מערב עד ערב

אכילה בתשיעי?

ישנה אמרה חסידית נאה, המאפיינת את יחסו של אדם מישראל אל צום יום הכיפורים. "על שני צומות בשנה, בעצם לא היה צורך לצוות. תשעה באב ויום הכיפורים. בתשעה באב, מי יכול לאכול? וביום הכיפורים, מי צריך לאכול?".
    ואכן, לא קשה לצום ביום הכיפורים. מי שעסוק באמת בתשובה; מי שראשו ורובו נתונים בחוויה של ההיטהרות; מי שמרגיש את הדבקות בה'; – באמת אינו זקוק לאכילה. הוא חש כי הוא מתעלה מעל צרכי הגוף. הוא לא יתן לחוויה הגסטרונומית של האכילה לקלקל לו את מה שהוא מרגיש. הוא לא יתן לתאוות הגוף להוריד אותו מן המעלה הרוחנית שהוא שרוי בה. את כוחותיו הוא שואב מעולם אחר. הוא אינו זקוק עוד למאכל ושתייה. חוויה זו, של היטהרות, מתחילה עוד יום קודם. אין אדם העומד למשפט מכריע ואינו מכין את עצמו כראוי, כפי שמצווה התורה "לפני ה' תטהרו". גם ההרגשה שהאכילה מיותרת ומכבידה, מתחילה כבר בערב היום הקדוש. לכל היותר יש צורך לאכול ולשתות כדי שיהיה כוח לצום, אזי מדובר אך במשהו סמלי, שאין בו השקעה משמעותית.
    א"כ מדוע דווקא ביום זה, בו כל כך קשה לאכול, מצווים אנו לאכול? דומה כי היא הנותנת! האכילה ביום זה, בו כל כך מתבקש לצמצם באכילה, היא היא התיקון. היא האכילה הבאה לתקן את כל האכילות של כל ימות השנה, להעלות אותן מרמה של חוויה גסטרונומית ומגושמת לרמה של עבודת ה'. על כן אמרו חז"ל כי "כל האוכל בתשיעי, כאילו התענה תשיעי ועשירי".
 

בין אשה לשכינה בערב יום הכיפורים

סיפור קשה מספרת לנו הגמרא במסכת כתובות (דף סב, ב)על מעשה שאירע בערב יום הכיפורים. מסופר שם על רב רחומי, שהיה מצוי תמיד לפני רבו בישיבה, והיה רגיל לשוב לביתו בכל ערב יום הכיפורים. פעם אחת נמשך בלימודו ולא שב הביתה. היתה אשתו מצפה לו. בכל רגע אמרה: עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. לא בא. חלשה דעתה, עד שירדה דמעה מעיניה. היה רב רחומי יושב על הגג. נשבר הגג מתחתיו ויצאה נשמתו.
    קשה, ואף תמוה מאד הוא הסיפור. אולם דווקא התמיהות שהוא מעלה, יש בהן כדי להפגיש אותנו עם כמה ממשמעויותיו של יום הכיפורים. התמיהה הראשונה היא על מנהגו של רב רחומי. אם החליט שעליו לשוב לביתו רק פעם אחת בשנה, מדוע בחר דווקא בערב יום הכיפורים? הרי לא ניתן למצוא יום בלתי מתאים למפגש משפחתי יותר מאשר יום זה יום שבו התודעה כולה נתונה בעולם רוחני, בחשבון הנפש, בשאיפה להיטהרות אישית, להתעלות ולדביקות א-להית; יום שבו הקשר הזוגי מוגבל, כאחד מחמשת העינויים של יום הצום. האם רב רחומי בא רק לבקש את מחילתה של אשתו בערב יום הכיפורים, כדי לעמוד בתפילה ובווידוי של היום הקדוש במצפון נקי על הצער שגרם לה? – קשה יהיה לייחס אליו התנהגות כה צינית ביחס לאישה שכה התגעגעה אליו.
    התשובה לכך נעוצה בהבנה עמוקה יותר בעניינו של יום הכיפורים. כבר המשנה הראשונה במסכת יומא עומדת על כך שהכהן הגדול הנכנס ביום הכיפורים אל קודש הקודשים ומכפר על העם כולו חייב להיות נשוי. השראת השכינה במקום המקודש ביותר, בזמן המקודש ביותר, ועל ידי האדם המקודש ביותר – לא תוכל להתממש על ידי אדם שאינו קשור עם אשה בברית הנישואין. על הקרבן הראשון שמביא הכהן הגדול במיוחד ליום הכיפורים נאמר: "וכיפר בעדוובעד ביתו". השראת השכינה בבית המקדש הלאומי תבוא רק על ידי מי שהשרה את השכינה בבית מקדשו הפרטי, בבחינת "איש ואשה זכו שכינה ביניהם". אין ניגוד בין אהבת ה' לאהבת האשה. שני צדדים של אותה מטבע הן. שיר האהבה הגדול שבין כנסת ישראל לקב"ה – שיר השירים מתאר אהבה זו דווקא במשל אהבתם של הדוד והרעיה. ועל כך אמר ר' עקיבא כי "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים". על כן נאמר במשנה כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות… וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך". דווקא יום הכיפורים בו הושלם מהלך ה"קידושין" של הקב"ה עם כנסת ישראל במתן הלוחות השניים הוא היום המתאים לפתוח בו את תהליך כריתת הברית בין איש מישראל לאשתו. דווקא היום בו מתייחד כל אדם מישראל באהבת ה' הוא היום הראוי לטיפוח האהבה שבין איש לאשתו; כי אהבה אחת הן.
    שמו – רב רחומי – אינו מקרי. "רחומי", בארמית אינו אלא "אהבה". את זאת ביקש רב רחומי להביע בהגיעו לביתו בכל שנה בערב יום הכיפורים – יום האהבה הכפול, בין איש לאשתו ובין יהודי לא-להיו. ביקש בכך להעלות את הקשר שבינו לבין אשתו לספירה הגבוהה ביותר, בה תתמזג אהבה זו באהבת ה'. אולם כאן היתה גם הנקודה בה נפל. ביומו האחרון, נמשך רב רחומי בתלמודו, דבק באהבת התורה ובאהבת ה'. התרומם עד גגו של בית המדרש. אז ושם, בשיאה של חוויית ההתעלות אל אהבת ה', נשכח ממנו הצד השני של אותה מטבע אהבת האשה. אמנם היעדרותו מביתו היתה כדת וכדין על פי ההלכה (רמב"ם הל' אישות יד, ב), הקובעת ש"תלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שתיים ושלוש שנים". אולם הלכה זו, עם כל הקושי הגדול שיש בה, אינה מתירה התעלמות מרגשותיה של בת הזוג, וודאי שאינה מתירה לרמוס אותם. אם נקבע מועד לשוב הביתה, והאשה הגלמודה מצפה ומצפה אל לך לאחר אליה אפילו רגע אחד מיותר. יכולה היא לסבול ולהקריב רבות, למען התורה, למען השראת השכינה (ואף למען עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל); אולם עליך לזהות, לחוש ולהרגיש, מהי אותה "כבשת הרש" שלה, אותה אינך רשאי לגזול ממנה. וכך מסיק רבנו יונה מסוגיא זו:
אף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלוש שניםמדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מידי, ולא ייענש בסיבתה כמו שנענש רב רחומי. וכל שכן אם… מרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר שיש לו ליזהר, כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה.
בנקודת המתח שבין אהבת ה' לאהבת האשה נפל הגג הגבוה בו עמד רב רחומי ועסק בתורה. יסודותיו התגלו כרעועים. הם לא עמדו על קרקע יציבה דיה, ועל לא עמדו בפני דמעה אחת של אשה גלמודה המצפה לאישה שיקיים את הבטחתו וישוב אליה בערב יום הכיפורים.
 

מעשה ביהודי במוצאי יום הכיפורים

מוצאי היום הקדוש. את גופו עדיין מכסה ה"קיטל" הלבן. על גביו עדיין מונחת הטלית. זה עתה נסתיימה התפילה. אך אדם מישראל, שזה עתה נפרד מיום הכיפורים, מדוע ימהר? הן כוחו, לא כוח בשר הוא. כמלאך משמים מרגיש הוא את עצמו. לאחר יום שלם של צום, תפילה ותשובה, חש הוא את הנעימות הנפלאה של טהרת הנפש. עדיין זוכר הוא את הדמעות שנקוו בעיניו בעת אמירת הווידוי. זוכר הוא את ההחלטות החשובות שקיבל על עצמו. בטוח הוא כי הפעם לא ימהר ליפול מן הפסגה שהתרומם אליה ביום הקדוש. אמנם יודע הוא יש צורך לסעוד את הלב לאחר יממה ארוכה של צום. יודע הוא כי משפחתו ממתינה לו שיעשה את ההבדלה וישב עמם לסעודת מוצאי הצום. הוא מכיר בכך שבסופו של דבר, אדם הוא ולא מלאך.
    אבל דבר אחד חשוב לו מכל: לשמור את עצמו מכל משמר, כדי שאותה תחושה של התעלות רוחנית תמשיך ללוות אותו במהלך השנה.
    על שולחן הסעודה, לומד הוא תורה עם ילדיו. עוסק הוא עמם בענייני דיומא. והנה הוא קורא בהלכות החג, כי מנהגם של חסידים ואנשי מעשה הוא להזדרז ולתקוע את היתד הראשונה לסוכה. אצים הילדים. זה מביא פטיש וזה מסמרים, זה מרים קורות עץ וזה סוחב את הדפנות. האב לא יכול להישאר מנגד. עליו לקחת את המברג ואת חוטי החשמל כדי להתקין תאורה. עליו להחזיק במקדחה ולקדוח חורים בקיר, אליהם יחברו את הדפנות. הזיעה מתגלגלת על הפנים. אבק מכתים את לובן החולצה שנותרה על הגוף עוד מהיום הקדוש…
    עוד לא נסתיימה המלאכה, ויש לרוץ אל שוק ארבעת המינים. יש לקחת את ארנק הכסף (כן. זה אותו כסף שרק לפני מספר שעות רצה בדמיונו לירוק עליו בתור דבר משחית, בתור סמל הרכושנות והאנוכיות הגסה…), ולקיים את מצוות "ולקחתם לכם"– דווקא "משלכם".
    משפשף היהודי את עיניו. לאן הגעתי אך מספר שעות אחר צאת היום הקדוש? לא תורה עמי ולא תפילה, לא "שיוויתי ה' לנגדי"כי אם פטיש ומסמרים, דיבלים וברגים מעבר מזה, ומן העבר השני – שוק, כסף ורכישת רכוש פרטי. לאן נעלמו כל האידיאלים הגדולים? ואז, תופס הוא את עצמו ואומר לעצמו: כן. לא במלאכים חפץ ה'. כאלה יש לו מספיק בשמים. בני אדם הוא רוצה. בני אדם יושבי חומר, אנשי מעשה ובעלי רכוש, אשר דווקא בתוך חיי המעשה הללו יאירו את אורות הקודש.
    ואז הוא נזכר: כן. הלא זה היה חטאם של המרגלים. חשבו שעדיף להם להישאר במדבר, לאכול מן ולשבת בצל סוכת ענני כבוד. לא ידעו ולא הבינו כי לא בזה חפץ ה', כי אם בעם היושב על אדמתו, תחת גפנו ותחת תאנתו, ואוסף בחג האסיף את יבול אדמתו. וכל זה – תוך עיסוק מתמיד במצוות ה' המלוות אותו ומקיפות אותו בכל תחומי חייו.
    בהרגשת סיפוק זו, רחץ היהודי את ידיו השרוטות והמיובלות, העיף מבט אחרון אל הסוכה ההולכת ונבנית, ופנה ללימוד הדף היומי…
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש

קטגוריות מאמרים

פוסטים אחרונים