניסיון רב בעבודה טיפולית. אמנם גם כל רב בקהילתו עוסק בייעוץ ובתמיכה, אבל אין זה עיסוקו המרכזי.
2.העדר מערךהדרכה והרגלי הדרכה. בדרך כלל, גם רבנים העוסקים בתמיכה נפשית, עושים זאת ללא הדרכה מקצועית סדירה, בשונה מאנשי המקצוע, שההדרכה היא חלק אינטגרלי מנהלי העבודה שלהם.
3. מעורבות רגשית. רמת ההזדהות הגבוהה של הרבנים עם המאבק, אמנם העצימה את הקשר בינם לבין התושבים, אולם לא אפשרה לקיחת מרחק רגשי, הנדרש לעתים לשם עבודה טיפולית יעילה.
החיסרון השלישי לא היווה בעיה של ממש, מפני שבכל מקרה לא נעשתה עבודת עומק. על שני החסרונות הראשונים התגברנו על ידי הכשרה מקצועית מהירה והדרכה תוך כדי הפעילות.

ד. עקרונות הפעולה

הרבנים עברו את כל יישובי גוש קטיף, מכפר דרום ועד מורג[11], מבית לבית (כמעט), תוך ניצול הניסיון שהצטבר בפעילות 'פנים אל פנים'. פעילותם של הרבנים התבססה על העקרונות הבאים:
1. "עמו אנוכי בצרה"[12]. זה היה העיקרון החשוב והבסיסי ביותר. אנו, רבנים מכל רחבי הארץ, מזדהים עם התושבים ועם מאבקם, ובראש ובראשונה באים "להיות אתם". הנוכחות, הקשר, ה"חיבוק" (הפיסי או המילולי) – אלו הם הכלים החשובים ביותר העומדים לרשותנו, וכל מה שייעשה אינו אלא "קומה שנייה" על גבי הדבר הזה.
2. כפיפות להנהגה המקומית. אנו לא מנהיגים את הציבור. יש לו מנהיגות משלו, ועלינו לחזק אותה. לכן, לאורך כל הדרך, אנו כפופים לוועד הרבנים האזורי ברמה הכוללת, ולרב היישוב ברמה המקומי. כל מה שנעשה, נעשה בשיתוף פעולה עם הרבנים ועם המנהיגות המקומית לגווניה, כמו צוותי החירום היישוביים וכדו'.
3. כניסה ספונטנית. הקשיים עוברים על כל סוגי המשפחות, ועל כן אין מי שיכול לערוך מיפוי מוקדם כדי להחליט לאיזו משפחה אולי אין צורך להיכנס בשל היותר 'חזקה'[13]. כמו כן הנחנו שאין לוותר על כניסה למשפחות מתוך הערכה שכניסת הרב לא תוכל לעזור להן, אלא להיכנס לכולן[14].
על פי אותו עיקרון, לא נמסר לרבנים שום מידע מוקדם על המשפחות אליהן עמד להיכנס. את כל המידע הרלוונטי היה עליו לקבל מן המשפחה עצמה. מעבר לשיקול הטכני, של קושי לאסוף את המידע ולהעביר אותו לרבנים, דבר שהיה גוזל משאבי זמן יקרים שלא עמדו לרשותנו, היה כאן שיקול עקרוני: הרב לא נכנס עם מסרים מוכנים מראש, אלא שומע את המשפחה ומתאים את עצמו למקום בו היא נמצאת.
עיקרון הספונטניות בא לידי ביטוי גם בהעדר הודעה מוקדמת למשפחות. הכניסה היא בלתי רשמית ובלתי פורמלית. הרב לא נתן תחושה שהוא בא כשליח של ממסד כלשהו, אלא בעיקר כאדם שיש לו ענין אישי בקשר עם המשפחה. דרך זו מעודדת יצירת קשר אישי חם, ללא עכבות הנובעות מהקשר פורמלי כלשהו.
למדיניות זו היה מחיר מסויים, בכך שלפעמים היתה כניסה למשפחה שלא היתה מעוניינת בביקור, או שהשעה לא היתה נוחה לה. ניתנה הנחיה להיות מאד רגישים לכך, אולם בדרך הטבע אי אפשר היה לשמור על כך בכל מקרה. להערכתנו, מקרים מסוג זה היו מעטים יחסית.
4.תמיכה ולא טיפול. בניגוד לטיפול המקצועי, הנעשה לאורך זמן ולפי תוכנית מסודרת, כאן הגישה היתה שטחית. בשל תנאי הלחץ בהם התבצעה הפעילות, ובמיוחד לאור זה שבדרך כלל היה המפגש חד פעמי, נזהרנו שלא להיכנס לטיפולי עומק, גם כאשר הדבר נראה כמתבקש, וגם כאשר הרב והרבנים היו מצויידים יותר בכלים טיפוליים מתאימים[15].
5.השיחה 'בגובה העיניים'. אנו לא באים ללמד את המשפחות או להורות להן את הדרך, אלא להקשיב להן ולייעץ מתוך מה שהן מעלות. המגמה העיקרית היא לעזור להן למצוא את מקורות החוסן שכבר יש בהן.
6. הדרכה. נבנה מערך הדרכה וליווי מקצועי על ידי עובדים סוציאליים, הן לתדרוך הרבנים לפני היציאה לפעילות, והן למתן מענה מקצועי מהיר לרבנים בכל בעיה ושאלה שהעלו מן השטח תוך כדי פעילות.

ה. מבנה הפעילות בשבועיים הראשונים

דרך הפעולה היתה כזאת: כל רב שהגיע קיבל לידיו את התדריך הכתוב שהוכן על ידינו[16], וכן תדריך בעל-פה מעובדת סוציאלית או מרב שכבר צבר ניסיון בפעילות זו. הקבוצה הראשונה קיבלה השתלמות ראשונית של כשעתיים, על ידי הרב יגאל קמינצקי, שסקר את הקשיים של התושבים והציג את הקו הרוחני של רבני הגוש, ועל ידי הרב יוסי חייקין, שהחל בפעילות מבית לבית באופן עצמאי כמה חודשים לפני כן וצבר ניסיון רב. לכך נתלווה תדרוך מקצועי של עובדת סוציאלית.
כל רב קיבל גזרת פעילות. לאחר כל כניסה למשפחה נדרש היה למלא דף משוב (כללי למדי) ולהעביר לחדר בו ישבו העובדות הסוציאליות, שדאגו להמשך טיפול בכל מקרה בו עלתה בעיה מיוחדת[17]. עדיפות ראשונה היתה להדרכת הרב על ידי העובדת הסוציאלית, כיצד לחזור אל אותה משפחה לביקור נוסף, לפעמים שלחו לשם העובדות רב אחר שהיו לו כישורים לטפל באותה בעיה, ובשעת הצורך נשלח לשם איש מקצוע מתאים. מלבד בעלי התפקידים, נשאר החומר חסוי לחלוטין.
הכניסה לכל יישוב נעשתה רק לאחר שיחה מקדימה עם רב היישוב ועם צוות החירום היישובי (צח"י). הפעילות נעשתה בתיאום אתם, על פי הדרכתם ומתוך קבלת הגבולות שהציבו. נעשה מאמץ להתאים את הרבנים לכל יישוב, על פי אמות מידה של השקפת עולם, מנטליות, עדה והשכלה.
מידי פעם נמסר לרבני הגוש עדכון כללי על הלכי הרוח בקרב התושבים (ללא כל פירוט), כדי שיוכלו לתת את המענה שהם יכולים גם ברמה הקהילתית והכללית. אחד הדברים שבלטו מאד היה ההישענות על ההנחיות של רבני הגוש. 
בימים הראשונים היו שעות הפעילות של הרבנים מוגבלות למדי, כאשר עיקר הפעילות היה בין השעות 4.00-7.00 אחה"צ, ו-8.30-11.00 בלילה. אולם ככל שחלפו הימים וקרב מועד הגירוש, גבר המתח, ונתבקשה כניסה לבתים גם בשעות הבוקר ובשעות המאוחרות (ואף הקטנות) של הלילה, כל זמן שדלק אור בבתים.
ככל שעבר הזמן, התגברה הפעילות. מספר הרבנים והרבניות שהשתתפו בה הלך ועלה, ובמקביל עלה מספרן של העובדות הסוציאליות שליוו את הרבנים בעצה ובהדרכה, וכן מספרם של אנשי המטה. לריכוז הפעילות הצטרפו הרב אורי גנזל, רב היישוב רבבה, והרב דוד אנסבכר מאלון שבות. לריכוז חדר המצב של העובדות הסוציאליות הגיעו איריס דוידוביץ', מנהלת 'מרכז הורים וילדים' בירושלים, וברוריה נויברגר, תושבת מצפה יאיר שבהר חברון. צוות המשרד, שהתחיל במזכירה אחת, התרחב מאד, בעיקר בעזרת התלמידות ממדרשת 'ת"ל אורות' באלקנה[18]. ככל שעבר הזמן התארכו הפגישות של הרבנים עם המשפחות והדבר העיד יותר מכול על התועלת הרבה שהיתה בכך. עד ערב שבת חזון, שבוע וחצי לאחר התחלת הפעילות, הצלחנו לכסות את כל היישובים בגוש היישובים הדרומי ואת רוב רובן של המשפחות[19].
בעזרתן של מתנדבות, נערך מחשוב מהיר של כל הפעילות, וכל הקבצים נשלחו בדוא"ל אל מחשבים שהיו מחוץ לגוש, כדי שיישמרו שם.

מיומנו של אחד הרבנים

עברנו בין המשפחות ומצאנו אנשי אמונה גדולים. …למשל, המשרת באיזור גוש קטיף, סיפר על התלבטותו אם לעזוב את היישוב עד התאריך האחרון. מחד, אשתו רוצה מאוד להישאר עד שהחיילים יכריחו אותם לעזוב. מאידך, הצבא תובע ממנו לצאת. הוא חשש שאם לא יעשה כן, יאבד את עבודתו בצבא וגם יפסיד את כל זכויותיו. בשיחה עמי אמר שהוא מוכן להפסיד הכול, אך חבל לו שיוציאו אותו מהצבא, שכן יש חשיבות עליונה להימצאותם של קצינים דתיים בצבא כיוון שהצבא מחפש איך להוציאם. בסופו של דבר הוא נשאר עד אחרי הזמן ה"אסור", וב"ה נראה שלא יאונה לו כל רע.
משפחות נוספות שהייתי אצלן היו משפחות מבני מנשה. משפחות אלו הקרינו אמונה חזקה למרות שהקושי שלהם היה גדול יותר מאחרים. אין להם קרובים בארץ, הם לא לגמרי שולטים בשפה, וגם פרנסתם אינה מצויה בשפע כיוון שאין להם השכלה גבוהה והם ברובם עובדי כפיים. העצה העיקרית שנתתי להם הייתה להישאר עם היישוב בכל מקום שהוא ילך… השתדלתי לנחם אותם שה' יעזור להם להתחיל מחדש ולבנות חיים חדשים במקום אחר. הם קיבלו את הדברים ואף אמרו לי שאחרי ששוחחתי עמם הם נמצאים "במקום אחר" ממה שהם היו לפני השיחה.

מיומנו של רב אחר

התחלנו במלאכה. נדרשנו להציג את עצמנו כרב ורבנית, ידו הארוכה של הרב יגאל קמינצקי, שהיה רוצה לבוא לכל בית, אבל נמנע מכך בשל צוק העיתים ולחץ הזמן. להפתעתנו התקבלנו ברצון רב כמעט בכל בית. האנשים, רובם ככולם היו במצוקה, ושמחו שיש מי שבא לשוחח אתם על כך. אפילו האנשים החזקים ביותר של היישוב סברו שהפיקו תועלת מן היוזמה הזאת. בשני בתים חשדו בי שאני סוכן שב"כ, ורק אחרי שסיפרתי להם בדיחה על סוכני שב"כ שנתגלו, הופשר הקרח והכניסו אותי.
המשפחות מתלבטות היו בשאלות רבות. למשל: האם להכניס משפחות אורחות לבתיהן למשך ימים טרופים אלה? האם לפנות את הילדים לפני שיגיעו כוחות הגירוש? מה לומר לחיילים כשיבואו לגרשם? לאן ללכת לאחר הגירוש? ועוד כהנה וכהנה.
אחת השאלות שהעסיקו את התושבים מאד היתה שאלת האריזה. היו רבנים שהדריכו את שואליהם שלא לארוז את חפציהם. היו שהתירו, ואף המליצו לארוז, בטענה שאם גם נגזר עליהם לאבד את בתיהם, מדוע שיפסידו גם את מיטלטליהם. היה לחץ חברתי מסויים להימנע מאריזה,גם כמבחן אמונה בכך ש"היו לא תהיה" כפי שנאמר בשם רבנים ומקובלים חשובים, וגם כאמצעי לחץ כנגד כוחות הגירוש. משפחות רבות היו מוכנות להקרבה זאת ובלבד שידעו שרבים אחרים נוהגים כמותם. אלא שהמצב השתנה מיום ליום, ולא היה בטוח כמה משפחות ממשיכות בקו זה.
לי היה ברור, שלא רק מותר אלא אף נכון לארוז, וניסיתי לקדם את דעתי זו בעדינות בבתים שבהם חשתי שהיא בגדר דבר הנשמע. לפי הבנתי הדלה במצוות הביטחון, לא היתה שום חובה על האדם המאמין בה' לבטוח שההתנתקות היו לא תהיה. כשאחד מחברי אמר באוזני שהוא היה רוצה לארוז אך חושש שיש בכך פגם באמונה, ציטטתי באוזניו את דברי החזון-איש, שהמחשבה המזהה את מצות הביטחון בהשי"ת עם האופטימיות, היא טעות נושנת שנתאזרחה בלב רבים. עניין הבטחון לדעתו, הוא להאמין שאין מקרה בעולם, והכול בא מאתו יתברך.
הרבה מוסר השכל למדתי בסיור בתים ראשון זה. למשל…שכששאלתיו מה יעשה כשיבואו כוחות הגירוש ענה: "אומר הלל על כל השנים הטובות שהיו לנו כאן". אלו תעצומות נפש, חשבתי, ובלבי אמרתי: ראו מה בין בני לבן חמי! כמה טוב הוא רואה ברגע הכי חשוך! וכנגדו, ראו את רשעי התקשורת הישראלית, שגם מול האור הגדול מחפשים הם באופן אובססיבי את החושך, מעין אותה לילית של ר' נחמן מברסלב, שרואה רק בלילה.

ו.לקראת יום הגירוש

יום הגירוש הלך וקרב, ולנו לא היתה ברירה אלא להתחיל להיערך לקראתו בתוך מצב של חוסר ודאות. ניסינו לצפות תרחישים שונים ולתת עליהם הדרכה מקצועית. לא עמד לרשותנו חומר מקצועי מסודר, והיה צריך לבנות את תוכנית העבודה מתוך השוואה למקרים שונים, מתוך הניסיון שהצטבר בפעילות עד כה ומתוך האינטואיציה האישית[20].
התלבטנו כיצד לקבוע את גבולות שיתוף הפעולה עם הצבא. מחד, הקשר עם הצבא היה הכרחי, כדי לאפשר לרבנים חופש תנועה ויכולת גישה אל המפקדים בשטח לפתרון בעיות, ומצד שני לא היינו מוכנים לשום שיתוף פעולה שיקל על הגירוש או שייראה כך בעיני מאן דהו. לאנשי הצבא הבהרנו בעקביות שאנו לא "מהאו"ם", אלא בצד של התושבים ובצד של המאבק.
כדי לאפשר את חופש התנועה, הזמינה מחלקת הרווחה של חוף עזה 100 אפודים כתומים, עליהם נכתב 'רב'[21]. וגם לגבי השימוש בהם היתה דילמה לא פשוטה. סימון בולט נתפס כ"עמדת או"ם" או גרוע מכך, ואילו סימון שאינו בולט לא יביא את התועלת הנחוצה[22].
 
מתוך מספר דיונים, שהתקיימו בתנאי לחץ קשים (ובעיקר במהלך צום תשעה באב) נתגבשו העקרונות הבאים לעבודה ביום הגירוש:
1."עִמו אנוכי בצרה" – חיבוק, חום אנושי.
2.חיזוק אמוני ואידיאולוגי.
3.מתן ביטוי ללכידות הציבורית והחברתית של הציונות הדתית בכלל ו'הציבור הכתום' בפרט.
4.תקשורת עם כוחות הצבא והמשטרה לשם מתן מענה לצורכי המשפחות, אך לא להיענות לצורכי המגרשים.
5.פתיחת 'קו חם' של מטה הרבנים לפניות התושבים ופרסום של מספרי הטלפון.
6.  הקמת צוות עצמאי לכל יישוב, הפועל בכפיפות מלאה לרב היישוב ולהנהגה המקומית[23].
מתשעה באב ועד תחילת הגירוש נותרו ימים ספורים, ובהם ביקשנו מן הרבנים, לחזור ולעבור מבית לבית ולסייע לתושבים בהתלבטויות ובמצוקות שהתעוררו[24].

ז. פעילות המטה בימי הגירוש

בימי הגירוש היו בשטח עשרות רבנים ורבניות[25]. הרבנים עברו מבית לבית וליוו משפחות רבות ברגעים הקשים ביותר, לצד העובדים הסוציאליים. בשעת הצורך, תיווכו הרבנים בין המשפחות לבין מפקדי הכוחות של הצבא והמשטרה לצורך פתרון בעיות. במפגש מקדים בין נציגי הרבנים לבין מפקדי הגירוש, הודגשו הנקודות הבאות:
*  אין לתושבים כוונה לנקוט אלימות כלפי כוחות הגירוש, ויש להתייחס אליהם מראש בהתאם.
*  לשמור מכל משמר על כך שגברים לא יגעו בנשים ובנערות.
*  לאפשר מעמד 'קריעה' ביציאה מן הבית, ולא לראות בכך כוונה לתקוף את המפנים באמצעות סכין.
 
במהלך היום, טיפל הקו החם של המטה, אותו איישו בעיקר עובדות סוציאליות, בעשרות פניות של תושבים. ערוץ קשר שנפתח בין המטה לבין מפקדת האוגדה שביצעה את הגירוש טיפל בבעיות בוערות שעלו מן השטח[26]. היו מקרים בהם עצרו הרבנים פינוי של משפחות ובלמו מעשים ברוטליים מצד מפקדי הצבא. להלן מספר דוגמאות:
*  ביישוב אחד ראה אחד הרבנים צוות חיילים ש'חטף' נערה מפתח ביתה. המדובר בנערה יתומה. האם ההמומה הסתערה על החיילים וניסתה לחלץ את הבת מידיהם, אך ללא הצלחה. הרב פנה מיד למפקד בכיר שהיה בשטח והחזיר את הנערה הביתה.
*  מספר דקות לאחר מכן, ראה הרב את אותו צוות פונה לביתה של משפחה אחרת, נפגעת טרור אף היא. הוא חזר ופנה לאותו מפקד, והפסיק את הגירוש. בעקבות זאת נמסרה לצוותים רשימה של משפחות נפגעי טרור, וניתנה הנחיה שלא להיכנס לביתן.
*  קבוצת נערים התבצרה על אחד הגגות תוך איום לקפוץ ממנו. המטה פנה אל הפסיכולוג האוגדתי וביקש להעלות רב אל אותו גג להיות עם הנערים, ובינתיים לבצע 'הקפאת מצב'. הרב עלה אל הנערים, והשתתף אתם בהתנגדות לפינוי. הפינוי לא היה קל. שישה חיילים אחזו בכל אחד מן הנערים והורידו אותו בסולם מן הגג. אבל אף אחד לא קפץ למטה.
*  קבוצת חיילים נכנסה לבית, והמשפחה שגרה שם התנגדה בכוח לכל הנסיונות לגרשה מביתה. החיילים הפעילו גם הם כוח, והמצב עמד בנקודת רתיחה שעלולה היתה להיגרר לאלימות. רב שהיה במקום דיווח למטה, שפנה אל הפסיכולוג האוגדתי וביקש 'הקפאת מצב' ללא הסבר נוסף. תוך מספר דקות קיבל מפקד הכוח הוראה לעצור את הפינוי ולשוב למקום לאחר זמן.      
*  אל בית אחת המשפחות הגיע כוח בשעה 10.00 בלילה. בבית שהו כ-50 איש: בני משפחה, ילדים נשואים עם ילדיהם, קרובי משפחה וחברים, וביניהם ילדים קטנים, תינוקות ונשים בהיריון. המשפחה היתה במתח רב במשך כל היום, לאחר שראתה בעיניה איך מגרשים מביתם את חבריהם הטובים שגרו מעבר לכביש, והפינוי שלה התעכב שוב ושוב עקב חסימה של הכביש. התוכנית המקורית של בני המשפחה היתה לצאת מן הבית ללא התנגדות, לאחר קיום של מעמד פרידה בנוכחות החיילים. אולם לגירוש בשעה מאוחרת בלילה, כשידעו שצפויה להם נסיעה של שעות ארוכות באוטובוס, הם לא הסכימו בשום פנים ואופן, ודרשו לדחות את הפינוי למחרת בבוקר. מפקד הכוח לא הסכים. אבי המשפחה נעל את הבית, והחיילים החלו בפריצת הדלתות באמצעות לומים מיוחדים. בני המשפחה גילו התנגדות קשה, שפכו מים ושמפו על החיילים מן הקומה השנייה ונערכו לעימות חריף. פנייה טלפונית של אחד הרבנים הביאה להורדת פקודה מאלוף הפיקוד לעצור את הפינוי. המשפחה הוצאה מביתה למחרת, בשעות לפני הצהרים, כשהיא חוזרת לפעול על פי התוכנית המקורית שלה: לשוחח עם החיילים ולצאת מן הבית בכוחות עצמם.

מתוך יומן של אחד הרבנים

בשש וחצי בערב צעדו כוחות הגירוש של צה"ל לתוך השכונה. המשפחות, שישבו בהמתנה נוראה מהבוקר עייפות ורעבות היו, ורבים כבר רצו להשכיב את ילדיהם לישון. אבל הצבא שלנו נחוש, כידוע. פניתי למפקד הגדוד ולמפקד הפלוגה, הצגתי את עצמי כרב השכונה ובקשתי שהצבא לא ייכנס לשום בית בלעדי. הקב"ה חנן אותי באינטליגנציה על מנת להבחין איזו משפחה חפצה היתה בנוכחותנו בשעת המשבר, ואיזו היתה מעדיפה שנישאר בחוץ. מכיון שבקשה זו נענתה, ניסיתי עוד, ובקשתי לשוחח עם כל חיילי הפלוגה טרם שייגשו הם למשימתם. להפתעתי גם בקשה זו נתקבלה, ופלוגת הקצינים כולה נדרשה לשבת על הדשא לשיחת פלוגה… הם רצו מאד שאגלה להם אלו משפחות גרות כאן, ואלו מהן באו רק בתקופה האחרונה. שבתי ואמרתי להם בעדינות שלא הטרחתי את עצמי לעזוב את ביתי שבירושלים בשביל להקל מעליהם את המלאכה הבזויה…
הקצינים הגיעו, ובעלת הבית לא עשתה להם חיים קלים. "לכם יש בית, ואותי אתם מגרשים לעיר אוהלים. אני מקווה שתיהנו בבית שלכם, שינעם לכם בחדר שלכם", אמרה. הקצינה פרצה בבכי, ואמרה שהיא בצער נורא מכל העניין הזה. "אז למה הסכמת להשתתף בדבר הנורא הזה?" שאלה בעלת הבית. ותען הקצינה ותאמר: "כי רציתי שאם זה כבר ייעשה, שזה ייעשה בעדינות". שתיהן פרצו בבכי מר והתחבקו. אלא שלפתע, ברגע בואם לצאת מהבית, התברר שהאוטובוס האחרון כבר יצא, ואין עוד אוטובוס עד מחר. בשעה זו הגיעה קצינת משטרה ואמרה באדיבות "נאפשר לכם לישון את הלילה במיטותיכם הנוחות". הרבה צביעות היתה בדבריה, שכן הבית היה ריק ומיטותיהם הנוחות נארזו באותו יום ומצויים היו במכולה באחד מערי הנגב. בינתיים בא מישהו והציע להם מזרונים לישון את הלילה בביתם. הם הבינו את המצב, והחליטו להשכיב את ילדיהם לישון. לאחר כמה דקות הופיע המ"פ ואמר שהובא אוטובוס מיוחד עבורם, ונא לעלות. מחיתי באוזניו על ההתעללות, והרבה כעס היה מכל הצדדים, אבל טוב שלבסוף נשארו, שכן למחרת התברר שהאוטובוס הזה הגיע לייעדו בשעה שלוש לפנות בוקר!
בשכונה זאת חיה משפחה של בני תורה למופת, אנשי חינוך ואידיאליסטים… לאחר שישבתי בתדריך עד שתיים לפנות בוקר ושמעתי רעיונות יצירתיים לרגע הגירוש, סברתי שלא יעלה על הדעת שמשפחה זו תעזוב מבלי שכוחות הגירוש ילמדו מהם משהו. בעל הבית, איש צנוע, שיש לו עולם פנימי מלא וממש לא זקוק להחצנה, לא חשב על כך. הצעתי לו להזמין מניין קצינים אליו הביתה, שיהיו נוכחים בעת הפרידה. הוא קיבל את הרעיון, ואז אמרתי לכוחות שמשפחה זו מוכנה לצאת רק אחרי שיבקרו אצלה מניין קצינים, ואני מבקש שמפקד הגדוד יהיה אחד מהם. את המג"ד הכרתי יום קודם, והכרת פניו ענתה בו שבן עלייה הוא. רציתי שגם הוא ילמד משהו. כשהגיעו העשרה לביתם, ישבה כל המשפחה מסביב לשולחן ושרו בדביקות "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". אח"כ בעל הבית פתח את פיו בדברי אמונה היוצאים מן הלב. הוא אמר לחיילים באהבה ובחיבה כמה נורא המעשה שהם עושים, ומכמה חוסר אמונה המהלך הזה נובע, ולמשפחתו אמר שבעזרתו יתברך יתאוששו מהמשבר הנורא הזה יחד עם כל עם ישראל. אח"כ הוא פנה למשפחתו הברוכה ילד ילד, ושאל אם יש להם מה לומר לכוחות המגרשים. הדמעות, גם שלי, נשפכו שם כמים, אמנם כשבא אחד הקצינים לחבקני השתמטתי ממנו ומשפת הגוף שלי הוא הבין: "אל תגרש ואל תחבק"…
ביום חמישי בערב, לאחר סיום הגירוש של בני הנוער מבתי הכנסת, התקיים בבית הכנסת המרכזי מעמד קריעה משותף לרבנים ולעובדים הסוציאליים שפעלו שם, ובנוכחות מפקדי הגירוש[27].
שני רבנים מטעם המטה נשארו בנוה דקלים בשבת 'נחמו' כדי להיות עם המשפחות שנותרו שם.
רבנים נוספים נשלחו בשבוע שלאחר מכן, להיות עם תושבי עצמונה, קטיף ונצרים ברגעים הקשים שעברו עליהם.

ח. "להציל את המציל"

במטה, נתנו את הדעת גם על הצורך לסייע לרבנים לעבד את החוויות הקשות שעברו[28]. עצם זה שהרבנים עבדו עם תדריכים כתובים ומפורטים סייע להם לדעת כיצד לפעול במצבים שונים ולא להיות במצב של חוסר אונים. המפגשים המקריים, אך התכופים, בין הרבנים לבין חבריהם, אפשרה מידה רבה של תמיכה הדדית. החזרת המשוב אל העובדות הסוציאליות ושיחות ההדרכה כללו אלמנט של דברור והפגה.
בלילה שבין שני ימי הגירוש בנוה דקלים, יזמו העובדות הסוציאליות התכנסות של הרבנים במשרדי מחלקת הרווחה לשם דברור מסודר בהנחיה מקצועית, שנמשך מספר שעות. הדבר היה הכרחי כדי לשמור על כוחות הנפש של הרבנים והרבניות להתמודד עם העוצמות הרגשיות של החוויות הקשות שעברו במהלך היום.
כשבועיים לאחר הגירוש, הוזמנו כל הרבנים והרבניות שפעלו במסגרת המטה לכנס סיכום שהתקיים במכינה בגבעת שמואל, לשם שיתוף, עיבוד ותיעוד חוויות הגירוש מגוש קטיף[29]. בכנס זה ישבו הרבנים בקבוצות קטנות עם פסיכולוגים שסייעו בעיבוד משותף של מה שעבר עלינו.

ט. רבנים לבתי המלון

כשבוע לפני הגירוש, התברר לנו שהטיפול המתוכנן במגורשים בבתי המלון הוא מתחת לכל ביקורת, ומגיע עד לרמה של התעללות ממש. החלטנו להרחיב את פעילות המטה לכל מקומות הקליטה המיועדים למגורשים. את האחריות על כך לקח על עצמו הרב ראובן גנזל. הוא הצליח ליצור קשר עם אנשים מתאימים במנהלת סל"ע ולקבל את רשימת המלונות, ומיד פנה לרבנים מכל רחבי הארץ ושיבץ אותם כ'רבני מלונות'. הרבנים נתבקשו להתגייס עם קהילותיהם לסיוע בקליטת המגורשים במלונות ולתת למגורשים תמיכה נפשית וחיזוק רוחני[30].

מתוך יומן של אחד הרבנים

בעשרה לחודש אב, צלצל הטלפון בביתי. היה זה מטה הרבנים בגוש קטיף, שביקשני להיות אחראי על קליטתם של אנשי נווה דקלים במלון הייאט בירושלים.
נחלצתי מייד לעבודה. ישבתי עם אשתי והכנו רשימה של דברים בסיסיים שצריכים להיות במלון. התקשרתי למנהלת ואמרתי שאני מ'מטה הרבנים' בגוש קטיף, ושאנחנו רוצים לפעול לקליטה טובה של אנשי נווה דקלים. בתחילה, נעניתי באופן די מסתייג: "אנחנ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים