לראש השנה

ראש השינוי

שנה חדשה באה עלינו. משמעויות רבות גנוזות בשורש זה: ש.נ.ה. וננסה לתת את דעתו על כמה מהן בפרוס זאת השנה.
    צמד המילים: "שנה חדשה"סתירה פנימית יש בו: ישן וחדש משמשים בו בערבוביא. כאשר נפתחת שנה חדשה מסתיימת השנה הישָנה. מחד גיסא "אין כל חדש תחת השמש". כל שנה חוזרת על אותה מחזוריות קבועה של עונות ותקופות. כניסתה של שנה חדשה מאפשר לחוש את ההתחדשות. כי ההיסטוריה – אף שהיא נוטה לחזור על עצמה אינה חוזרת על עצמה בדייקנות. אין זה מעגל קסמים החוזר על עצמו שוב ושוב. אין זה שינון משעמם של אותו חומר. בהחלט ישנו שינוי. מעגל השנה הוא בורג, קפיץ, ספירלה שבה כל מעגל חדש יוצר קומה חדשה על גבי הקומות הקודמות, ומביא את היצירה כולה לקראת מטרתה הסופית. אמנם במבט צר של "תחת השמש" "אין כל חדש"; אבל במבט רחב העולה אל"למעלה מן השמש"מתגלה כי "אין כל ישן".
    אותה תודעה של התחדשות ושינוי, המלווה אותה בכניסתה של השנה החדשה, מעירה אותנו מן השינההכרוכה בשגרה היומיומית. "בן אדם, מה לך נרדם?". היציאה מן השגרה הנושנה, היכולת להשתנות, היא היא הפותחת אותנו לקבל את האורות הגדולים של התשובה, שאמנם יש בה שיבה לאחור, אל המקוריות הגנוזה בנו בכוח, אבל היא התקדמות אדירה אל העתיד העומד לצאת אל הפועל. "התעוררי, התעוררי, כי בא אורך, קומי אורי! עורי, עורי, שיר דברי, כבוד ה' עלייך נגלה!".
    מי שמוכן לקבל את השינוי של השנה החדשה; מי שאינו מרגיש מאויים על ידי החידוש מסוגל להיפתח גם אל הזולת: השֶניוהשונֵה. וכך ניתן הכוח להפוך הקללה לברכה: ה"שׂונא", המתנגד והמשחית, בעל השיניים המשוננות יהפוך ל"שׁונה", המשלים את מה שחסר במי שקדם לו.
    שנה חדשה יכולה להוציא אותנו ממצבה של אותה "תולעת שָני" טרוטת עיניים, שאין לה בחייה אלא שיניים זוללות ללא כל שאיפות רוחניות גדולות. שנה חדשה יכולה להביא אותנו אל ניסיון חדש להעפיל אל פסגות הלובן הגבוהות והרחוקות. "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".
תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.
 

שתתחדש שנה טובה ומתוקה

כמעט ואין בית בישראל שאינו מקיים בליל ראש השנה את מימרתו של אביי (הוריות יב, א), שיהא אדם רגיל לאכול בראש השנה מינים שונים לסימן טוב: קָרא (סוג של דלעת), רוביא (סוג של שעועית), כרתי (סוג של בצל), סלקא (סלק עלים)ותמרי (תמרים), ועל כך הוסיפו בדורות מאוחרים אף תפוח בדבש. דרכו של עולם לייחס לכך משמעות שעיקרה פולקלור, ורבו המוסיפים עוד ועוד סימנים ב"מילי דבדיחותא" ובנימה של ציניות. אולם המעיין בדבריהם של גדולי ישראל לדורותיהם יוכל לראות כי מנהג זה, רציני הוא עד מאד. 
    נפתח בהסברו של ר' מנחם המאירי, בביאוריו למסכת הוריות. לא פשוט הוא מנהג זה בעיניו, ואף חושש הוא לאיסור "לא תנחשו"בעצם קיומו של המנהג. ומתוך כך הוא כותב:
וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש (=ניחוש) תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה. והוא שאומרים ב'קרא' "ייקראו זכויותינו", וב'רוביא' "ירבו צדקותינו", וב'כרתי' "ייכרתו שונאינו" רצונו לומר: שונאי הנפש, והם העוונות, וב'סלקא' "יסתלקו עוונינו", וב'תמרי' "ייתמו חטאינו"
ושב המאירי ומסביר:
וידוע שכל זה אינו אלא דרך הערה; שאין הדבר תלוי באמירה לבד, רק בתשובה ומעשים טובים.
סימנים אלו אומר המאירי לא באים להשפיע על המציאות בצורה ישירה, כי אם על אישיותו של האדם. האדם הפותח דף חדש בחייו, בהתנהגותו הערכית והמוסרית, זוכה מתוך כך להנהגה א-להית אחרת ביחס אליו. אולם עיקרו של המבט צריך להיות מופנה פנימה, אל השינוי האישי, והוא זה אשר יעצב מציאות שונה בחייו של אותו אדם. ואכן נכתב בשם המקובלים שיש להרהר בתשובה בעת אמירת ה"יהי רצון" (כף החיים).
    משמעות עמוקה יותר ניתן למצוא בביאורו של המהר"ל מפראג (באר הגולה, באר ב), המעמיק חקר אודות היחס שבין ההנהגה הא-להית לבין זו האנושית. דברים רבים מזומנים לו לאדם מצד ההנהגה הא-להית, אולם אינם מתממשים. ולא מפני שאינם ראויים לו לאדם, אלא מפני שהאדם נדרש להיות שותף לקב"ה במעשיו, ולפעול מצדו כדי להיפתח לקבל את ברכת ה'. לעיתים נדרשת פעילות מעשית גדולה, ולעיתים רק פעולה קלה של הכנה ופתיחת פתח כחודו של מחט. אכילת הסימנים בליל ראש השנה יש בה את אותה פתיחת פתח מצד האדם לקבל הנהגה א-להית חדשה ושונה מזו של השנה שעברה. לא התפוח והדבש פותחים את הפתח, כי אם תודעתו של האדם, תקוותו, רצונו ותפילתו הן המעצבות את פני המציאות. לא מטריאליסטים אנו, המביטים על העולם בעיניים חמרניות. מאמינים אנו כי לא החומר שולט ברוח, כי אם הרוח שולטת בחומר. יודעים אנו כי לא רק המציאות היא המעצבת את תודעתו של האדם הצופה בה, אלא גם ההיפך הוא הנכון – תודעתו הרוחנית של האדם, יש בה כוח לעצב את המציאות החומרית והמעשית, בכך שהיא זו שפותחת את הפתח להופעתה של ברכת ה'.
    אגב, דברים אלו נכונים לא רק לטוב אלא גם לרע. על כן הזהירו אותנו חז"ל על כך ש"אל יפתח אדם פיו לשטן", מפני שבכך נותן הוא מקום למציאותם של הרעה והקללה, הרשע והסבל.
    בליל ראש השנה יושב כל יהודי בביתו, סביב שולחנו, כאשר לבו מלא אמון ביכולתה של המציאות המרה להשתנות לטובה. יוצא הוא מתהומות הייאוש וההשלמה עם חולשותיו האישיות ועם קלקולי העולם והחברה. מלא הוא תקוה – ומתוך כך אף אמונה שאכן גורל האדם, האומה והעולם עשויים ועומדים להשתנות לטובה. יודע הוא כי גדול כוחה של האמונה לעצב את המציאות דווקא כאשר היא באה לידי ביטוי במעשה. גם אם זהו מעשה קטן, לא ישוב ריקם. פעמים שהוא לבדו יפתח פתח להופעתה של הנהגה א-להית אחרת. ופעמים שמעשה קטן אחד יביא בעקבותיו מעשה קצת יותר גדול, וטיפות קטנות של יחידים ייהפכו אט אט לזרם מים כבירים.
    באמונה גדולה נאחז בידינו את פרוסת התפוח הטבולה בדבש בליל התחדש השנה החדשה והשונה, ובכוונה גדולה נישא את התפילה:
יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.
 
 

מלכות ה' ויראתו

"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים".היום הוא "יום ההולדת" של העולם, וממנו מתחייב חשבון נפש תקופתי של העולם. האם מצדיק הוא את בריאתו? לא קל לענות על שאלה זו. האדר"ת, חותנו של הרב קוק זצ"ל, כותב על יום הולדתו (אגרות האדר"ת סי' יד):
הן יום עצרת הוא יום מולדתי, ביום שניתן בו תורתנו הקדושה. ואולם בכל שנה נזהרתי מלהזכיר גם עצמי דבר זה, שהיה גורם לי עיצבון וכאב לב, כי ידעתי בשעוונותי הרבים אין לי מה לשמוח על זה, ובכמוני ודאי שאמרו "נוח לו (=לאדם)שלא נברא".
לנגד עיניו של האדר"ת עמדו דברי הגמרא במסכת עירובין (יג, ב):
נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש (או: ימשמש) במעשיו.
עומדים אנו בפני עובדה מוגמרת. העולם נברא, והאדם נברא. אולי זה לא "נוח" לנו, אבל ודאי שזה "טוב". על כן, מאחר שנבראנו, עלינו לבחון את עצמנו עד כמה ממלאים אנו את ייעודנו, בכדי להתקדם בדרך העולה בית א-ל, אל עולם שכולו טוב.
    אולם כיצד יעשה האדם את חשבון נפשו? הרי טבעו של אדם, שהוא נוטה להצדיק את עצמו. ואף אם הפרט נוטה גם לביקורת עצמית (מוגזמת, לעִתים), כיצד תעשה זאת האנושות כולה? הרי אינה יכולה לשפוט את עצמה אלא על פי המוסכמות הערכיות והמוסריות שלה. ואם מוסכמות אלה עצמן דורשות תיקון, כיצד תדע מה עליה לתקן? כיצד תדע בכלל אל מה לשאוף?
    לשם כך נועד מושג, אשר לעיניו של האדם שאימץ לעצמו את התרבות הדמוקרטית, ויותר מכך – את זו הפוסט-מודרנית, קשה הוא לעיכול: "מלכות ה'". ואכן, כיצד יכול האדם לשמוח במלכות ה'? האם שמח הוא לשוב ולאבד את האוטונומיה שלו? האם שש הוא לשוב ולקבל עליו עול חיצוני? האם מוכן הוא לחוש כאילו עניבת חנק מונחת על החופש שלו?
    בשיעורי אזרחות למדנו כי כל מלכות – יש בה שלוש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת. התפתחות המדעים הרחיבה את האוטונומיה של האדם. כיום נדמה כי הטכנולוגיה לקחה מידי הקב"ה את "הרשות המבצעת"; כי מערכת של ערכי מוסר אנושיים לקחה מהקב"ה את "הרשות המחוקקת"; מערכת המשפט המודרנית לקחה מהקב"ה את "הרשות השופטת". ולאן כל זה מוביל אותנו? האם האדם בשנת תשע"ג יהיה באמת אדון לגורלו הפיסי, המוסרי או הרוחני? הם הוא באמת אדם טוב יותר? מאושר יותר?
    למרות הכול, חש האדם חוסר אונים מול איתני הטבע, מול טרור, מול שחיתות במערכות השלטון והמשפט, מול פריחתן של אידיאולוגיות המאיימות על קיומה של האנושות, ואשר "צו הפלורליזם" אוסר להילחם בהן, מול תחושות קשות של ניכור, של בדידות, של חוסר משמעות, מול אובדן הקרקע היציבה מתחת לכל חשיבה מוסרית או ערכית. אם הכול אנושי, אם הכול יחסי, אם אין לעולם מגע עם מה שמעבר לו, כיצד יקבע מה באמת טוב ומוסרי? ואם כן, לאן צועד הוא עולמנו? לאן הוא מתקדם? האם יש איזשהו קנה מידה להערכה של קידמה? והאדם, כפרט, לאן הוא הולך? מלא הוא רצונות סותרים, לא יודע מה באמת הוא רוצה מעצמו. אין לו שום קנה מידה מוחלט לקביעת טוב ורע.
    לשם כך שמחים אנו לקבל על עצמנו את מלכות ה'. "ועל כן נקווה לך ה' א-להינו לראות מהרה בתפארת עוזך…". "מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך". הערכים הא-להיים, הערכים המוחלטים, האמת לאמיתה(אף שבני האדם חלוקים מכול וכול על התוכן שלה)– כולם צריכים להופיע: החסד והצדק, האמת והשלום, היושר והחכמה, החמלה והאהבה, הגבורה והרחמים. עליהם להוביל את האנושות כולה, את כל האומות, את כל התרבויות, ואת כל אדם ואדם עלי אדמות. "יכירו ויידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תישבע כל לשון. לפניך ה' א-להינו יכרעו וייפולו ולכבוד שמך יקר יתנו".
    בראש השנה נפתחים אנו אל מה שמעבר לעולם, מעבר לאנושות. מצמצמים אנו במודע את האוטונומיה האישית שלנו, את ה'אגו' שלנו, ומכירים בכך שיש טוב גדול יותר, מוחלט יותר, גבוה יותר מכל מה שאנו מסוגלים ליצור בעצמנו. או אז נפתחים אנו אל מלכות ה'. פתיחות זו כלפי מלכות ה' שמעלינו, כלפי הטוב הא-להי העליון והאינסופי – היא הנקראת 'יראת שמים'. פתיחות זו היא הנותנת לעולם ולאדם את משמעות קיומם, את כיוון השאיפה שלהם. "כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד".
    זוהי עמידתנו בפני הקב"ה ביום הרת עולם, ביום בו עומדים למשפט כל יצורי עולמים.
     
 

ראש השנה של תשרי – ויום השבת

שני ראשי שנה עיקריים ישנם בתורה. הבולט ביניהם הוא דווקא א' בניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". לא רבות הן המשמעויות ההלכתיות של יום זה, ולמעשה נוגעות הן בשני נושאים: מנין השנים של מלכי ישראל ("ראש השנה למלכים") ותחילת שנה חדשה שלקרבנות בבית המקדש, דבר שיש לו השלכות מעשיות רבות במשנה במסכת שקלים.
    א' בתשרי, לעומתו, הוא ראש השנה החקלאית, עליה נאמר: "תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרֶשית שנה ועד אחרית שנה". וכך רואים אנו כי שנת היובל מתחילה בתשרי: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה… יובל היא תהיה לכם…", וכן שנת השמיטה מתחילה ומסתיימת בתשרי: "מקץ שבע שנים, למועד שנת השמיטה בחג הסוכות".ומכאן למדו חז"ל כי "באחד בתשרי – ראש השנה… לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות"– לכל המצוות החקלאיות. חז"ל מוסיפים על כך את ראש השנה למלכי אומות העולם, והוסיפו על כך את יום בריאת האדם: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון", כאשר יצירתו של עם ישראל היא בחודש ניסן.
    אם כן, שני ראשי שנים לנו: ראש השנה הלאומיראש השנה של הקודש, שהביטויים ההלכתיים שלו נוגעים ל"מקדש מלך"ול"עיר מלוכה"– לבית המקדש ולעם הקודש, ולעומתו, ראש השנה הכלל-אנושיראש השנה של ערכי החול, שהביטויים ההלכתיים שלו נוגעים לצד החול שבחיים: לכלכלה ולהלכות הקשורות אליה, וכן למלכות הגויים.
    לכן, תפילת ראש השנה עוסקת בעיקר בתיקון הכללי של העולם, ולא בייחוד הלאומי. המבט על עם ישראל ביום זה הוא דווקא כמי כנושא תפקיד מרכזי כלפי העולם כולו. ולעומת זאת, שלושת הרגלים, המתחילים בניסן, מתמקדים בייחוד הלאומי, אשר לבו הוא בית המקדש.
    על הבחנה זו יש להוסיף עוד נדבך. בעולם החומר של בריאת העולם זמן הפעילות הולך אחר זמן המנוחה.היום הולך אחר הלילה: "ויהי ערב ויהי בוקר". "לא איברי ליליא אלא לשינתא"– הלילה נברא לשם שינה, לאגירת כוח לקראת עמל היום. כמו כן, בשנה החקלאית בארץ ישראל הקיץ, זמן הפעילות והקציר, הולך אחר החורף, זמן המנוחה, הזמן בו הזרעים נטמנים באדמה וצומחים על ידי ברכת ה'. אולם בעולמו של בית המקדש, הלילה הולך אחר היום. אברי הקורבנות של היום נשרפים על המזבח בלילה, ובאם עבר עליהם כל הלילה, נפסלים הקרבנות ב'לינה'. זמן הפעילות לא בא אלא כהכנה לעיסוק הרוחני של זמן המנוחה. "לא איברי ליליא אלא לגירסא". וכמו כן, בעולם הרוח של המקדש ומלכות ישראל, החורף, הפנוי ללימוד התורה, בא לאחר הקיץ, המוקדש לעבודה המאומצת של ימי הקציר.
    בתקופה של גלות, ראש השנה הוא אחד בתשרי. אין מקדש, אין מלכות ישראל, אין מלכות ה'. ראש חודש בניסן נשכח. לא מונים על פיו את מלכות ישראל. וקל וחומר שבהעדר מקדש, אין קובעים על פיו את הבאת הקורבנות. העמל היומיומי, לחץ החיים, אילוצי ההישרדות, הם המכתיבים את הפעילות. זמן המנוחה לא בא אלא כדי לאגור כוח לעמל הקיום. עדיין אין פנאי להפוך את הסדר על פניו. לעבוד כדי להעפיל בזמן המנוחה אל הגבהים הרוחניים של הקודש.
    אולם השורש של עולם הקודש המקדש מונח בעומקו של עולם החול: יום השבת, אשר נוצר בסיומה של בריאת העולם. ואכן שני תכנים רעיוניים לה לשבת: מנוחה ("וינח ביום השביעי")ונופש ("וביום השביעי שבת ויינפש"). המנוחה כמו השינה באה כהכנה, לאגור כוחות לקראת היום הבא. ואילו הנופש יש לו ערך בפני עצמו, שכל ימי העבודה שלפניו הם הכנה אליו. השבת היהודית באה בסוף השבוע, כמסקנה, כמשאת נפש שכל הימים פונים לקראתה. ואילו החיקוי הנוצרי-הנוכרי בא דווקא בתחילתו של שבוע העבודה, כיום של מנוחה וצבירת כוח לקראת ימי המעשה.
    ראש השנה של תשרי שחל בשבת מפגיש אותנו עם שתי המשמעויות גם יחד: ראש השנה של שנת החול, הפותח בתנומת החורף האוגרת את הכוחות לפעילות של הקיץ, עם קדושת השבת, שהיא התכלית של ימי המעשה כולם, אשר השיא האחרון שלה הוא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
 
 

רֵשית השנה (לראש שנת השמיטה)

לא. אין כאן טעות דפוס. כך כתוב בתורה במפורש (דברים י"א י"ב), ביחס להשגחת ה' על ארץ ישראל: "ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה; תמיד עיני ה' א-להיך בה מרֵשית שנה ועד אחרית שנה". אמנם ה"קרי" הוא "ראשית", לרמוז לנו על כך שדרישת ה' והשגחתו עלינו באים במחזוריות שנית, שראשיתה בראש השנה החקלאית, שהוא א' בתשרי, וסופה בסוף השנה החקלאית, שהוא בכ"ט באלול. אולם ה"כתיב" הוא "רֵשית".
    חז"ל, במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"ב), עמדו על דיוק זה, ואמרו:
אמר ר' יצחק: כל שנה שֶרָשָה (שהיא ענייה, מלשון 'רש')בתחילתה מתעשרת בסופה.
פירוש הדברים: דווקא שנה המתחילה בעניות סופה להסתיים בעשירות, כפי שנאמר: "והיה ראשיתך מצער, ואחריתך ישגה מאד".
    אכן דלים ורשים אנו, בראשיתה (או ב"רשיתה")של שנה זו, שנת השמיטה. אך דווקא תחושה זו, של עניות, עוצמה גדולה גנוזה בה. העשיר יכול לבטוח בעושרו. כביכול, רשאי הוא "לוותר" על סייעתא דשמיא. אין הוא תלוי בחסדי שמים. לרשותו עומד ממון רב. ואף לימי זקנתו צבר סכום נאה בקרן פנסיה. אם יארע איזשהו נזק, הרי יש ביטוח רכוש. אם יפוטר מעבודתו, הרי ביטוח אבטלה עומד לרשותו. אם תיפגע בריאותו, הרי שהוא מסודר בביטוח בריאות ממלכתי, ואף ב"ביטוח משלים". ואף אם יארע אסון, הרי שעתידה של משפחתו מובטח באמצעות "ביטוח חיים". העני, לעומתו, אינו יכול להסתמך על כל זאת. אין בידיו ברירה אלא לשאת את עיניו השמימה ולהשליך את יהבו על ה' א-להיו. דווקא אז מתגלה לו המבטח האמיתי והמחסה היציב. "טוב לחסות בה' מבטוח באדם".
    כזהו מצבו של החקלאי בארץ ישראל, אשר הוא "מאמין בחי העולמים וזורע". תלוי הוא תלות מלאה בחסדי שמים, ומרגיש את השגחת ה' עליו על כל צעד ושעל. קל וחומר בן בנו של קל וחומר בשנה זו, שנת השבע, בה נדרש החקלאי להיות: "מאמין בחיי העולמים"ו… לא זורע! וזאת בציפייה לקיום ברכת ה' כפי שנאמר: "וציוויתי את ברכתי בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". העשירות תבוא לו דווקא מתוך תחושה עמוקה של עוני ורישות. ומהרה יתקיים בנו: "כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה". וכך נתפלל בעומדנו דלים ורקים, עניים ורשים:

יוצר מידו עושר וריש, אשיר לכבודו שי"ן יו"ד רי"ש (=שי"ר).

תיקר שירת רש בעיניך, כשיר יושר על קרבנך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים