קריאות לשמחת תורה – לפרשת ברכה

"מורשה קהילת יעקב" (לפרשה)

"תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". מילים רבות יש בלשון העברית לתיאור של קניין. המילה "מורשה" היא נדירה מאד. רק פעמיים היא מופיעה בתורה. ועל כן יש לעמוד על המשמעות המיוחדת שלה. יש הבדל בין ירושה לבין כל קניין אחר. כל קניין הוא תוצאה של רצון. הנותן רוצה לתת, והמקבל רוצה לקבל. אם אחד התנאים חסר – אין קניין כלל ועיקר. הירושה יוצאת מכלל זה. המוריש – אין בכוחו להימנע מלהוריש לאחר שירד לקבר. היורש – אף אם יצעק וימחה בכל כוחו – אינו יכול להימנע מלירש. אין זה קניין מלאכותי. זהו קניין טבעי, שאינו תלוי בבחירה של בן אדם.
    זהו היחס שבין עם ישראל לבין התורה. זהו קשר טבעי שאינו תלוי בבחירתנו וברצוננו, מאז שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית במעמד הר-סיני, ומאז הכריזו אבותינו "נעשה ונשמע".
    אך נראה שהתורה איננה סתם ירושה. "מורשה" היא נקראת. הירושה נקראת על שמו של היורש; המורשה – על שמו של המוריש. הקב"ה בעצמו נותן לנו את התורה מחדש מידי יום ביומו. על כן מברכים אנו בכל יום "נותן התורה"בלשון הווה, כי בכל יום הקב"ה חוזר ו"מלמד תורה לעמו ישראל".
    לאור זאת, נוכל להבין ביתר עומק גם את הפעם השנייה שבה מופיעה מילה זו בתורה. ולא במקרה היא אמורה ביחס לארץ ישראל: "ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'"! כי גם ארץ ישראל קשורה אלינו בקשר טבעי א-להי ולא בקשר מלאכותי ואנושי.

 

לדמותו של יהושע בן נון (להפטרה)

התורה לא מסתיימת עם פטירתו של משה רבינו בערבות מואב. מייד לאחר סיום הקריאה בתורה, קוראים אנו את ההפטרה (יהושע פרק א), הממשיכה את הסיפור מן הנקודה בה נפסק:
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
יהושע נתפס בתודעה הלאומית כנושא הדגל של כיבוש הארץ וההתנחלות בה. אולם מבט מעמיק בספרו מראה כי דמותו מורכבת בהרבה, עד כדי מקום לתהות, מדוע דווקא הוא זה שנבחר להנהיג את העם בתקופה זו, כאשר כלב בן יפונה נתפס כמתאים הרבה יותר.
    יהושע כבש את הארץ בתנופה: הפיל בתרועות שופר את חומות יריחו, כבש בעורמה את העי, הסתער בהפתעה על חמשת מלכי הדרום וכך עשה גם למלכי הצפון. אולם תנופת הכיבוש נעצרה מוקדם מן הצפוי.  עם סיומה של המלחמה בצפון, "הארץ שקטה ממלחמה" באותה פתאומיות בה פרצו הקרבות, וזאת אף ש"הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה". זיקנה קפצה לפתע על יהושע. "ויהושע זקן בא בימים". זיקנה זו קשה להבנה לאור מצבו של חבירו, כלב, שלאחר שנבלמה תנופת הכיבוש, אומר הוא ליהושע:
בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי… וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹםחָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה, כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא.
בדבריו ניתן אף לשמוע שמץ של ביקורת על יהושע, שכוחו לא עמד לו עוד להיות האיש "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם", והוא מבקש רשות להמשיך את המלחמה לבדו:
וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת, אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.
גם התבוננות בפרשת המרגלים מראה כי כלב היה אישיות חזקה בהרבה מיהושע. כלב לבדו הוא האומר "עלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ויהושע מצטרף אליו רק בשלב מאוחר יותר. כלב שואב כוחות מאישיותו שלו, בעוד שיהושע נזקק למשה, ששינה את שמו באומרו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים". גם ריבוי הברכות שנתברך בהן יהושע: "חזק ואמץ", מראה כי עד כה לא הצטיין בתכונות אלה, שהן הכרחיות לכל מנהיג. ועל כן מובן מדוע משה לא ראה אותו כמועמד טבעי להחליפו. אולם למרות זאת בחר ה' ביהושע – שנזקק לחיזוק תמידי, ולא בכלב – שהיה חזק וגיבור במשך כל הזמן.
    לשם כך עלינו לראות עוד היבט באישיותו של יהושע, והוא המבט האוניברסלי שלו. המסורת קושרת כתר בלתי צפוי לראשו של יהושע, ואומרת כי הוא זה שתיקן את תפילת 'עלינו לשבח' המעלה על נס את הציפייה "לתקן עולם במלכות ש-די", בעיצומה של המערכה על כיבוש יריחו. גם פשוטו של מקרא מראה זאת שוב ושוב. לפני מעבר הירדן אומר יהושע לעם כי תפקידה של קריעת מי הירדן היא "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא". בו ביום לקח יהושע את כל העם אל עמק שכם, לכרות את הברית שבין גריזים לעיבל. שם, בהר עיבל, בנה יהושע מזבח של שלום, תוך הקפדה שלא להניף על אבניו ברזל הבא לקצר את ימיו של אדם. על שתים עשרה אבנים גדולות נכתבו דברי התורה בשבעים לשון, כדי לתת ביטוי לייעוד האוניברסלי שלה. והכתוב מדגיש שם דבר שלא נכתב בתורה בפירוש, כי גם "הגר ההולך בקרבם"השתתף במעמד הנשגב של כריתת הברית שבין העם, התורה והארץ.
    מבט אוניברסלי זה מסביר כיצד נפל קורבן לתרמיתם של הגבעונים. בעוד העם היה חשדן למדי, נטה יהושע לקבל את סיפורם, כאשר אמרו "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם…".ומיד, "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם…". אף כאשר נחשף השקר, הציל אותם יהושע מנקמתם של בני ישראל, ולא זו בלבד, אלא שיצא למלחמה כנגד מלכי הדרום רק כאשר תקפו את בני בריתו החדשים. חז"ל מוסיפים על כך כי "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ", והשני שבהם:"מי שרוצה להשלים ישלים", כדי לקיים את ציווי התורה לפני כל מלחמה"וקראת אליה לשלום".
    ייתכן שזה היה מקור חולשתו של יהושע. תנופת מלחמה יכולה להישמר לאורך זמן דווקא על ידי מי שנקודת מבטו היא לאומית בלבד. מבט אוניברסלי, השואף לתיקונה של האנושות כולה, מטבע הדברים חותר הוא לשלום, ורואה במלחמה רע הכרחי וזמני, שיש לסיים אותו מהר ככל האפשר, גם אם לא הושגו כל מטרותיה.
    יכול היה הקב"ה לבחור בכלב. ייתכן כי אילו היה הוא מנהיג את העם באותה תקופה, היה הארץ כולה נופלת בידי בני ישראל מבלי להותיר מן הכנענים שריד ופליט. אולם כיבוש הארץ לא נועד לספק רק את צורכי הקיום של העם היהודי בזמן נתון, הן כשמדובר בקיומו הפיסי והן כאשר מדובר בקיומו הרוחני. המטרה ארוכת הטווח היא מימוש הייעוד הכלל אנושי שלו. ייתכן אפוא, כי כיבוש הארץ צריך לבוא דווקא מתוך התודעה הזאת, גם אם יהיה לכך מחיר כבד בדרך. על כן קיבל כלב את חברון לנחלה, ואילו על יהושע הוטלה המשימה להנהיג את העם הבא לכבוש את נחלת אבותיו.
   א-להי הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!
 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים