קריעת ים סוף

"קשין לזווגן כקריעת ים סוף"

מנהג רווח בחתונות רבות לשיר מנגינה חסידית שקטה בין הברכות של "שבע הברכות" תחת החופה. בחתונות אחרות שרים את המנגינה הזאת בשעה שמובילים את החתן ואת הכלה לחופתם, ובאחרות בשעה שהכלה מסובבת את החתן. לא רבים מודעים למקורה של מנגינה זו שחסידים נוהגים לשיר אותה בליל שביעי של פסח, על המילים המתארות את קריעת ים סוף: "וראו בניו גבורתו, שיבחו והודו לשמו… משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה, ואמרו כולם" וכו'. המכיר את אופיו של הניגון החסידי המקורי (לא ה"פופ" העכשווי המכונה "זמר חסידי" רק בזכות הצמדת מילים מן המקורות) יודע שאין זה מקרה, שאותה מנגינה באה גם לקריעת ים סוף וגם לכניסת בני הזוג יחדיו לחופה. ואכן ידוע מאמר חז"ל על זיווגו של אדם שהוא "קשה כקריעת ים סוף", שנאמר: "מושיב יחידים ביתה (נישואין) מוציא אסירים (ישראל ממצרים) בכושרות".

     מתוך כך עולה השאלה: מדוע נבחרה דווקא קריעת ים סוף כדי לתאר את הקושי שיש בזיווגו של אדם? האם יש לפני הקב"ה "נס קשה" לעומת "נס קל"? בהכרח עלינו לומר כי קשר עמוק נקשר בין קריעת ים סוף לבין זיווגו של אדם, ולפי דרכנו, נלך בדרכו של המהר"ל מפראג (חידושי אגדות סוטה ב, א).

     ראשית, יש לעמוד על הניגוד שבין שני הדברים: בקריעת ים סוף הפך הים האחד להיות שני ימים נפרדים, כאשר רצועה של יבשה חוצצת ביניהם, ואילו בנישואין הופכים שני אנשים נפרדים ושונים להיות משפחה אחת. קריעת הים לשניים היא דבר לא נורמלי, המנוגד לכל סדרי בראשית. אף הנישואין כך. ההבדלים המנטליים המהותיים בין כל גבר לבין כל אשה הם כה גדולים, עד שאיחודם תחת מסגרת משותפת יש בו משהו על-טבעי, לא פחות מאשר קריעת ים סוף.  ואכן, הכוח הא-להי העל-טבעי הקורע את הים הוא הוא הכוח הא-להי העל-טבעי המאחד את בני הזוג. "עוזי וזמרת י-ה" נאמר בשירת הים, על הכוח הא-להי המכונה בשם 'י-ה' אשר זמר-גזם-חתך-קרע את הים. ואותו שם י-ה הוא המאחד את ה'איש' וה'אשה', להיות מציאות ששורה בה השכינה, ולא מציאות אשר ה'אש' (האותיות שנשארו בהם לאחר הוצאת ה-י' וה-ה') אוכלת אותה.

     עוד פירוש יש למהר"ל, השופך אור חדש גם על הנישואין וגם על קריעת הים. ביטויו של ר' יוחנן: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף" אמנם יש בו התייחסות לכל זיווג באשר הוא, אולם בעיקר הוא מתייחס לזיווג שני. הקושי שיש בזיווג השני אינו נובע מחוסר יכולת ליצור קשר חדש לאחר האכזבה הקשה מן הקשר הקודם. הקושי הגדול הוא עצם הפירוק של הקשר הראשון, שהרי "כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אולם מה יעשה הקב"ה במשפחה שבה אחד השותפים מיועד לבן זוג הראוי לו יותר מן הנוכחי? הרי לשם כך אין מנוס מפירוק הקשר הראשון! וכאן באה ההשוואה לקריעת ים סוף. הן כדי להציל את ישראל מיד מצרים, היה על הקב"ה להטביע את המצרים! ואין הדבר קל בעיניו כלל ועיקר, שהרי הוא אומר: "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו"? ואף למלאכים אמר הקב"ה: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" (ואף מימרא זו לר' יוחנן היא מיוחסת). לא קלה ההכרעה לבורא עולם, לאבד את מעשי ידיו המצרים למען מעשי ידיו בני ישראל. וכמו כן לא קלה ההכרעה לפרק זיווג אחד, גם כאשר המגמה היא ליצור תחתיו זיווג טוב ממנו. על כך אמר ר' יוחנן: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף".

     כפי שאנו רואים, זוהי שיטתו הייחודית של ר' יוחנן. קשה עד מאד בעיניו להרוס מציאות קיימת כדי לבנות מציאות טובה יותר על חורבותיה – הן כאשר מדובר בחיי המשפחה והן כאשר מדובר על חייו של העם.

     ביתר שאת אמורים הדברים, לשיטתו של ר' יוחנן, בדורנו זה. ר' יוחנן נמנה בין אותם אמוראים שהעדיפו שלא לראות בביאת המשיח, באמירתם: "ייתי ולא אחמיניה" – יבוא ולא אראנו. אולם רתיעתו של ר' יוחנן לא באה מנימוקיהם של קודמיו באותה סוגיא. ר' יוחנן לא חשש מן הבעיות הבטחוניות, אף לא חשש מן הקשיים הכלכליים. וגם הבעיות הרוחניות של דור "עקבתא דמשיחא" לא הטילו עליו מורא. במסכת סנהדרין (צח, ב) מתאר ר' יוחנן את הקושי הגדול שיעמוד בפני הקב"ה בזמן הגאולה, כאשר יצטרך ליטול מן הגויים את כל מה שלקחו בזמן הגלות ולהשיב לעמו ישראל. "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון?" שואל הנביא ירמיהו. ור' יוחנן מבאר: "כל גבר" זהו הקב"ה, אשר "כל גבורה שלו", ו"כל פנים" היינו "פמליא של מעלה ופמליא של מטה". כל אלה – לכשיידרשו לאבד את הגויים מפני ישראל כדי להשיב את ישראל לארצם ואת ארץ ישראל לבעליה יאמרו: "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו?". כדי שלא לחוות את הדילמה הקשה הזאת, אומר ר' יוחנן "ייתי ולא אחמיניה". אולם אנו, אשר הקב"ה לא שאל את פינו, ובחר בנו לחזות במו עינינו בשובו לציון, נוכל להבין לעומקה את הכרזתו של רב יוסף: "ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" יבוא ואשב בצל גלליו של חמורו, כאשר אנו משלמים בדמנו ובדמעותינו על היותנו חיים בתוך אותה דילמה א-להית של "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, כיצד אאבד אלו מפני אלו". ועם זאת חזקה אמונתנו בה' ובמשה עבדו, ה"מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" "בכי ושירות" (רש"י) – שישלים במהרה את מהלך הזיווג של עם ישראל וארץ ישראל, אשר אכן "קשין לזווגן כקריעת ים סוף".

 

"ואתם תחרישון"

קריעת ים סוף יכולה להוות אב-טיפוס למלחמות ישראל בכל הדורות. אמנם העם מוכן להילחם ולעמוד על נפשו, אבל הקב"ה מורה ואומר להם: "אל תיראו! התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום…!". עמוד על מקומך, חבק את ידיך ובטח בי ואני אעשה. "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון".  האם אכן זוהי דרכה של תורה?

     בניגוד לכך רואים אנו את הנחיותיה של התורה בהלכות מלחמה (דברים פרק כ'). שם, לאחר דבריו של הכהן אל הלוחמים העומדים לצאת לעזרת ה' בגיבורים, מורה התורה: "ופקדו שרי צבאות בראש העם". ואם מצפים אנו לישועת ה' אשר תבוא כהרף עין, מדוע להעמיד שרים וקצינים שיעמדו בראש העם ויכוונו את מהלך הקרב. הרי לכאורה די בהסתערות מצח על עמדות האויב תוך תפילה ומסירות נפש, וה' יביא את הניצחון! אומר על כך הרמב"ן )שם(: "כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הניסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעיתים, כאשר היה בקריעת יום סוף וכיוצא בו".

     דבר גדול למדנו מאביהן של ישראל, הרמב"ן: הניסיות במלחמה איננה תופעה אידיאלית. זהו מצב של דיעבד. כאשר ישנה סכנה שהעם יתפאר לאמור "ידי הושיעה לי", נדרשת הנס לבוא ולהכיר את "ה' א-להיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", או כאשר אין דרך לנצח בדרך הטבע. אבל המצב האידיאלי הוא המצב שבו העם עצמו יוצא למלחמה בדרך הטבע, וא-להי מערכות ישראל הוא הנותן כוח ועוצמה לגיבורי ישראל לנצח את האויב – בשמו ולשמו.

 
עם של עבדים משוחררים יוצא ממצרים. חלפו להן ארבע מאות שנות גלות. תמו מאתיים ועשר שנות שעבוד קשה מנשוא. ששה ימים הולכים בני ישראל במדבר ביד רמה. "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם". ענן ה' לפניהם יומם ועמוד אש לילה להאיר להם. ובאופק הרחוק – לפאתי מזרח קדימה – הארץ המובטחת, ארץ ישראל. אמנם רחוקה היא הדרך, אולם דומה כי תעבור בקלות יחסית. "קול קורא, במדבר פנו דרך ה'… והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה… ונגלה כבוד ה'".
     ופתאום – חושך בעיניים. מלפנים נגלה הים הגועש. מאחור – רודפים המצרים. ומצדדים – "המדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב". מבוי סתום. מבוכה נוראה משתלטת על הכול. איה ה' ומשה נביאו? היכן כל הבטחותיהם בדבר גאולה שלמה וישועה קרובה? מדוע התפתינו לעזוב את בתינו ואת כל אשר לנו במצרים ויצאנו לדרך אשר סופה לאבדון?
     ובתוך המחנה, בתוך חדרי הלב פנימה – ארבעה קולות נשמעים. מבין השיטין של הפסוקים חושפים בפנינו חז"ל את אותם ארבעה קולות המובאים במכילתא:
ארבע כתות עמדו על הים:
כת ראשונה אמרה ליפול אל הים (ולהתאבד, מפני שהכול אבוד לחלוטין). ועליהם הכתוב אומר: "וימרו על ים בים סוף"… (והם שאמרו: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר"?!).
כת שנייה אומרת לחזור למצרים (ההליכה בדרך הגאולה היתה טעות. העיקר – לשמור על הקיים. והם שאמרו: "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר")
כת שלישית אומרת להילחם עמהם (כמין מצדה או גטו ורשה, למות מות גיבורים בכבוד, למען ההיסטוריה. ולדעת המהר"ל, במטרה לנצח במלחמה, אף אם תהיה עקובה מדם).
כת רביעית היו צועקים להקב"ה (בעצרות תפילה, ואולי אף בהפגנות המונים), שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה'"(ולדעת המהר"ל, לעשות איזושהי "השתדלות" מול הצבא המצרי).
לכל אותם ארבעה קולות עונה הקב"ה, תשובה ייחודית לכל אחד ואחד מהם: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו". מדוע? "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום"–  אין סיבה להתייאש, ואין טעם להתאבד."כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם"– אין סיבה לחזור למצרים."ה' יילחם לכם"– אין לכם צורך לצאת למלחמה הירואית רק כדי להכריז שנלחמתם. "ואתם תחרישון"– לא עת תפילה וצעקה היא זאת, אלא עת מעשים בונים וחיוביים.
     שומעים בני ישראל ותוהים. מה עליהם לעשות בשעה קשה זו, אם לא להתאבד, לא להיכנע, לא להילחם ואף לא לזעוק ולהתפלל? – פשוט, להמשיך בדרך! קדימה! וכך אומר הקב"ה למשה עבדו: "דבר אל בני ישראלוייסעו!".
     בני ישראל נוסעים, ואינם מבינים את אשר קורה. האימה משתקת. המצרים קרבים. המדבר סוגר. והים מלפנים. מגיעים אל שפת הים, הגלים מלחכים את כפות הרגליים, המלח צורב את הפנים; אך הים סוער והמבוכה שבה ועולה. מה לעשות עתה, על פי פחת ועל שפת התהום?
     גם על כך מספרים לנו חז"ל במכילתא:
בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים, היו שבטים מתנצחים זה עם זה… זה אומר: אין איני יורד תחילה לים, וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו – קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחרי לתוך גלי הים.
אל מול מסירות הנפש, אל מול גודל האמונה, מתעוררים כולם לציפייה דרוכה. מה יקרה עתה? אולם דבר לא קורה, וכל ארבעת הקולות חוזרים ועולים בלבו של כל אחד ואחד. ואז – אומרים לנו חז"ל במדרש:
שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ואחר כך נעשה להם יבשה.
רק אז נקרע להם הים ועברו בתוך הים ביבשה, ואמרו שירה לפני הקב"ה.
     ואנו – שאין נביא אתנו להורות לנו את הדרך אשר נלך בה – ניצבים אל מול חמשת הקולות הקוראים אלינו משפת ים סוף, ושומעים בהם את לבטינו שלנו. האם נלך אחר כת זו או כת אחרת? האם נכתת רגלינו עד אשר נמציא לנו כת חדשה, אשר לא היתה אז? ובתוך כל הקולות הללו, שבים ושומעים אנו את קול ה' המדבר אל משה: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה'… דבר אל בני ישראל וייסעו", אף על פי כן ולמרות הכול. ואז שואלים אנו: האם נזכה לכך גם אנחנו בזמן הזה, למה שזכו אבותינו בימים ההם?האם גם לפנינו ייבקע הים? או שמא, יבחר הקב"ה להביא גאולה לעמו בדרך אחרת, ארוכה או קצרה, קשה או קלה, ישרה או עקלקלה?

קריעת הים וקריעת הנהר

קריעת ים סוף – עם כל עוצמתה המיוחדת – לא היתה האירוע היחיד בו נבקעו המים. כך אירע במעבר הירדן בימי יהושע וכן היה לאליהו ואלישע. סיפור מיוחד, המובא בגמרא במסכת חולין (דף ז ע"א), עוסק גם הוא במים שנחצו לצורך מעבר של צדיק, והוא חוזר ומלמד אותנו על קריעת ים סוף ומשמעותה. וכך מסופר שם (בתרגום לעברית):

רבי פינחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים. פגע בו נהר גינאי. אמר לו: גינאי גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה – ספק עושה, ספק אין אתה עושה, ואילו אני – ודאי עושה. אמר לו ר' פינחס: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולם. חלק לו.

יש כאן עימות חריף בין ר' פינחס לבין הנהר. הנהר מבטא את הטבע, העושה את רצון בוראו בכך שהוא פועל בקביעות ובאופן עיוור על פי החוק שנחקק בששת ימי בראשית. הצדיק מבטא את מה שמעל לטבע, את כוחו המוסרי של האדם הבא לקיים מצוות מתוך בחירתו החופשית, ובכך הוא מתגבר על הטבע ומבקש לפדות את הקודש השבוי במצרי הטבע. יתרונו של הטבע הוא יציבותו. הנהר זורם וזורם ללא הפסקה. מחזור המים הקיים בטבע מזרים אליו כל הזמן מים חדשים. "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת" (קוהלת פרק א). גם כוח הצמיחה של הגן (=גינאי) יציב הוא. האדם, לעומתו, אינו יציב. אין שום חוק טבע המחייב אותו לבחור בהתנהגות מוסרית, ואף להתאמץ כדי לחצות נהרות כדי ללכת ולעשות חסד גדול עם זולתו כמו פדיון שבויים. על כן אומר הנהר לר' פינחס: "אתה – ספק עושה, ואילו אני – ודאי עושה". תשובתו של ר' פינחס, חריפה ונוקבת היא: דווקא בחירתו החופשית של האדם, המאפשרת לו לחרוג מן המסגרת הכובלת של הטבע ולהתעלות אל אותה הספירה המוסרית שמעל לטבע, היא הנותנת לו את יתרונו. אין ערך בקיומו של עולם סטאטי הכבול בחוקי ברזל ואינו יכול להתקדם לשום מקום. זכות קיומו של העולם נובעת מכך שיש בו אדם הנברא בצלם א-להים ואשר ביכולתו לחיות את הממד המוסרי העל-טבעי שבאישיותו ולכופף תחתיות את הטבע הנמוך והפראי.

     על פי זה יכולים אנו להבין את דברי הגמרא (שבת פח ע"א):

תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שמים וארץ, אם ישראל יקבלו את התורה מוטב, ואם לאו הריני מחזיר אתכם תוהו ובוהו.

אדם החי את הממד הא-להי העל טבעי, בכוחו להתגבר על הטבע ולאלץ את הנהר הזורם להיקרע בפניו. ולא זו בלבד, אלא שיש בכוחו לרומם את הנספחים אליו ולחשוף את הממד העל-טבעי שבאישיותם. וכך מסופר בהמשך דברי הגמרא שם:

היה עִמו אדם אחד שהיה נושא חיטים לפסח. אמר לו: היחלק גם לאותו אדם, שבמצוה הוא עוסק. חלק לו. היה שם סוחר ישמעאלי אחד שנתלווה אליו. אמר לו: היחלק גם בשבילו, כדי שלא יאמרו שכך עושים לבני לוויה. חלק גם לו.

דומה הוא ר' פינחס בן יאיר בכך למשה רבנו ובני ישראל, שגם בפניהם לא עמד הים. "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז… הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור". וכל כך למה? בגלל ממד הקדושה העל-טבעי שהתגלה בהם. "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו".

     אולם סיפורו של ר' פינחס בן יאיר לא מסתיים כאן. הגמרא ממשיכה ומספרת:

נקלע לאכסניא אחת. שמו לו שעורים לחמורו, ולא אכל. חבטו אותם, ולא אכל. אמר להם ר' פינחס: שמא אינן מעושרות. עישרו אותן ואכל. אמר להם: בהמה ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים?!

החמור מבטא את העולם החומרי. והנה החמור גם הוא מתעלה על טבעו, ומסרב לאכול שעורים שאינן שלא הופרשו מהן מעשרות כדין. המעשר (הניתן ללוי או לעני) – בניגוד לתרומה (הניתנת לכוהן) – אינו מבטא את הקדושה העל-טבעית, אלא את הקדושה הגנוזה בטבע עצמו. יבולה של ארץ ישראל, קדוש הוא, וקדושה זו באה לידי ביטוי במעשר המופרש ממנו.

     חלק זה של הסיפור מאזן את חלקו הראשון. מטרתם של הצדיקים אינה לשבור את הטבע אלא לחשוף את ממד הקדושה הטמון בו. אין ניגוד תהומי בין הטבע לבין מה שמעל הטבע, אלא חילוקי מדרגות בלבד; והטבע, הנמצא במדרגה הנמוכה, יכול להתעלות אל מדרגה גבוהה יותר. זוהי הכותרת של הסיפור כולו בגמרא:

אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים.

כמו אצל ר' פינחס בן יאיר, כך גם בקריעת ים סוף. קריעת הים מבטאת שבירה מוחלטת של הטבע הנָס מפני הנֵס. אולם לא כך הוא עומקם של הדברים. לאחר קריעת הים נאמר "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" – לתוקפו הראשון, לאחר שנסתיים חזר הטבע למצבו הקודם במדוייק. הנס לא שבר את הטבע מכול וכול אלא חשף את התנאי המוקדם שהיה מונח וגנוז בו מששת ימי בראשית.

     וכך כותב הרב קוק זצ"ל, ב'אורות התחיה' (פרק כח):

כשבאים להשכלה עליונה זו – של הקדושה שבטבע, השלֵמה… – המלחמה חודלת לגמרי. מידת הדין מתבסמת, והכול נוטה כלפי חסד. כל הכוחות שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה, כפי מה שהם בטבעם, והרי הם קדושים ומוכשרים לעילוי היותר עליון. והאור שלמעלה מן הטבע עומד אצור בהם לעת הצורך, והאדם חש בקִרבו חופש של נועם קודש, וימוד עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר: "בקִרבךָ קדוש".          

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים