לפרשת האזינו

"בינו שנות דור ודור"

אם מבקשים אנו להעמיק חקר במשמעותם של מאורעות העוברים עלינו בדורנו, טוב יהיה לעיין בפרשת 'האזינו', אשר היא 'פרשת מפתח' להיסטוריה היהודית, ולעמוד מתוכה על נקודות עומק המונחות עמוק בתוך המאורעות.
    ראשיתו של התהליך בכניסה לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש: "ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תבונות שדי, ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". תגובתו של העם לנצחונות הגדולים ולשפע הכלכלי הבא בעקבותיהם לא מאחרת לבוא. "וישמן ישורון ויבעט; שמנת, עבית, כסית". חז"ל אומרים על כך במדרש, ש"שמנת", "עבית" וכסית" הם שלושה דורות שלפני ביאת המשיח. כתוצאה מן הגל הגואה של החומרנות, שוכח העם את מקור כוחו וקיומו. "וייטוש א-לוה עשהו, וינבל צור ישועתו… צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך".
    התגובה הא-להית לא מאחרת לבוא. "הם קינאוני בלא א-ל…"בכפירה ובהליכה אחר אל פיקטיבי אשר לא יושיע (כמו: אלילי הכסף והזהב, אלילי הזמר, ה"תרבות" והספורט, ארצות ה"ברית" של אמריקה, ערכי מוסר השאובים מן הגויים, ועוד ועוד). "ואני אקניאם בלא עם"בעם פיקטיבי שלא היה ולא נברא, וכל כולו אינו אלא יצירה שיצרנו אנו באיוולתנו ה"עם הפלשתינאי" הקם עלינו לכלותנו תוך רמיסת כל מוסר בסיסי. "בגוי נבל אכעיסם".
    סופה של הפרשה שונה מאד מסופן של פרשיות תוכחה אחרות בתורה. "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב"כאשר יגיע העם אל שפל המדרגה, ומתוך כך יתייאש מכל מה שהאמין ובטח בו עד כה. אז יתחילו הרהורים של תשובה. "ואמר(העם, בסופו של דבר): אי א-לוהימו, צור חסיו בו?". היכן הוא מי שעליו נכתב מתוך טשטוש מכוון במגילת העצמאות "מתוך ביטחון בצור ישראל"? האם זהו כוח אנושי הגנוז בנו, בעומק נפשנו, או רוחו של א-להי מערכות ישראל המפיחה בנו כוחות על-אנושיים? ואז עונה הקב"ה: "ראו עתה, כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי; אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל". כל מה שקורה בעולם ובהיסטוריה, לא מכוחם של בני אדם הוא בא, ולא בעוצם ידיהם יימצא לו פיתרון. מי שהמית הוא שיחיה, מי שמחץ הוא שירפא, ובני האדם הפועלים במסירות ובעוצמה, בתחכום וביוזמה אינם אלא שליחיו עלי אדמות.
    מתוך כך ניתן להבין את פסוקי הנקמה המופיעים בסופה של הפרשה. נקמת ה' באויבי עמו, לא נקמת אנוש היא. לא ייתכן לקחת את השאיפה הנעלה לעשיית דין צדק באותו "גוי נבל", של רוצחים רשעי עולם, ולרתום אותה לרגשות הנקם הנמוכים של בן אנוש. אויבי ישראל, אויבי ה' הם. על כן הקב"ה בעצמו הוא המודיע ומכריז: "אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפטידי, אשיב נקםלצרי, ולמשנאי אשלם".
    עם כל זאת, לא די בכך ש"דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו". כפרת העם וגאולתו באים בעזרתה של הארץ, שניתנה למרמס לכל צר ואוייב במשך אלפיים שנות גלות, ואף בראשית מהלך הגאולה באים האויבים ומבקשים אותה לעצמם. "וכיפר אדמתו עמו". זאת כדברי אור החיים: "כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות. זה יהיה לכפרת עוון עם ה'".
    על כך זעק יואל בהפטרת 'שבת שובה', אשר בדרך כלל קוראים בה את פרשת 'האזינו': "חוסה ה' על עמך, ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. למה יאמרו בעמים: איה א-להיהם?". והקב"ה עונה לנו בפי נביאו:
ויקנא ה' לארצו, ויחמול על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו: הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר, ושבעתם אותו, ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים. ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והידחתיו אל ארץ ציה ושממה… אל תיראי אדמה! גילי ושמחי, כי הגדיל ה' לעשות… וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' א-להיכם ואין עוד, ולא ייבושו עמי לעולם.
 

מ"וישמן ישורון" עד "בישורון מלך"

באיגרת לחמיו, האדר"ת, מגלה מרן הרב קוק זצ"ל את חששותיו מן הפסוק: "שמנת, עבית, כסית", הרומז על שלושה דורות לפני ביאת המשיח. ואכן קשה הוא פסוק זה לקריאה: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת, עבית, כסית, וייטוש א-לוה עשהו וינבל צור ישועתו". אולם דומה כי את העידוד ניתן לשאוב מתוך מילה אחת באותו פסוק עצמו, וכפי שנראה בהמשך הדברים.
    שלושה שמות ניתנו בתורה לעם ישראל: יעקב, ישראל וישורון – שם העבר, שם ההווה ושם העתיד. השם 'יעקב' מבטא את עם ישראל במצבו הקשה, המסובך והמושפל בגלות. אוחז בעקב אחיו והולך בעקבות אחרים; נדרס ונרמס כעקב; בא בעקמומיות, במרמה ובעקבה ("ויעקבני זה פעמיים").השם 'ישראל' מבטא את עמנו במצבו המתקדם, שר לא-ל, השורה בהצלחה עם העומדים בדרכו. בסופה של התורה מופיע שם נוסף: 'ישורון'.
    שלוש משמעויות יש לו לשם זה: הראשונה שבהן מבטאת יושר, בבחינת"והיה העקוב (=עקום, יעקב)למישור (ישר, ישורון)"– הן יושר במובן של התנהגות ישרה בתחום המוסרי, והן יושר במובן של הליכה ישרה ועקבית לאור הייעוד הגדול, מבלי לעקם את הדרך ומבלי להחטיא את המטרה. המשמעות השנייה מבטאת מבט. "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". המשמעות השלישית מבטאת שירה.
    כל המשמעויות הללו – לעתיד הן. ישורון – יְיָשְרו; יַיְשירו; ישירו. וכל המשמעויות הללו – כלפי האנושות כולה הן מכוונות. ישורון – לא רק בעצמם יהיו ישרים, אלא יְיַשרו את כל העולם ללכת בדרך הישר. ישורון – לא רק יַיְשירו מבט אל כל הסביבה, אלא יהיו מושא למבט של האנושות כולה אשר תבקש ללמוד מהם את דרך ה'. ואף השירה מהווה ביטוי של העולם הפנימי שלנו כלפי חוץ, כלפי העולם כולו.
    שלושת השמות שלנו מבטאים שלוש צורות של קשר עם העולם החיצון: יעקב מבטא את המצב המושפל והנרמס במגפיהם של הגויים – העם המשועבד במצרים עד ליציאתו לחירות (=פסח). ישראל מבטא את היותנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"כעמו הבלעדי של הקב"ה – העם הזוכה לבדו למתן תורה (=שבועות). ואילו ישורון מבטא את היותנו "אור לגויים"(=סוכות, חג השלום העולמי).
    ייעוד זה, של "אור לגויים", מדגיש את הבסיס הערכי המשותף לאנושות כולה, ועל כן התוכן המרכזי שלו הוא הבסיס המוסרי, היושר. הדגשת המכנה המשותף עם הגויים, לא רק סיכוי יש בה, כי אם גם סיכון. הקמת ממלכה ("ויהי בישורון מלך") אשר תהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"מתחילה מ"אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי". העיסוק המוגבר בצורכי החומר: השלטון, הביטחון, הכלכלה ועוד – הבא להראות לכל האנושות כיצד ניתן לנהל אותם ברמה של מדינה בעוצמה מוסרית וערכית גבוהה ביותר עד כדי הבאה שלהם לכלל קדושה – עלול להביא לנפילה קשה. ואכן כל זה נתקיים, כפי שנאמר כאן בפרשה. "ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי, ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור.חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חיטה ודם עינב תשתה חמר". וכתוצאה מכך –"וישמן ישורון ויבעט, שמנת, עבית, כסית, וייטוש א-לוה עשהו וינבל צור ישועתו…".
    אולם דווקא השימוש בשם 'ישורון' בפסוקים אלו, הוא הנותן את המבט החיובי ביחס לעתיד. אנו נופלים לתהומות החומרנות דווקא בשל ייעודנו הגדול להיות 'ישורון', הבא ליישר את דרכה של האנושות כולה; ואף בשיא הנפילה, עדיין שם 'ישורון' נקרא עלינו והעתיד הגדול מוסיף להיות מובטח לנו.
השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבוא סער וייהפך מהפכה…
הצורך למרידה זו, היא הנטייה לצד החומריות, שמוכרחת להיוולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חומרית.
וזאת הנטייה, כשתיוולד, תדרוך בזעם ותחולל סופות; והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו על ידי מכאוביהם.                                                                    (אורות התחיה פרק מד)
    דווקא מתוך הסיבוכים של "וישמן ישורון ויבעט", יתקיימו בנו שני הפסוקים מן הפרשה הבאה: "ויהי בישורון מלך";"אין כא-ל ישורון, רוכב שמים בעזרך".

 

הגאולה והתשובה

כולנו משננים את התפילה, בה מודים אנו כי "מפני חטאנו גלינו מארצנו". גם בפרשתנו קוראים אנו הגלות באה בגלל "וישמן ישורון ויבעט… ויטוש א-לוה עשהו…". ברוח ימים אלו, ימי הרחמים והתשובה, מצפים אנו להזכרת התשובה כתנאי לגאולה, כפי שראינו בפרשת ניצבים: "ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו… ושב ה' א-להיך את שבותך וריחמך…".
    אך כאן מופיע מהלך אחר: עם ישראל אם ירצה ואם לאו לא לעצמו הוא חי. שליח ה' הוא אל העולם כולו. אילו היה חי אך ורק למען עצמו, אפשר היה לתלות את גאולתו רק בזכויותיו. אך מכיון שהוא נושא ייעוד לכל העולם אי אפשר להתחשב רק במצבו הרוחני. אם גולה הוא מארצו, אם בזוי הוא בין העמים חילול שם ה' יש בזה לעיני כל הגויים. על כן תבוא הגאולה לא בזכותם של ישראל, כי אם "בזכות" רשעת הגויים וכפירתם, אשר הגיע הזמן לשים לה קץ. "לולא כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה, ולא ה' פעל כל זאת". (ומי כמונו, דור השואה והתקומה, לראות את הדברים במו עיניו).
    ומעניין הדבר, שגם כניסתנו לארץ כך היתה. סבורים היו בני ישראל כי בזכות תורתם ומעשיהם הטובים זוכים הם להיכנס לארץ. ואז נאלץ משה רבינו להוכיחם ולומר להם: "אל תאמר בלבבך… בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת… לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' א-להיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך… כי עם קשה עורף אתה". לא בזכותנו נכנסנו לארץ בימי יהושע, ולא ביושר לבבנו שבים אנו אליה בימינו אלה. מתוך הכרה זו נוכל באמת להתייחס אל הארץ כאל ארץ ה'.
 

"וכיפר אדמתו עמו"

קשה הוא תיאור ההיסטוריה היהודית בשירת "האזינו". ייסורים נוראים של גלות היא מתארת. סיומו של התהליך מפתיע ביותר. אם "מפני חטאנו גלינו מארצנו"היה מקום לצפות לראות בסיומה של הפרשה קריאה לתשובה. אך לא כך הם פני הדברים. "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ובעבודה"(רמב"ן). הנהגת ה' אשר לא תוכל לשאת עוד את רשעת הגויים הפוגעים בעם ישראל, ותדרוש את נקמתם היא שתביא את הגאולה. זו תהיה הכפרה לעם, עת תימלא סאת ייסוריו וה' יגאלנו למען שמו גם אם לא ישוב ביזמתו.
    כפרה זו שמתכפר העם לא לו לבדו היא. שותף יש לו לחטא וגם לכפרה והוא: הארץ. "וכיפר אדמתו עמו". מזכיר לנו פסוק זה את דברי התורה בפרשת מסעי, הקוראת לנקום את דם הנרצח מיד הרוצח: "כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". גם הארץ מתייסרת בייסורי הגלות. ומגיע זמן בו אין היא יכולה לסבול את היותה "עיר מקלט לרוצחי יהודים". תובעת היא הארץ את תיקונה ע"י עשיית דין ברשעים היושבים עליה. דורשת היא לראות את בניה שבים אליה ומחוננים את עפרה.
    אכן, לא בזכויותיו שלו לבדו נגאל העם כי אם גם בזכותה של הארץ. "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". לא רק את תביעת הגאולה נושאת היא הארץ. את בעונשי הגלות לוקחת היא חלק שכם אחד עם העם. באותה שממה ששררה בה כל השנים, משתתפת היא בתהליך הכפרה על החטאים שנעשו בה (ספורנו, אור החיים). ובגאולת העם גם אדמתו נגאלת עמו (רש"י). "רצית ה' ארצך, שבת שבית יעקב".

"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה… ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים