שירת הים

"כי גאֹה גאָה"

אחד הביטויים הבולטים בשירת הים, אם לא הבולט שבהם הוא הגאווה הא-להית. "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים". אף מרים הנביאה, כשהיא שבה ושרה את שירת הים עם כל הנשים, חוזרת ועונה: "שירו לה' כי גאה גאה". וגם במהלך השירה חוזרת גאוות ה' ונשנית. "וברוב גאונך תהרוס קמך, תשלח חרונך יאכלמו כקש".

     קשים לנו הדברים. הן אין בעולם מידה מאוסה ממידת הגאווה, ורבותינו ז"ל לא חסכו את שבט לשונם ממי שנכשל במידה מגונה זו, עד ש"ראוי לגודעו כאשרה" וכדו'. וכיצד יעלה על הדעת לייחס לה' א-להינו מידה פסולה כזאת? 

     לשם כך עלינו להעמיק ביסודה הרעיוני של מידת הגאווה. גאווה איננה הכרה של האדם ביכולותיו ובכשרונותיו. תכונה זו – המכונה כיום "דימוי עצמי גבוה" – אין בה שום פסול, כל זמן שהאדם מכיר את עצמו כפי שהוא באמת, על מעלותיו וחסרונותיו. גם מה שמכונה "הערכה עצמית" – אין בו פסול. ומי שמרגיש שחייו חסרי ערך לחלוטין וחש כי אין לו כל זכות קיום עלי אדמות – אינו עניו כלל ועיקר, ויש להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי בדחיפות… אולם כל זה – בתנאי אחד, שאותה תחושת ערך תהיה מבוססת על דבר שבאמת יש לו ערך. מי ששואב את תחושת הערך שלו מהיותו אדם הנברא בצלם א-להים, אזי ערכו הוא אינסופי, כמעט (בבחינת "ותחסרהו מעט מא-להים"). אדם כזה לא מבסס את ערכו על הישגיו, לא על כשרונותיו ולא על נסיבות חייו. ומכיון שכך, גם אין לו צורך "לנפח" את אוצם הישגים או כשרונות מעבר למה שהם באמת, כדי להרגיש בעל ערך. ודאי וודאי שלא יהיה לו צורך להרגיש שהוא עולה במשהו על הזולת כדי לחוש חשיבות. ערך חייו מובטח מעצם היותו אדם אשר נשמה א-להית בו, אשר הקב"ה הוא זה שברא אותו.

     הגאוותן, לעומת זאת, שואב את תחושת הערך שלו מעצמו, מהישגיו, מכשרונותיו ועוד דברים דומים. אולם כיצד ניתן לשאוב תחושת ערך מהישגים פעוטים של אדם קטנטן ובן חלוף? מה הן שמונים שנות חיים אל מול הנצח? מיהו האדם אל מול הקוסמוס כולו? אפס מוחלט! כל ניסיון להשתית את תחושת הערך על משהו אנושי, אין בו כל היגיון ואין לו שום משמעות. הגאווה האנושית איננה אלא שקר במקרה הגרוע, והונאה עצמית או טעות במקרה הפחות גרוע.

     כל זה – ברמה האנושית. אבל הקב"ה עצמו, אכן יש לו במה להתגאות. ערכו באמת נובע מעצמו, מעצם היותו האינסוף ברוך הוא. הוא הוא הערך המוחלט, הערכיות המוחלטת, אשר כל דבר בעל ערך שואב ממנו את ערכו. גאווה א-להית זו, אמתית היא, ואין לה ולזיוף של הגאווה האנושית ולא כלום. על כן, "אשירה לה' כי גאה גאה", כי לו יאתה גאווה.

     מגאווה א-להית זו, של "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עוז התאזר", יכול גם האדם לשאוב תחושת ערך, ואף גאווה שבקדושה – להתגאות בהיותו בנו של הקב"ה – גאווה שהיא היא שיאה של הענווה. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ו, קנח):             

שורש הגאוה הוא בקדושה גדולה, היא הגאוה הקדושה. מתגאים אנו בד', בא-להים הגדול חרב גאוותנו. מתגאים אנו ביחד עם כל העולמים, עם כל היצורים, כי כולנו יצורי א-להים חיים אנו… מתגאים אנו בגאות ד'. גאות ד' היא מקור הענוה, מקור השלום, אש אוכלה המכלה את כל הזוהמא של גסות והפרדה, של כל טומאת רעיון, של כל חולשה וטמטום… "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה".

 

"ימינך ה' תרעץ אויב"

 

מלאה היא שירת הים בביטויים הנראים בעינינו כביטויים שיש בהם מידה רבה כוחניות. הביטויים: "כוח", "גאון" "עריצות" וכדו', במונחים שונים ובהטיות דקדוקיות שונות, חוזרים על עצמם שוב ושוב. ואילו ביטויים של חסד, אהבה ורחמים אינם מופיעים בה כלל ועיקר. האם כוונתה של התורה היא להכשיר את האלימות?

     חז"ל רמזו לכך במדרש המובא בילקוט שמעוני:

בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! במידת הרחמים בראת עולמך, ואת מתגאה בחוזקה? מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות, והיה מסדר לפניהם כל המאורע. אמר: שפטו נא ביני ובין זה… אמר לפניו: רבונו של עולם! הדין עמך, ועמך האמת. אלא אם רצונך, תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים. כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדין סנגוריא על מצרים, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת, ושמט לבנה עם טיטה (=הטיט שלה) ותינוק אחד מת ששקעוהו בבנין. עמד לו לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בזה ענין שעבדו בניך. כיון שראתה מידת הדין, אמרה: עשה דין לבניך במצרים, שרובן חייבין. מיד טבעו מצרים…

השר של מצרים תבע רחמים. האם לא ראוי לנהוג בדרכים של הבלגה ושל איפוק כלפי המצרים? הן מדת החסד הא-להית היא על כל ברואיו, הן יהודים והן שאינם יהודים, הן רעים והן טובים; ומי ימנע ממנו לגאול את עמו מבלי לפגוע קשות במצרים? תשובתו של הקב"ה באה מצד מידת הדין ושאיפת הצדק. על החוטא לבוא על ענשו. ויתור פירושו אי צדק. ענישת המצרים פירושה הופעת מידת הצדק בעולם. וכל זה לאחר משפט מדוקדק, בו מונחים השיקולים לכאן ולכאן על כפות המאזניים, וא-להי הצדק בוחן את הדין ומוציא אותו לאמיתו. כוח א-להי זה העומד לשירותו של הצדק, כוח הבא לממש את המשפט חותם המוסריות הצרופה מונח בו. לעומת זאת, כל פגיעה, אם אינה עומדת במבחן מדוקדק של צדק ומשפט פסולה היא מכל וכל, גם אם אין בה אלימות פיסית במובן המצומצם של המילה.

     המוסר היהודי אינו מבחין בין פגיעה אלימה לפגיעה שאינה אלימה. לשון הרע למשל הוא איסור חמור הרבה יותר מאשר חבלה גופנית. הלבנת פנים שיש בה "אבק רציחה" חמורה הרבה יותר מאשר מכה מכאיבה. גם הפתגם העממי אומר: "מכה עוברת, מילה נשארת". לעומת זאת, אדם או עם, העומדים להגן על זכויותיהם הצודקות שלהם או של אחרים אינם צריכים להתנצל גם אם הם נאלצים להגן עליהן בכוח הזרוע מפני מי שבא לפגוע בהן שלא כדין.

     אך דבר אחד למדנו מדברי המדרש: השימוש בכוח הזרוע מותר רק לאחר בחינה מדוקדקת בפלס המשפט. ואם זוהי ההנהגה הא-להית, קל וחומר לאדם, שעליו לבדוק היטב על פי מבחן משפטי-הלכתי אובייקטיבי ונטול פניות אם אכן כוחו עומד לשירות הצדק או לשירותו של האינטרס האישי הצר.

     הטענות שמביא המדרש בשם השר של מצרים טענותיה של הנצרות הן, ובעקבותיה התרבות המערבית כולה. תפיסה זו שאינה רואה את הצדק כערך, ושוללת כל הפעלה של כוח כדי להשיגו. לדעתה, מה שנדרש הוא ויתור מתמיד, אפילו לרשע, עד כדי הגשה של הלחי השנייה. אך גם היא מודה שהאנושות לא עמדה באתגר זה שהוצב בפניה.

     על פי זה יש להבין את הסיפור המיוחס לרבי יהונתן אייבשיץ, רבה של פראג. ר' יהונתן נשאל על ידי הבישוף המקומי: מדוע אתם היהודים, מתארים את א-להיכם כגיבור איש מלחמה, קנוא ונוקם, בעוד שאנו, הנוצרים, מתארים אותו כאל האהבה, החסד והרחמים? האם זה לא מראה שהמוסר שלנו גבוה מן המוסר שלכם? ענה לו רבי יהונתן: אתם, אמנם מתארים את אלוהיכם בתור אל החסד; אבל את כל הנקמה, הקנאה והמלחמה לקחתם לעצמכם. אנו, לעומת זאת, מסרנו ביד א-להינו את הקנאה ואת הנקמה; ואילו את החסד, האהבה והרחמים השארנו לעצמנו…

 

חיל ביושבי פלשת

לא רק על נס קריעת ים סוף בא משה רבנו לשיר בשירת הים. הן לא נאמר 'אז שר משה' כי אם "אז ישיר משה". את כל ההיסטוריה (שאינה אלא הסתר י-ה) מקפל הוא בשירתו, למן יציאת מצרים ועד העתיד הגדול והנישא של "ה' ימלוך לעולם ועד", דרך כל הנפתולים והסיבוכים אשר ביניהם.

     לאחר העמידה על העבר, פונה משה אל העתיד הקרוב: "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעוזך אל נוה קדשך". אולם תגובת העולם על תנועתו של עם ישראל אל ארץ ישראל, אל ירושלים ואל בית המקדש קשה היא עד מאד. "שמעו עמים ירגזון". גאולת ישראל מאיימת עליהם וטורדת את מנוחתם. ולכמה צורות ואופנים נחלק הרוגז הכלל אנושי והבין-לאומי. לא הרי הפלישתים כהרי האדומים, ולא הרי האדומים כהרי המואבים. "חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד".

     על כך עומד רבנו הגר"א בפירושו לספר חבקוק (אותו מביא מתוך כתב יד – מו"ר הרב צבי טאו בספרו "לאמונת עתנו"), ואומר כי מואב הרי הוא "אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל". מואב אשר מכריז על עצמו ב"מצעד גאווה" גלוי כי ממזר הוא, הנולד מאבי אמו, אשר אלוהיו הוא "בעל פעור" הוא אשר שלח את בנותיו כדי לטמא את קדושת המשפחה הישראלית בשיטים, בערבות מואב. מלחמתו של מואב בישראל באה לקעקע את יסודותיה של קדושת המשפחה, אשר היא היא התשתית היסודית ביותר לקיומה של האומה. שונה ממנו הוא אדום. לא את טהרת ישראל וקדושתו הוא מבקש, כי אם את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא "אבות הנזיקין, שהזיקו לישראל ביותר". לא נשכח את אשר עשה לנו עמלק הגרמני בימים הנוראים של השואה. וזכור נזכור את שותפיו ממזרח וממערב המרימים ראש אנטישמי בעצם הימים הללו.

     שונים משניהם הם הפלישתים. לא את קדושתנו וטהרתנו מבקשים הם, ואף לא את חיי הגוף שלנו. "ופלישתים" אומר הגר"א "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון". את מדינתנו הם מבקשים, את קיומנו הלאומי כעם היושב בארצו. ההיתקלות הראשונה שלנו עם הפלישתים בימי שאול ודוד היתה. לא את תבואת הארץ ביקשו להם, כמו המדיינים בימי גדעון, אלא את עצמאותנו בארצנו. כך בימי שאול – "וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית" לעשות מלחמה. ומדהימה ההקבלה הלשונית בין פסוק זה לבין הנאמר בפרשת השבוע: "ולא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים… כי אמר א-להים: פן יינחם העם בראותם מלחמה". וכך בימי דוד "וישמעו פלישתים כי משחו את דוד למלך על ישראל, ויעלו הפלישתים לבקש את דוד". מדוע? – "שלא רצו שיהא מלך בישראל, אלא שעוד הם יהיו מושלים עליהם" (רש"י). אולם דווקא הלחץ הפלישתי הוא שעורר את שבטי ישראל לבקש להם מלך ולהקים את מלכות ישראל. האילוץ וההכרח הם שגברו והביאו את עם ישראל לקיים את המצוה הראשונה מבין השלוש שנצטווה עליהן בכניסתו לארץ: "להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם את בית הבחירה".

     על התמודדות זו עם מואב, אדום ופלשת – ניבא דווקא נביא אומות העולם בלעם הרשע: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב… והיה אדום ירשה… וירד מיעקב". "וירד" הוא לשון שלטון, הרודה ושולט במדינתו. "כנגד הפלישתים שמנעו שלטון וממשלה מישראל" (הגר"א שם).

     נגביר אומץ בשמירה על קדושת המשפחה היהודית בטהרתה (כנגד מואב), נוסיף עוד ועוד חיים של ילדים יהודים על אדמת הקודש (כנגד אדום) ונבסס את מלכות ישראל העצמאית (כנגד פלשת). אז יתקיימו בנו דברי תפילתו של דוד המלך (תהילים פרק ס):

"א-להים דיבר בקדשו: אעלוזה, אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד. לי גלעד ולי מנשה, ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחוקקי. מואב סיר רחצי, על אדום אליך נעלי, עלי פלשת התרועעי".

ואז יתקיימו בנו המשך דברי השירה:

"נמוגו כל יושבי כנען. תיפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן. עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית. תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך".

או אז

"ה' ימלוך לעולם ועד!" –

במהרה ובימינו.

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים